Love Twins- פרק 15

דייסון הביט בזעם רב על לינה. "אל תגידי את זה בקול רם יותר בחיים!" דייסון צעק, "אל תזכירי את זה, אל תדברי על זה, אל תחשבי על זה!" הוא התעצבן, לינה הביטה בו, ספק מרחמת ספק עצבנית. היא אף פעם לא ראתה את דייסון מאבד את שפיותו בצורה כזו. היא הביטה לעברו, איך הוא התיישב על הכורסא ונשם במהירות כדי להרגיע את זה עצמו. "עצם העובדה שאת ידידה טובה של רן, לא תשנה את היחס שלי אלייך…" דייסון הביט בה, עיניו שידרו זעם, "הסיפור שלך ושלי אותו הדבר, לשנינו יש בנים ששונאים אותנו,שנינו הרגנו את הנשמה של הילדים שלנו, נינו ביקשנו מהאנשים הקרובים אלינו לאמץ את הילדים שלנו, שנינו עשינו טעות שהרסה את חיינו…" לינה בכתה, אך חייכה חיוך עצוב. "פין ומיקוטו הם לא אותו הדבר, אני ואת, אנחנו לא אותו הדבר. אל תשווי בין הסיפורים שלנו" דייסון התיישב חזרה בישיבתו הזקופה. "נכון…אין לי מה להשוות.. הרי.. אתה.. אתה הרבה יותר גרוע ממני" לינה חייכה, דייסון הביט בה במבט מתפלא מעט. "אתה הרגת ללא סיבה את החבר של פין, אתה נטשת את פין כשהוא היה הכי צריך אותך, אתה לא קיבלת את פין אלייך כשגילית את הנטיות שלו, אתה הרגת עוד אנשים ושיקרת לפין שכלום לא קורה, אתה הרחקת את פין מילדים אחרים, אתה התעללת בו!" לינה צעקה, "אני לא" דייסון נעמד שנית, קולו היה אדיש אך עיניו שידרו את הכעס שהיה לו עמוק בפנים. "אף פעם לא התעללתי בפין, לא הייתי מעז לעשות דבר כזה, אף פעם לא הרחקתי אותו ממני גם כשידעתי על הנטיות שלו, אף פעם לא נטשתי אותו, אבל אני מודה, אני הרגתי את החבר שלו, כן הרחקתי אותו מילדים אחרים, וכן, אני הרגתי אנשים ושיקרתי לפין שכלום לא קרה, אבל זה קרה כשהוא היה ילד" דייסון המשיך בקולו האדיש אך הכועס. "כשהרגת לו את החבר שלו, הוא כבר היה בן 14.." לינה ממלמלה, כאילו ניסתה לקבוע עובדה שברורה מאליו. "אבל את לינה.." דייסון המשיך בדבריו כאילו היא לא דיברה כלל. "את כן התעללת במיקוטו, לפעמים נעלת אותו ימים במרתף ללא אוכל, את התרחקת ממנו ברגע שלוציפר עזב, ואת נטשת את מיקוטו כשהוא הכי היה צריך אותך. וכל זה עשית כשהוא היה ילד, הרסת לו את הילדות, במקום שהוא יהיה ילד כמו כולם, במקום שיהיה ילד למשפחה אוהבת, התרחקת ממנו, דחית אותו בגלל כוחו, התנהגת אליו כאילו הוא מפלצת" דייסון דיבר בקול קר ותוקפני. לינה שתקה, היא לא ידעה איך להחזיר לדייסון, כיוון שידעה שהכל זה בעצם נכון. אך במקום להמשיך לבכות, היא חייכה והתחילה לצחוק, "אתה אידיוט" היא המשיכה לצחוק, עיניה הפסיקו לדמוע, דייסון הביט בה במבט מבולבל. "אתה כל כך אידיוט שאתה לא רואה את זה" היא המשיכה לצחוק, היא התקדמה לעבר הדלת ופתחה אותה. "מיקוטו הוא….הוא מפלצת" לינה צחקה ויצאה מהבית בריצה. דייסון הסתכל בכעס לעברה כשרצה, 'אפילו פסיכולוג לא יעזור לאישה הזו…' הוא נאנח.

למיקוטו כאב הראש, הוא ראה במהלך השיעור מה היה בבית שלו, בזמן הפסקת האוכל הוא יצא מהכיתה לעבר השירותים. "לעזאזל!" הוא צעק ודפק את ידו בקיר, נוצר סדק לאורך מקום הפגיעה, "לעזאזל איתה! מפלצת שכמותה…ועוד היא רוצה שאסלח לה!" מיקוטו מלמל בעצבנות. "מיקוטו..מה קרה?" רן היה מחוץ לתא השירותים הוא חייך את חיוכו המתוק. "מה אתה רוצה רן?" מיקוטו אמר בקול אדיש, "שתתעודד, קלייר וקיי שאלו אותי איפה אתה, ידעתי שתבוא לפה" רן אמר באופטימיות, מיקוטו פתח את הדלת בראש מורכן. "למה נתת לה להיכנס?! אמרתי לך לא לתת לה להיכנס!" מיקוטו החזיק בחולצתו של רן, הוא הביט לעבר רן ועיניו דמעו. "אני מצטער מיקוטו, אבל חשבתי שאולי עדיף שהם ידברו ביניהם…אתה יודע אולי יתפתחו וזה" רן חיבק את מיקוטו בחיוך. לפעמים למיקוטו היו את התקפי הבכי האלו כשהיה ילד וחלם על אמא שלו, "אני שונא אותה! שונא! שונא שונא!" מיקוטו בכה, הוא לא בכה כבר מאז שהיה ילד, עבורו זו הייתה חולשה, חולשה להראות את הצד הפגיע שלו, חולשה להראות מתבכיין על דבר כזה, חולשה להראות שהוא כן יכול לבכות בגלל אימו. "זה בסדר, אני מבין למה אתה שונא אותה.." רן חייך, הוא ניגב למיקוטו את הדמעות מהעיניים, זה הזכיר לו את הפרצוף של מיקוטו כשהיה ילד קטן עם עיניים גדולות. רן הביט לעבר העין האדומה של מיקוטו וניקה עם ידו את המדעות שיצאו ממנה. "אין לך זמן לבכות עכשיו מיקוטו, אמא שלך, היא פה בבית ספר, אבל היא לא באה עבורך… היא הלכה לעבר אוסטין" רן אמר במבט רציני, מיקוטו הפסיק לבכות ומבטו הרציני והאדיש חזר אליו. "אני מבין, אני אלך לבדוק עכשיו" מיקוטו הביט על עצמו במראה, הוא הביט בעין האדומה שכל כך שנא מאז ומתמיד, העין המקוללת שלו. "אני מציע לך לקחת את קיי איתך" רן דילג לעבר המסדרון ונעלם מהאופק. מיקוטו יצא מהשירותים והתקדם לעבר קיי, "קיי, אני צריך לדבר איתך.. בפרטיות.." מיקוטו הביט לעבר קליירי שהביטה במבט מסוקרן, היא הנהנה והלכה משם במהירות. "אמא שלי…ואבא שלך, הם נפגשים… עכשיו" מיקוטו אמר במבט רציני, קיי הביט בו במבט מתפלא
"אמא שלך?! אבל חשבתי ש…" קיי דיבר במהירות הוא היה מבולבל כל כך אבל אז מבטו חזר להיות רציני "אנחנו חייבים לבדוק את זה!" קיי התקדם במהירות לעבר חדר המנהל, החדר של אביו, מיקוטו מיהר אחריו.

הם הציצו מבעד לדלת הפתוחה למחצה. הם ראו את אימו של מיקוטו מחייכת לעבר אביו של קיי, קיי ומיקוטו הרגישו את השנאה כלפיהם. "לינה.. איך מתקדם החקירה הקטנה?" אוסטין אמר במבט משועשע, "מסתדרת מצוין" לינה חייכה חיוך מתוק ומלא שמחה, "את יודעת שאת צריכה לשבור את הנשמה שלהם נכון? אני לא מסוגל שהם יפריעו בדרכי" אוסטין אמר במבט רציני, "אל תדאג אדוני, אחד הצלחתי לשבור" מיקוטו הביט לעבר אימו 'אדוני? הם עובדים יחד… ו…היא התכוונה לדייסון נכון?!' מיקוטו חשב בדאגה, אף על פי שמבטו נשאר אדיש ויציב. 'מה אבא מתכנן..?' קיי הביט במבט מסוקרן לעבר זוג המבוגרים שעמדו מולו. "אני רוצה שתשברי את כולם, הניסוי שלי לא יכול להמשיך אם לא תהרסי אותם" אוסטין קם ועמד מול לינה כשהוא נשען על השידה. "אל תדאג אדוני, אני אעשה הכל למענך" לינה התקרבה אל עבר אוסטין והם התחבקו, מיקוטו וקיי נראו מזועזעים. "אפילו אם זה אומר להרוס את בנך היחיד?" אוסטין גיחך, "זה בסדר, אני לא מחשיבה אותו בתור בני יותר גם ככה" היא צחקקה, מיקוטו החזיק בחולצתו של קיי בחוזקה, 'מיקוטו….' קיי הביט לעבר מיקוטו, יודע מה עבר מיקוטו בילדותו, שהוא אומץ מפנימייה ושאימו לא רצתה אותו אחרי שאביו עזב, אבל תמיד היה נראה לקיי שזה משהו מעבר לזה שיש סיבה מאחורי כל הדיחוי. קיי חזר להביט במתרחש. "אני לפחות לא משתמשת בו בתור ניסוי כמוך" היא הביטה במבט משועשע לעבר אוסטין. "אני חייב לציין, שקליירי וקיי הם הניסוי המוצלח ביותר שאי פעם ביצעתי" אוסטין גיחך והם התנשקו. 'נ-ניסוי….?' קיי הביט בתדהמה לעבר הזוג המתנשק, "מה אתם עושים פה?" קליירי עמדה מאחוריהם במבט מרוגז. "קליי…" מיקוטו התחיל לומר וקיי השלים אותו במהירות "ייר…." הם מלמלו בלחש.