Love Twins- פרק 19

קיי ישב בספא בזמן שקלייר נרדמה על ברכיו. "היא עייפה הא?" מיקוטו חזר עם שני כוסות של שוקו חם, "כן, היא מותשת, אני חושב שהיא מותשת כבר מכל עניין המריבה עם אבא שלה" קיי נאנח. "אני מקווה שזו לא טרחה עבורך" קיי הביט במיקוטו במבט מודאג, הוא שם לב לשקיות מתחת לעינו של מיקוטו. מיקוטו נד לשלילה, "לא, זו לא…אתם יכולים להישאר פה לבנתיים" הוא שתה מהשוקו החם והביט לעבר הטלוויזיה. "מה אמרת לאמא שלך?" הוא אמר באדישות והביט בקיי בזווית עינו. "שאתה רוצה להראות לי משהו… אם הייתי אומר לה על קלייר, אני בטוח שהיא הייתה רוצה להרחיק אותי" קיי השפיל מבט לעבר קלייר הישנה וליטף את לחיה, הוא הרגיש שלווה מסויימת כשראה אותה הוא נזכר איך הייתה נרדמת עליו באוטו כשהיו נוסעים בטיולים. "תעיר אותי כשמגיעים" היא הייתה אומרת, אבל קיי ביקש מאביו להרים אותה כי הוא לא רצה שהיא תקום, כשכולם שאלו אותו למה הוא לא רוצה, קיי לא ענה. עכשיו קיי חושב שאולי הוא לא רצה שהשלווה הזו של קלייר תיפסק, במיוחד עכשיו אחרי המריבה וכל מה שקרה, הוא לא רצה לראות את העיניים המודאגות והעצובות שלה. "אם אמא שלך יודעת שאבא שלך נמצא בעיר, היא יודעת שקלייר גם כאן, אולי היא פשוט עדיין לא פגשה אותה כמו שפגשה את אביך" מיקוטו אמר במחשב מחושב, כאילו הוא מסדר סיפור שלם במחשבותיו שיראה לו הגיוני לסיטואציה. מאז שקיי הכיר את מיקוטו ביסודי היה למיקוטו את המבט המחושב הזה, כאילו הוא מתכנן בכל רגע נתון תוכנית, או צעד לעבר מטרה מסויימת. כמו בשחמט. "וזה ברור שאבא שלך לא סיפר לקלייר שאתה ואימה נמצאים בעיר הזו, השאלה היא…למה שיעשה את זה?" מיקטו הביט בקלייר, 'למה שישקר לה בכל הנוגע לקיי? למה שישלח אותה לשלוש שנים אצל סבתא שלה בשקר שאבא שלה בחו"ל? מה הוא עשה בזמן הזה?' מיקוטו חשב בסקרנות, עיניו שידרו רחמנות ודאגה כשהביט עליה. "שמתי לב איך שאתה מסתכל על קלייר" קיי אמר בתוקפנות, מיקוטו גיחך, "אז אתה מודה שאתה מקנא" עיניו של מיקוטו שידרו שעשוע, "אני לא מקנא, אבל אל תחשוב לרגע שאתה יכול לקחת את קלייר לעצמך.." עיניו של קיי הצטמצמו, האיום בהן התגבר. "זו נקראת קנאה, ולמה אתה חושב שאתה יכול לומר לי מה לעשות.." מיקוטו קם, הוא התקדם לעבר קיי, ידו על סנטרו של קיי והוא הרים את ראשו מול פניו, "כשאני קובע שמשהו שלי, הוא שלי, וקלייר היא שלי" מיקוטו לחשב באוזנו של קיי בחיוך ערמומי. "בסדר, נראה במי היא תבחר בסוף, אני לא מתכוון לוותר לך רק כי אתה החבר הכי טוב שלי…" קיי נראה נחוש, מיקוטו צחקק. "אם רק היית יודע מול מי אתה מתמודד" הוא גיחך בשעשוע, "אני עולה לחדר שלי לרגע, יש משהו שאני צריך לבדוק" מיקוטו נאנח הוציא את הפלאפון שלו ועלה לחדר.

"אל תדאג מיקוטו, לא התכוונו לחזור עכשיו" רן חייך כשדיבר בפלאפון, "מתי בערך תחזרו היום?" מיקוטו נשמע מעט מודאג, "לא ממש מאוחר, יש לנו פה עניין קטן לעשות ואנחנו נחזור" רן צחקק, "תיזהרי בעניין הזה שלכם, יש לי הרגשה רעה.." מיקוטו אמר בקול נמוך, "אל תדאג מיקוטו, נחזור ברגע שנסיים ואז אכין ארוחת ערב טעימה!" רן אמר בהתלהבות, "אל תדבר איתי כאילו אני ילד קטן רן" מיקוטו אמר באדישות. "אבל אתה אוהב את ארוחות הערב שלי" רן נשמע נעלב אף על פי שחייך. אחרי דקה של שתיקה השיחה התנתקה. "מיקוטו בסדר?" דייסון הביט ברן, "כן, הוא בסדר גמור" רן הדליק סיגריה. "אתה בטוח שאתה זה שרוצה לעשות את זה?" דייסון אמר בקול מודאג למרות מבטו האדיש. רן נאנח, "אני חייב לא? אני זה שרוצה לגמור עם הכל" רן הביט אל עבר הכביש, עיניו נצצו. "אל תתן לה להשתלט לך על המחשבות בדיבורים שלה" דייסון אמר בתוקפנות, "אתה מכיר אותי דייסון, היא לא תוכל להשפיע עליי בדיבורים האלו שלה" רן צחקק, "עצם העובדה שאני מכיר אותך כל כך טוב, אני אומר את זה, ברגע שתיכנס לשם, תשכח מכל רגש קטן שיש לך אליה" מבטו של דייסון הפך מאדיש לתוקפני, רן נאנח פעם נוספת וחייך באופטימיות, "אל תדאג, הכל יהיה בסדר" המכונית נעצרה מול בית פרטי קטן. "בהצלחה רן…" דייסון מלמל, "תודה" רן חייך באופטימיות.
הוא נכנסה לבית הפרטי מבלי לדפוק, רן זכר את הבית הזה, הוא ידע בדיוק איפה לינה תהיה עכשיו. רן נכנסה לתוך הסלון וראה את לינה יושבת בספה, "ברוך הבא רן" לינה אמרה, מבלי להסתכל עליו, כאילו חיכתה שיבוא. "איך את מרגישה?" רן חייך, הוא דיבר כאילו כלום לא קרה והתיישב ליד לינה. "אני יודעת למה באת" לינה קמה היא הביטה בו במבט עצוב והתיישבה מולו בכורסא הקטנה. "באת להרוג אותי, אני צודקת?" לינה גיחכה. רן שתק, "חשבתי שאתה אוהב אותי…" היא נאנחה, רן הביט בה בפליאה "את…יודעת על זה..?" עיניו של רן שידרו הלם. "אתה חושב שלא קלטתי את המבטים שלך, חוץ מזה, לא יכול להיות שסתם ידיד טוב יעשה את כל זה למעני בלי סיבה" לינה חייכה. "ועכשיו אתה מתכוון להרוג אותי…" היא השפילה מבט, "כי אתה מקשיב ללוציפר נכון?" היא הביטה ברן במבט עצוב, רן התמלא החמלה, 'אסור לך רן, אל תאמין לה, תפסיק להיות כזה' רן חשב לעצמו, "לינה, אני חייב לעשות את זה, את לא תצליחי לעבוד עליי…" רן אמר ברצינות. עיניה של לינה התמלאו דמעות, "למה אתה מקשיב ללוציפר בכלל?! אתה אוהב אותי לא?! אתה היית עד לכך שהייתי בדיכאון אחרי שמיקוטו הלך, אתה היית עד לדאגה שלי אליו! אז למה עכשיו אתה לא מאמין לי?!" לינה צעקה בבכי. רן הביט בה במבט עצוב "לינה.." הוא התרומם והתקדם לעברה, "אל תתקרב אליי!" לינה צעקה, היא קמה מהספה והביטה ברן במבט כועס. רן שתק וחיבק את לינה, "אל תבכי לינה…" הוא ליטף את שערה הארוך. לפתע הוא הרגיש דקירה חזקה בגב, הוא התרחק מלינה והביט בפניה, חיוכה היה ערמומי ועיניה היו חתוליות, בידה היה סכין מלא דם וכשרן נגע בגבו והביט בידו הוא ראה דם על כל היד. "אתה חושב שתצליח להרוג אותי בכזו קלות?" היא גיחכה, רן נפל על הרצפה, הוא ראה סביבו אנשים בחליפות שחורות 'שומרי הראש של אוסטין…' רן חשב הוא הוציא דם מפיו, "אל תדאג, אנחנו נדאג גם לדייסון" לינה גיחכה ורן התעלף.
דייסון הביט בשעונו, 'עברו יותר מ-20 דקות, כמה זמן לוקח לו להרוג..?' דייסון חשב, הוא שם לב לכמה אנשים בחליפות שחורות מהחלונות שמתקדמים לעבר הבית, דייסון לקח ארבעה סכינים שהיו מוחבאים מתחת לכיסאו ופתח את דלת המכונית במהירות. בכל יד שלו היו שני סכינים, ובכיסו היה רובה. 'ידעתי שזה לא היה רעיון טוב!' דייסון חשב בכעס, האנשים בחליפות רצו לעברו, דייסון קפץ על גג המכונית, וזרק לעבר ארבעה אנשים את סכיניו שפגעו בליבם והשטיחו אותם על המדרכה. דייסון הוציא מכיסו עוד ארבעה סכינים, 'תמיד טוב לשמור כמה תחמושת בבת אחת כשהולכים ברחוב' דייסון חשב לעצמו, הוא זרק את הסכינים על עוד אנשים, והוציא את הרובה שלו מכיס אחד ומכיס שני עוד רובה. "וההצגה מתחילה" דייסון גיחך וחיוכו היה ערמומי, הוא החל לירות בכל האנשים בדייקנות, "לעזאזל הם הרבה, חשבתי שזה מה שאוסטין יעשה" דייסון מלמל לעצמו, הוא ראה במפתן הדלת את לינה בחיוך ערמומי ואת אחד מהשומרים עם רן בידיו. "לעזאזל!" דייסון המשיך לירות הוא ידע שבקצב הזה הוא לא יוכל להגיע לרן בחיים, דייסון קפץ מגג המכונית על אחד מהאנשים והחל לרוץ במהירות לעבר רן בזמן שהוא יורה בעוד אנשים ובועט באלה שמפריעים בדרכו ומתקרבים אליו, דייסון היה כל כך קרוב לעבר רן אבל מספר אנשי הביטחון היה גדול מדי והם תפסו אותו והכריחו אותו לשבת על הרצפה. לינה התקרבה אליו בצחקוק, "באמת חשבת שאתה יכול להתגבר על יותר ממאה איש?" היא צחקה. "הרגתי חצי מהם בלי בעיה, הם להם שום ידע" דייסון גיחך, "אה, נכון, אני מדברת פה עם מישהו שהיה פעם במאפיה" לינה נאנחה. "אתה כל כך מטומטם, חושב שתוכל להתגבר על כולם" אחד האנשים בחליפות הביא מזרק עם חומר הרדמה בתוכו. "יש לך משהו להגיד לפני שאתה מתעלף פה?" לינה דרכה על ראשו. "כן.." דייסון מלמל, "את חתיכת כלבה מסריחה…" דייסון חייך חיוך מלא בשעשוע, ואז האפלה שררה סביבו. "מה עכשיו גברתי?" אחד האנשים הביט בה, "מיקוטו" היא גיחכה והתקדמה לעבר הלימוזינה השחורה שחיכתה בחוץ.

העורב השחור עף לעבר החלון של האחוזה הגדולה ודפק שלוש פעמים על הזכוכית. יד ארוכת ציפורניים פתחה עבורו את החלון, עיניו האדומות של לוציפר בהקו בחושך. "מה יש לך להגיד לי קראו?" העורב עף ונחת באצבעו של לוציפר, הייתה שתיקה כמה דקות ואז לוציפר הביט לעבר העורב במבט תוקפני. "אני מבין… אז היא ואוסטין התחילו הא?" לוציפר הביט מעבר לחלון, היער היה שומם והמון של עורבים התקרב ונחת על העצים שליד האחוזה. "תן לי לנחש, היא פגעה ברן ובדייסון…" לוציפר אמר בקול רציני, הייתה עוד שתיקה. "חשבתי כך, רן לא יכול להתמודד עם לינה מבלי לרחם עליה…" לוציפר הוריד את חלוקו. "כנראה שאני זה שצריך לעשות הכל פה הא?" לוציפר נאנח להבות אש הקיפו אותו ונעלמו במהירות, לוציפר היה לבוש בקימונו אדום וארוך. "המטרה הבאה שלה היא מיקוטו נכון?" לוציפר הביט בעורב העורב הנהן. מבטו האדיש של לוציפר הפך להיות עצבני, הוא התקדם במהירות אל עבר הדלת, "אף אחד לא יפגע בבן שלי אם זה תלוי בי" קולו היה מחוספס ועצבני, כנפיים גדולות ואדומות נפתחו מגבו וקרניו האדומות והגדולות יצאו, להבות האש הקיפו את לוציפר שוב והפעם הוא נעלם כהרף עין, העורב עף אל מחוץ לחלון. 'עכשיו אנחנו הולכים להיפגש מיקוטו…' לוציפר חשב לעצמו בגיחוך.