Love Twins- פרק 14

קלייר הביטה באימה על האישה ואז הביטה במיקוטו. "מיקוטו…?" קלייר אמרה בפחד, "קלייר?!" מיקוטו הביט בה בתהדהמה, האישה הביטה לעברה בחיוך, "מיקוטו, זו חברה שלך?" היא חייכה חיוך מתוק, 'למה היא מחייכת…אחרי שהוא החטיך לה..?' קלייר חשבה בסקרנות, האישה התקרבה אליו, מיקוטו הפנה את מבטו מהם אך לא העיז להמשיך להתקדם. "היא לא חברה שלי, היא ידידה טובה" מיקוטו אמר בתקיפות, האישה המשיכה להתקדם. "תשמרי טוב על מיקוטו שלי, אוקי?" היא הביטה בקלייר בעיניים עצובות ומודאגות אבל חיוכה קרן כמו שמש. קלייר הנהנה וחייכה, האישה הלכה משם במהירות ובבכי. "מיקוטו…" קלייר רצה לעבר מיקוטו, הם הלכו זה לצד זה, מיקוטו לא העיז לדבר איתה הוא לא רצה לפתח שיחה על האירוע. "זו הייתה אמא שלך נכון..?" קלייר הביטה לעבר מיקוטו בחיוך, הוא הביט בה בפליאה. "א-איך ידעת?" הוא ממלמל, "רואים, אתם מאד דומים…" קלייר חייכה, "אבל..אני בטוחה שקרה ביניכם משהו, משהו עצוב, אירוע כלשהו שאתה לא מוכן לסלוח לה על זה…אני צודקת?" קלייר אמרה בקול עצוב מעט, מיקוטו רק שתק והנהן. "אני מבינה, זה קרה לידיד טוב שלי, בין אבא שלו ולבינו היה אירוע לא נעים…" קלייר הרכינה את ראשה, "כלומר, לא ממש הכרתי את אבא שלו, אף פעם לא ראיתי אותו, וגם ידיד שלי לא הזכיר את שמו לעולם אחרי המקרה הזה" היא נאנחה, 'אז זה למה היא לא זיהתה את דייסון…' מיקוטו חשב לעצמו. "אז…אני מבינה אותך.." קלייר חייכה, "תודה…" מיקוטו מלמל, "ועכשיו! תחייך!" קליירי החזיקה לו את הפה וניסתה לעשות לו צורת חיוך על הפנים, "בדיוק ככה.." קליירי צחקקה, מיקוטו גיחך וחייך חיוך קטן. 'תמימה שכמותה….' מיקוטו חשב, "מה את עשית שם?" הוא אמר במבט מסוקרן, "אני תמיד עוברת פה בדרך לבית ספר" קלייר חייכה, "למה דווקא היום החלטת ללכת ברגל..?" מיקוטו צחקק, "הנהג חולה..ואבא עסוק מדי, אז החלטתי ללכת ברגל" קלייר חייכה, חיוך קורן שהראה כמה היא תמימה. "נחמד מצידך" מיקוטו חייך, "כן… אתה גם עובר פה בדרך לבית ספר?" קלייר הביטה במיקוטו בעיניים מאושרות, "כן" מיקוטו הביט קדימה, "אז נוכל ללכת יחד" היא צחקקה, מרחוק הם ראו את קיי, "קיי!" קלייר נופפה לעברו, קיי לא היה מוכן לראות את קלייר כל כך מוקדם בבוקר ועוד יחד עם מיקוטו. 'ל-למה הם הולכים יחד…?' קיי חשב בכעס, קלייר רצה לעברו, "קיי! איך אתה מרגיש?" קלייר חייכה, "אני בסדר גמור, כאב לי קצת הראש כשחזרתי אתמול הביתה, אבל עכשיו אהיה בסדר" קיי חייך, 'לפחות היא התרחקה קצת ממיקוטו…' קיי חייך ושניהם התקדמו, מיקוטו הלך מאחוריהם בחיוך קטן, 'קנאי קטן…' הוא גיחך.

לינה התקדמה לעבר ביתו של מיקוטו, היא ליטפה את לחיה והדמעות חזרו. 'נקווה שהם יענו לי…' היא חשבה לעצמה ודפקה על הדלת, 'בבקשה תענו, בבקשה…' היא התפללה והביטה בציפייה מתוחה על הדלת. רן פתח את הדלת לרווחה. הוא לבש את חלוק הרוקחים הלבן שלו. שכיסה את חליפתו השחורה. "הרבה זמן לא ראינו אותך" רן חייך, חיוכו היה קורן, לינה פתחה את פיה כשלפתע צלצל הפלאפון של רן, "חכי רגע" רן הביט בפלאפון שלו בחיוך רחב, לינה הסתכלה על רן, הוא בטח יודע למה היא באה. אז למה הוא כל כך מאושר? למה הוא לא סוגר עליה בפרצוף את הדלת כמו שדייסון עושה? לינה זכרה עד כמה רן הוא ידיד טוב שלה, והיה מוכן לעשות עבורה הכל, היא זכרה איך הוא אהב את מיקוטו אף על פי שמיקוטו אף פעם לא פגש אותו. היא זכרה איך כשהיא ביקשה ממנו לאמץ את מיקוטו. "אני לא רוצה שהוא ישאר בפנימייה הזו, הוא בטח סובל שם מבדידות, אבל אני לא יכולה לעמוד מולו פנים מול פנים, לא עכשיו לפחות לא ברגע זה. בבקשה רן.." היא אמרה לו והתחננה לפניו, הוא רק חייך אליה בחיוך המטופש שלו והנהן. היא ראתה איך הוא אימץ אותו מיד מהפנימייה ולוקח אותו איתו, היא ידעה שמיקוטו יגדל יותר טוב אצל רן מאשר אצלה. רן ניתק את השיחה וחזר להביט בלינה, "אז מה מביא אותך לפה?" רן חייך, הוא הדליק סיגריה. "מיקוטו…" לינה מלמלה, "פיספסת אותו, הוא יצא כבר לפני עשר דקות.." רן נאנח, "אני יודעת.. נפגשתי איתו בדרך לפה" לינה ליטפה את לחיה, רן הבין ונאנח פעם נוספת. "אז אם את יודעת, למה בכל זאת באת..?" רן היה מבולבל מעט, הוא הביט בפניה של לינה, עיניה היו אדומות מבכי, ומתחתיהן היו שקיות, סימן לכך שלא ישנה טוב בלילות הקודמים. "אני רציתי לדבר איתך ועם דייסון…" היא אמרה בשקט, כדי שדייסון לא ישמע ויגיד לרן לסגור את הדלת. "לי יש עבודה, אבל יש לך מזל שהיום זה היום החופשי של דייסון" רן גיחך ויצא מפתח הבית. "את יכולה להיכנס אם את רוצה, אפילו אם מיקוטו אמר לי לא להכניס אותך" רן צחקק "תדברי איתו בעדינות…הוא מאד רגיש לאחרונה" רן חייך את חיוכו המתוק ודילג לעבר מכוניתו הלבנה. לינה הביטה במכונית במכונית הלבנה שנסעה הרחק ממנה ונכנסה הביתה.

"רן, מי היה בדלת?" דייבון אמר באדישות בזמן שקרא בעיתון הבוקר ושתה את הקפה שלו. "רן הלך לעבודה" לינה אמרה בחיוך, דייסון הביט בה במבט מופתע ושם את כוס הקפה על שולחן הזכוכית. "מה את עושה פה?" דייסון אמר בתקיפות, הוא הביט בה במבט כועס וקיפל את העיתון. "לדבר" היא מלמלה בקול שקט, "מיקוטו לא פה, אני בטוח שרן כבר אמר לך, אז אם תוכלי, תעזבי, עכשיו" הוא נשאר לשבת בספא השחורה, יציב ודרוך. לא נראה שהוא לחוץ, הוא לא הזיז אף עפעף. "התכוונתי, לדבר איתך" לינה חייכה והתיישבה באחת הספות. "מי אמר לך שהסכמתי לדבר?" דייסון הביט בה באדישות. "אני אמרתי" לינה חייכה, היא הכירה את דייסון דרך רן, תמיד היה נראה שדייסון זילזל בה, שנא אותה, תיעב אותה. הוא רק נאנח ושתק, "על מה רצית לדבר?" דייסון אמר. "על מיקוטו.." לינה השפילה מבט, "לינה, את צריכה להבין ש…" דייסון התחיל לומר ואז לינה צעקה, "אני יודעת! אני יודעת שהייתי אמא גרועה! אני יודעת עד כמה מיקוטו סבל בילדותו! אני יודעת שרן גידל אותו יותר טוב מכל אחד אחר!" היא פרצה בבכי, "יופי שאת מבינה…" דייסון אמר באדישות, הוא היה קר רוח לגמרי למצב. "מיקוטו סבל כל כך הרבה, והוא עדיין סובל…אני בטוחה בזה" היא הביטה אל עבר דייסון, "אתה הרי מבין את זה נכון דייסון? אתה מבין את המצב של מיקוטו? זה כמו עם פין.." לינה חייכה חיוך רועד, "אל תשווי את המצב שלך עם מיקוטו למצב שלי עם פין" דייסון אמר בכעס, האדישות נעלמה מקולו ומפרצופו. "זה אותו הדבר, רק מקרים שונים, אתה מבין נכון? אתה מבין אותי, אתה מבין כמה אני רוצה שמיקוטו יסלח לי נכון?" לינה נעמדה והתקרבה לעבר דייסון שנעמד במהירות. "לא..אני לא מבין… את הרגת את הנפש של הילד הזה, במקום לגדל אותו כמו כל ילד אחר, את הרחקת אותו מכולם, הכחשת את הילד הזה, פחדת מהילד הזה, לבסוף הוא יצא ילד שלא סומך על אף אחד שכל הזמן מנסה להתרחק מאנשים, מבודד" דייסון אמר בכעס, כמעט צעק את זה, כמעט שבר את השקט שכולם התרגלו אליו. "זה בדיוק מה שעשית לפין! אתה חושב שהוא לא סבל ממך?!" לינה צעקה עליו, "אין לך זכות להגיד את זה, את לא יודעת איך גידלתי אותו, ורק שתדעי גידלתי אותו בסדר גמור" דייסון אמר בתוקפנות, "כן אבל אני יודעת בדיוק מה קרה לפני שנתיים, למה בדיוק הנשמה של פין נהרגה" לינה אמרה בתוקפנות חיוכה העדין נעלם ובמקומו היה פרצוף כועס, "אתה הרגת את החבר של פין" לינה הביטה במבט רציני.