Love Twins- פרק 18

קיי החל להתארגן במהירות. שיחת הפלאפון שקיבל לפני כחמש דקות ממיקוטו גרמה לאנרגיה בכל גופו, 'קיי, אחותך אצלי…נראה שעבר בינה לבין אביה משהו לא נעים…' קולו של מיקוטו מהשיחה הדהד בראשו. "אמא אני יוצא!" קיי לקח את מעילו החום והארוך שלו, והמטרייה השחורה שנחה בתוך הדלי. "לאן אתה הולך בגשם כזה?" היא הביטה בו בדאגה, "מיקוטו קרא לי, הוא רוצה להראות לי משהו חשוב" קיי נאנח, "הוא לא יכול להראות לך מאוחר יותר?" היא החזיקה את ידו של קיי, מאז פהרידה עם אביו, אימו הפכה להיות פראנואידית לגבו, כאילו ניסתה להגן עליו מפני משהו, או מישהו. כרגע הוא תוהה אם היא ניסתה כל הזמן הזה להגן עליו מפני אביו, 'אם כך, למה היא לא לקחה גם את קלייר איתה?' קיי תהה. "אמא, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר" קיי חיבק אותה בחיוך. "אתה בטוח?" היא הביטה בו בדאגה, אחיזתה התהדקה בידו. קיי הנהן. "אמא..למה לא..לקחת גם את קלייר איתך?" הוא הביט באימו בעצב, מבטה הפך ממודאג להמום. "לא הייתה אפשרות כזו…בהסכם היה רשום שכל אחד צריך לקחת ילד אחד. החלטתי לקחת אותך.." אימו חייכה חיוך עצוב, קיי הביט בעיניה, הוא ראה משהו יותר עמוק מזה, היה משהו מעבר לזה, עבר ביניהם משהו. "אמא, את יכולה לספר לי הכל, הוא עשה לך משהו?" קיי אמר בדאגה. הוא נזכר איך היא בכתה במשך שבוע שלם אחרי הגירושין הוא שמע את מלמוליה, 'למה? למה? למה?' היא הייתה נוהגת תמיד למלמל לעצמה, 'אני מצטערת קלייר אני מצטערת' היא הייתה בוכה. עכשיו קיי מבין יותר למה היא בכתה באותו שבוע ואמרה את המילים הללו, היא ידעה שאוסטין מתכנן משהו אך היא לא יכלה למנוע את זה אף פעם. אימו נדה לשלילה, "הכל בסדר קיי, אחותך תהיה בסדר גמור אצל אביך" היא השפילה מבט בעצב ונאנחה. "אני אקח אותך למיקוטו" היא חייכה ולקחה מטריה בזמן שפתחה את הדלת, "אתה בא?" היא צחקקה, קיי רץ יחד איתה בקולות צחוק ברקע לעבר האוטו.

קלייר התעוררה לריח טוב של בישולים. 'מיקוטו מבשל?' קלייר חשבה לעצמה והתכרבלה בשמיכתה. מיקוטו הגיע לסלון עם קערת מרק חם, "יש מקווה שאת רעבה" הוא אמר באדישות, קלייר לא אהבה את האדישות הזו, אך הבינה שזה כנראה כי קשה לו להתפתח לאנשים אחרים ולדבר איתם כמו שצריך. "תודה" היא לקחה את קערת המרק והחלה לאכול, "טעים?" מיקוטו התיישב לידה, היא הנהנה בשקט והמשיכה לאכול. קלייר הביטה סביב וראתה פינת עבודה קטנה בקצה הסלון עם המון שידות ספרים ומולן שולחן עבודה שעליו נמצאים עוד ספרים. "ההורים שלך מאד אוהבים לקרוא" קלייר חייכה, "כן.. הם קוראים הרבה" מיקוטו נאנח, הוא הביט לעבר הפינה ושם לב שדייסון השאיר את משקפין על השולחן. 'הוא כנראה שכח אותם כשיצא אחרי המריבה עם לינה…' מיקוטו חשב, היה לו קשה לחשוב על לינה, במיוחד אחרי כל מה שעשתה לו, כל ההצגות שהיא עשתה. "אבא שלי מאד אוהב לקרוא" קלייר חייכה, "לפעמים הוא מבלה שעות בספרייה שיש לנו בבית.." היא הניחה את קערת המרק על השולחן. "מה הוא כבר קורא שם?" מיקוטו הסתקרן, "אני לא יודעת..לא בדקתי, זה לא ממש עניין אותי" היא משכה בכתפיה. "אני מבין…" מיקוטו מלמל, הוא לקח קצה משערה של קלייר והחל לשחק בו עם אצבעו. "מה אתה עושה?" היא הסמיקה והביטה במיקוטו, "יש לך שיער נעים" מיקוטו גיחך והריח את השיער שהיה בין אצבעותיו. לפתע היה צליל פתיחת דלת חזק ומיקוטו התרומם ונדרך מיד. "קיי…?" הוא הביט אל עבר הדלת, "איפה היא?" קיי שם את מעילו ואת מטרייתו במפתן הדלת בתוך הבית והלך במהירות אל עבר הסלון. "קלייר!" קיי חייך למראה קלייר המכורבלת, 'היא בסדר' הוא נאנח בהקלה, קלייר רצה אליו בחיבוק גדול והחלה לבכות. "ק-קלייר?" קיי היה המום, הוא חיבק את קלייר חיבוק גדול וליטף את שערה. "זה בסדר, את יכולה לבכות, תוציאי הכל" קיי לחש לה באוזנה בקול מרגיע. מיקוטו הביט בהם מהצד לכמה רגעים, הוא ראה איך קיי מתנהג לקלייר 'כן, הוא בהחלט מאוהב בה…הקנאי הקטן' הוא גיחך והלך אל עבר המטבח בזמן שהוציא את הפלאפון שלו. "קיי! הוא החטיף לי סטירה! וצעק עליי!" קלייר בכתה, "למה..?" קיי היה מבועת, "כי שאלתי אותו על מה הוא ואמא של מיקוטו דיברו! ואז התחלנו לריב והוא החטיף לי סטירה וברחתי מהבית…" קלייר השפילה מבט בבכי. קיי חיבק אותה חזק. "הכל יהיה בסדר, את לא צריכה לדאוג" קיי הרגיע אותה, היא הפסיקה לבכות. אך קלייר המשיכה לחבק את קיי, לא רצתה לעזוב אותו היא לא רצתה לעזוב את החיבוק הנעים הזה אף פעם, אף על פי שהמגע של מיקוטו בשערה עדיין היה מורגש. "קיי…אני מצטערת…על כך שצעקתי עלייך…" קלייר מלמלה בעצב. "זה בסדר, אני מבין אותך, גם אני הייתי מתעצבן אם היו מוציאים על אמא שלי דברים רעים" קיי חייך. "אז…אתה לא כועס עליי?" היא הביטה בו בעיניים גדולות ונצצות מבכי, קיי ניקה ממנה את הדמעות האחרונות שזלגו. הוא הניד את ראשו לשלילה, "אני לא יכול לכעוס עלייך אף פעם" הוא צחקק, היא צחקקה יחד איתו. מיקוטו הביט עליהם מהצד, הוא גיחך 'אז זה מה שאוסטין מתכנן הא?' עינו האדומה נצצה בחושך וחיוכו התרחב.

"זה היה מיקוטו?" דייסון הביט ברן בזמן שנסע, רן הנהן. "כן, הוא אמר לי שעכשיו קיי גם בא להרגיע אותה" רן חייך. "הקול של מיקוטו בפלאפון, היה נשמע שונה הפעם…כאילו משהו קרה" רן גיחך, "מה אתה חושב שקרה?" דייסון הביט בו במבט מסוקרן, "יש לי הרגשה שמה שקרה זו קלייר, אם אתה מבין למה אני מתכוון" רן הביט לרגע בדייסון ופתח עוד סיגריה. "הבנתי אותך…" דייסון נאנח. הם עצרו את המכונית ליד אחוזה בתוך היער. הם נכנסו במהירות לתוך האחוזה. מבפנים היא הייתה יותר חשוכה ואפלה מאשר היא נראתה מבחוץ. רן קיבל צמרמורת "אני שונא את האחוזה הזו" הוא מלמל בפחד. לפתע שורות של לפידים החלו לבעור והובילו את רן ואת דייסון אל עבר חדר מסויים. במשך כל הדרך רן עמד מאחורי דייסון בפחד, "אתה באמת פוחד?" דייסון נאנח, "כן…, רן מלמל, ולפתע קול עורב נשמע.. "תגיד לי שזה לא מפחיד!" רן צעק לדייסון באוזן. "תירגע" דייסון החטיך לו סטירה, "אחרת בפעם הבאה אתה תקבל בעיטה לאיזור שלא יהיה לך נעים בו" קולו של דייסון היה קר יותר מהרגיל. הם נכנסו לחדר,כמה לפידים מעטים הוארו, והצל של הדמות היה גדול לאורך הקיר. "אז…על מה רצית לדבר איתנו?" דייסון התיישב בכורסא השחורה ורן התיישב לידו. "יש לי משימה עבורכם" ענה להם קול מחוספס, של גבר בשנות ה-30 שלו. "מהי?" רן ודייסון אמרו יחד. "אני רוצה שתהרגו את לינה" הקול אמר, תקופני מתמיד כאילו השם הזה גורם לו לתחושת כעס ורצון להרוג. רן שתק והשפיל מבט בעוד דייסון הנהן. "אני מבין, אנחנו נעשה את הכי טוב שלנו" דייסון אמר באדישות, רן הביט בו בעצב. "למה אתה רוצה להרוג אותה?" רן אמר במבט רציני, "היא עומדת בדרכי, חוץ מזה, היא רוצה לפגוע בכם ובמיקוטו…אני לא יכול לתת לה לפגוע במיקוטו" הקול נשמע תוקפני שוב, ריח של עשן מקטרת היה באוויר. רן הנהן, "רן..אני יודע שאתה אוהב אותה, אבל יש דברים שצריך להקריב למען כולם, וזה אומר גם חיי אדם" הקול אמר בקול משועשע מעט, רן הנהן שוב בשקט והשפיל מבט. "אם הבנתם את המשימה, אתם משוחררים" מתוך האפלה נראתה יד בעלת ציפורניים ארוכות שצבועות בלק שחור. "כן אדוני" דייסון ורן התרוממו ויצאו מהחדר. עורב שחור נכנס מהחלון הפתוח אל עבר ידו של הגבר. "אני מבין" הגבר התרומם, הוא הלך אל עבר שולחן העבודה שלו והביט אל עבר תמונה של מיקוטו כשהיה קטן. הוא הרים אותה, ציפורניו הארוכות והשחורות נגעו בתמונה, כאילו הוא מלטף את מיקוטו. "אוי מיקוטו, אתה צריך להבין שלפעמים…אהבה מאכזבת" הוא נאנח ואז גיחך בגיחוך שעשוע. הברק האיר אותו, עיניו האדומות זהרו ושערו שחור התפרע לרוח החזקה שנפרצה. "בקרוב אנחנו ניפגש מיקוטו, בני היקר" לוציפר צחקק בצחוק מרושע מעט והעורב עף במהירות מין הדלת בזמן שלוציפר עישן במקטרת שלו, "בקרוב מאד בן" הוא גיחך.