Love Twins- פרק 20

מיקוטו סידר כמה מסמכים בחדר שלו, הוא רצה לעזוב את קלייר ואת קיי לבד לבנתיים. הייתה לו הרגשה רעה בקשר לעסקים של רן ודייסון, הוא הרגיש שמשהו רע עומד לקרות, שהם הולכים להיפגע. 'לאן הם הלכו?' מיקוטו דאג, הוא נשען על החלוןוהשפיל מבט, 'לאן הם כבר יכולים ללכת לכל כך הרבה זמן?' הוא נאנח. מיקוטו הוציא את הפלאפון שלו והתקשר לרן. 'למה הוא לא עונה, בדרך כלל הוא עונה לי מהר…' מיקוטו הרגיש דאגה, הוא הביט אל התקרה וחיכה בחוסר סבלנות שרן יענה לו, השיחה נענתה. "הלו…רן?" מיקוטו אמר בלחישה אבל לא נשמע שום קול מעבר לקו. "רן זה לא מצחיק! תענה לי עכשיו!" מיקוטו אמר בכעס, הוא שנא שרן עשה לו את זה, הוא נזכר איך היה בוכה בפלאפון מרוב דאגה כשרן לא היה עונה לו ורן רק היה צוחק ומרגיע אותו. אך שום קול לא ענה לו גם הפעם, "רן…?" מיקוטו חשד עיניו הצטמצמו, "היי מיקוטו.." קול מחוספס ענה לו, זה לא היה הקול של רן, זה היה קול אחר. "מה עשיתם לרן ולדייסון?!" מיקוטו אמר בכעס, "אנחנו מאחורייך" הקול אמר, מיקוטו הביט מעבר לחלון ולפתע ראה כמה צללים מתקרבים אליו.
קלייר התעוררה במהירות לקול רעשים מלמעלה, קיי הביט בדאגה אל עבר המדרגות. קול נפץ של זכוכית נשמע, "כדאי שנבדוק!" קיי קם במהירות ואחריו קלייר. הם רצו במעלה המדרגות כשנכנסו לחדרו של מיקוטו הם ראו קבוצה של אנשים בחליפות שחורות תופסים את מיקוטו. "מיקוטו!" קיי צעק ורצה להתקרב אל מיקוטו אבל האנשים כיווני לעברו ולעבר רקתו של מיקוטו רובה. "אם תזוז צעד אחד אתה והוא תמותו!" האיש אמר ברצינות, מבטו היה תוקפני. 'תן להם לקחת אותי' קולו של מיקוטו היה בתוך ראשו של קיי, קיי היה במבט מלא פליאה אבל מיקוטו רק הנהן. 'יש ארבעה רובים במגירה השמאלית בשידה שבסלון, קחו אותם מהר ותעקבו אחרי המכוניות, המכונית הראשית זו לימוזינה, היא של אמא שלי' מיקוטו דיבר לראשו של קיי במהירות, קולו היה חד וברור וחישב כל מהלך. 'יש לי אופנוע בחנייה, תיקח אותו, המפתחות שלו לידו ותעקוב אחר ההוראות שלי בדרך אתה מבין אותי?' קיי הנהן. "אנחנו לא נעשה כלום" קיי השפיל מבט וקלייר הביטה בפחד על המתרחש. הנאשים בחליפות לקחו את מיקוטו וירדו דרך החלון בחבלים שנעלמו לאחר שירדו. "מה נעשה עכשיו?!" קלייר אמרה בדאגה, "אני יודע מה לעשות" קיי התמלא אומץ מבטו היה רציני והוא גרר את קלייר איתו במהירות לחנייה, לקח את מפתחות האופנוע והתיישב. "קחי קסדה אחת, אנחנו צריכים למהר!" קיי הביט בקלייר ברצינות, היא הנהנה ושמה את הקסדה במהירות בזמן שנסעו אחר הלימוזינה והמכוניות.
'אם לא תשתלב בתנועה שמולך הם ישימו לב אלייך' מיקוטו דיבר אל קיי, 'תנסה להתשלב עם שאר המכוניות ולשמור על קשר עין עם הלימוזינה והמכוניות השחורות' קיי הביט בעיניים רציניות לעבר הלימוזינה, הוא השתלב בין קבוצה של מכוניות לבנות שהיו מול הלימוזינה. קלייר שתקה, היא לא רצתה לשאול יותר מדי שאלות. 'אז אנחנו במעקב אחרי האנשים האלו…' היא חשבה בעצב והסתכלה על הלימוזינה השחורה. 'מוזר שקיי ידע מה לעשות בדיוק אחרי שלקחו את מיקוטו…יכול להיות שהוא ומיקוטו מתקשרים דרך המבט..?' חשבה קלייר בסקרנות. היא הביטה בקיי, עיניו שידרו רצינות, הן הראו כמה הן דבקו במטרה אחת. הם ראו שהמכוניות נכנסות לבית פרטי גדול שהיה מולם והלימוזינה אחריהן. 'אל תיכנסו עדיין, תמשיך להשתלב עם התנועה ואז תחנה את האופנוע בתוך סטה שיש כמה סנטימטרים ספורים מהבית הפרטי!' מיקוטו אמר בתוקפנות, כי הוא שם לב שקיי התכונן להיכנס לבית הפרטי גם. קיי שינה את מסלולו במהירות והחנה את האופנוע בסמטה. 'יש דלת אחורית, אין שמה שומרים לבנתיים אז תיכנסו מהר' קיי גרר את קלייר לדלת האחורית, הוא פתח אותה בעידנות ונכנס. 'תתחבאו! יש שומרים בכל מקום אז תתחבאו הכי טוב שאתם יכולים! ותמצאו קודם את…' מיקוטו דיבר מהר, כאילו משהו הולך לקרות לו, ולפני שסיים קולו נעלם. "מה קרה?" קיי לחשה כשראתה את מבטו המודאג של קיי, "מיקוטו..הוא הפסיק לדבר איתי…קרה לו משהו…" קיי לחש, כמה שומרים הגיעו לנקודה שהם נמצאים, קיי גרר פעם נוספת את קלייר והם התחבא מאחורי הספה. "אתה בטוח ששמעת רעשים?" אמר שומר אחד "הייתי בטוח.. כנראה דמיינתי.." השומר השני אמר והם הלכו משם. "מה נעשה עכשיו?" קלייר לחשה, "נמצא את מיקוטו…" קיי הביט בה במבט נחוש והיא הנהנה.

דייסון התעורר במהירות, הוא הרגיש כובד בגופו ושם לב שידיו ורגליו קשורות לכיסא. "התעוררת הא?" רן הביט בו בחיוך, דייסון לא האמין שאפילו בסיטואציה כזו רן יכול לחייך. "איך אתה מרגיש?" דייסון הביט בפניו של רן, היה לו פנס בעין הימנית שלו. "מסתדרים…כיוון שאתה היית מעולף הייתי צריך לסבול כמה מכות מהשומרים פה…" רן נאנח וחייך, "אבל לפחות עכשיו קמת…" דייסון נאנח, "מצטער שהיית צריך לעבור הרבה מכות.." הוא הביט ברן במבט מתנצל, "אל תתנצל זה בסדר, גם ככה יביאו לי עוד מכות אז מזה כבר משנה?" רן גיחך. "הרי רק בגללי כל הסיטואציה הזו קרתה…אם לא הייתי נכשל במשימה שלי הכל היה בסדר עכשיו" רן השפיל מבט. "זו לא אשמתך, היא הייתה מוצאת דרך אחרת לכלוא אותנו עוד לפני שהיית הורג אותה.." דייסון הביט לתקרה. לפתע הדלת נפתחה ולינה נכנסה עם עוד כמה שומרים. ,בדיוק דיברנו עלייך, שיהיו לך חיים קצרים.." דייסון גיחך. לינה התקדמה לעברו ונתנה לו סטירה בזמן ששרטה אותו בציפורניה. "צוחק מי שצוחק אחרון, אתה לא ממש במצב של לצחוק עליי כרגע" לינה גיחכה. "אנחנו עוד נראה מי יצחק אחרון" דייסון חזר למבטו האדיש. "שוב המבט האדיש הזה הא? מנסה להיות קר רוח, אבל אל תדאג אני יודעת את החולשה שלך" לינה משכה בשערו של דייסון והרימה את פניו אל מול פניה. "אז מי לדעתך יצחק אחרון?" לינה חייכה. דייסון ירק ללינה על הפרצוף, מבטו של דייסון נשאר רציני, רן גיחך. "יש לי הרגשה שרן…" דייסון גיחך. הם התסכלו אחד על השני במבטים שהיו שולחים אחד לשני בתיכון כשהיו עובדים על המורים. "חתיכת מגעיל!" לינה בעטה בפניו של דייסון. היא הוציאה ממחטה וניקתה את פניה. "אני כבר יודע מה את עומדת לתכנן, את רוצה להרוג אותי, את רן ואת מיקוטו, כי אנחנו עומדים בדרכו של האהוב המגעיל שלך…אני צודק?" דייסון היה כולו במבט ערמומי, המבט שהיה לו בזמן שנלחם בשומרים. "את יודעת שזה נקרא רצח, את מביאה לעצמך מוניטין של רוצחת" דייסון הביט בלינה. "מי שמדבר, הרוצח בפני עצמו, אתה הרגת פי מאה יותר אנשים ממני, הרגת את החברים שלך, אנשים חפי פשע, את ההורים שלך, והכי נוראי אתה הרגת את אישתך, אז מי מדבר עכשיו איש מאפיה יקר?" לינה צחקקה. עיניו של דייסון הצטמצמו, 'ידעתי שהיא תגיע לזה בסוף…' רן חשב לעצמו בעצב כשראה את פניו של דייסון. "מזל שנשאר לך לפחות הבן שלך, אה רגע, בעצם, גם הוא נטש אותך, הוא שונא אותך אפילו מבלי לדעת במה בכלל עסקת, תחשוב כמה מזועזע הוא יהיה כשיגלה שאבא שלו היה במאפיה, ושאימו לא מתה ממחלה אלא מרצח של אבא שלו, איך הוא יגיב כשיגלה שאבא שלו הוא רוצח" לינה גיחכה. "גם ככה הוא חושב שאני רוצח אז מזה משנה.." דייסון אמר בקול עצוב, למרות שניסה לשמור על קור רוח. "אבל תדמיין את המבט שלו כשיגלה עד כמה באמת רצחת" לינה אמרה במבט משועשע, דייסון דמיין את מבטו של פין, כמה שבור הוא יהיה, הוא כמעט ניסה להתאבד כשגילה שחברו מת, אך כשיגלה את השאר הוא באמת ימות. "אתה באמת פתטי, אתה מראה את עצמך כקר ואדיש, אבל כשזה יגיע לפין היקר שלך אתה תאבד את כל העשתונות" לינה צחקה היא בעטה לחזהו של דייסון ודייסון הוציא דם מהפה. "תפסיקי!" רן צעק, דייסון הביט עליו בזווית עינו במבט מתפלא. "מה קרה החלטת לדבר רן? חשבתי שאתה פוחד מדי לדבר, במיוחד להגן על החברים שלך מפני" לינה גיחכה היא התקרבה לרן ושרטה את פניו. "מזה כבר ישנה? גם ככה אני כבר כלוא כאן, חצי מהפנים שלי מוכות, וככל הנראה תהרגי אותנו" רן חייך באופטימיות, "למרות שתכננתי כבר למות מהסיגריות" רן גיחך "תמיד ציפיתי שאם אני אמות בדרך אחרת לפחות אזכה לעשן סיגריה אחרונה" רן נאנח וחייך, 'על מה האידיוט הזה מדבר בכלל?' דייסון חשב, כל החדר היה מלא בפרצופים המומים ומתפלאים לנוכח הדברים שיצאו מפיו של רן. "אז כנראה שתצטרך למות ללא סיגריה" לינה נאנחה והלכה לעבר הדלת, "לאן עכשיו את הולכת?" דייסון הביט בלינה במבטו האדיש, "למיקוטו" לינה חייכה חיוך מתוק, "תחכו למוות שלכם שיבוא" לינה צחקקה, "לוציפר עוד יבוא.." דייסון אמר בתוקפנות, ולינה רק צחקה ויצאה מהדלת יחד עם שאר השומרים. הדלת ננעלה. "מה חשבת שאמרת את כל השטויות האלו?" דייסון הביט במבט אדיש לעבר רן, "לא היה לי רעיון מה לומר כשעצרתי אותה, לא תכננתי ממש שתעצור…אז פשוט אמרתי מה שהיה לי בלב" רן צחק, דייסון צחקק, "אתה איש מטומטם" הם צחקו יחד כמו שצחקו כשהיו בתיכון. לפתע להבת אש קטנה שיוצאת ממנעול הדלת, "ידעתי.." דייסון גיחך והוא ורן הביטו לעבר המנעול במבטים משועשעים.

מיקוטו קם למשמע הדלת הנפתחת, הוא ראה את אימו נכנסת לחדר עם עוד כמה שומרים אחריה, בידה היה משהו אך מיקוטו לא פקח מספיק את עיניו כדי לראות. "התעוררת מיקוטו?" לינה חייכה את חיוכה המתוק, שבו היא נראית חפה מפשע למי שלא מכיר אותה מספיק טוב. "מזל שהתעוררת, אחרת כל הכיך היה נדחה" היא משכה בפוני שלו כלפי מעלה כדי שפרצופו יהיה מול פרצופה. לינה הביטה בעין האדומה של מיקוטו. "כמה אני שונאת את העין הזו…" לינה הביטה במבט מלא שנאה לעבר מיקוטו. "אני כבר רגיל לזה" מיקוטו צימצם את עיניו. הוא הביט מטה אל עבר ידה של אימו וראה שמה שוט. "אתה זוכר את החדר הזה מיקוטו?" לינה גיחכה, מיקוטו הביט סביב, לא היה כלום בחדר מלבד האנשים. מיקוטו נד לשלילה. "זה היה החדר שלך" חיוכה הערמומי חזר אליה. "נו טוב, גם ככה לא היה בו כלום…" מיקוטו נאנח. "גם ככה רוב הזמן נעלת אותי במרתף אז מזה בכלל משנה אם אני זוכר או לא…" מיקוטו השפיל מבט. חולצתו הייתה קרועה. "חבל זו הייתה החולצה המועדפת עליי.." הוא אמר באדישות. "מנסה לשחק אותה אדיש, אתה בדיוק כמו אבא שלך.." לינה נאנחה, "אתה יודע, החדר הזה מעלה בי הרבה זכרונות.." לינה הביטה סביב, "איך היית בוכה פה אחרי כל מכה, כי לא רצית לבכות בפני אנשים… איך פחדת לאכול את האוכל שהכנתי לך כי פחדת שהוא יהיה רעיל… איך התחבאת פה כשחזרתי מהעבודה…" לינה צחקקה, "זכרונות נפלאים יש לך…" מיקוטו מלמל. "ואתה זוכר את השוט הזה מיקוטו…?" לינה הראתה את השוט מול פניו של מיקוטו, אישוניו של מיקוטו הצטמצמו. הוא נזכר בכל המכות שקיבל ממנו כשהיה ילד קטן. מיקוטו השפיל את מבטו. "תענה מיקוטו!" לינה משכה בשערו, "כ-כן…" מיקוטו גמגם, לינה חייכה את חיוכה המתוק, "בלעדייך הכל היה יותר טוב עכשיו" היא אמרה בקול מלא שנאה, והתחילה להתעלל במיקוטו עם השוט, הצעקות נשמעו בכל רחבי החדר ומעבר לו.
קיי וקלייר הגיעו למסדרון הראשי, "אני שומע צעקות.." קיי נבהל הם התקדמו מהר יותר. "הם של מיקוטו" קלייר נבהלה עיניה נמלאו דמעות. 'אל תתקרבו…' מיקוטו נכנס לתוך ראשו של קיי, 'מה שלא תעשו אל תיכנסו, זה מסוכן מדי עבורכם, אתם לא תצליחו לנצח אותם תברחו מפה הכי מהר שתוכלו!' מיקוטו אמר בקול תוקפני, הצעקות המשיכו להדהד. "הוא אמר לי שלא נתקרב" קיי אמר לקלייר במבט מודאג. "הוא אמר שנברח מפה לפני שהשומרים יבואו…" קיי השפיל מבט. "אני לא הולכת!" קלייר אמרה במבט נחוש, קיי הביט בה בפליאה. "אני לא אתן להם להמשיך להתעלל במיקוטו, אתה לא שומע איך הוא סובל שם?!" קלייר התמלאה בדמעות והתקדמה לעבר הדלת, קיי עצר אותה במהירות. "לא קלייר" הוא אמר בקול תוקפני. "אז מה אתה רוצה שנעשה?" קלייר הביטה בו במבט מבולבל. "אתם לא צריכים לעשות כלום…" קול היה מאחוריהם, הם הביטו לאחור וראו להבות אש מתפזרות ונעלמות ולפתע אדם בשנות ה-30 שלו מופיע מולם, רק שהוא לא היה רגיל הוא היה בעל קרניים גדולות וכנפיים גדולות יותר, אך הן היו מקופלות שערו היה שחור ועיניו בהקו בצבע אדום. ביד אחת שלו היה דייסון וביד השנייה היה רן. "זה כל כך משפיל.." דייסון נאנח. "המורה להיסטוריה? רן?" קיי וקלייר היו מבולבלים. לוציפר שיחרר מידיו את דייסון ורן שנפלו לרצפה. "אתה היית יכול להניח אותנו בעדינות אתה יודע?" דייסון ניסה לקום בקושי ורן קם במהירות. "אל תדאגו ילדים יקרים, אני אטפל בכלבה הקטנה" לוציפר גיחך והתקדם, נשמע קול עקבים במסדרון וקיי וקלייר פינו לו מקום במהירות. "דייסון, רן, קחו את הילדים האילו החוצה, אני לא רוצה שהם יהיו בתוך הבית, אחרת הם ישמעו את צעקות הכאב יותר מדי חזק עד שכבר האוזניים שלהם יפלו מהם" לוציפר הביט בדייסון וברן הפצועים, "אתה לא רציני נכון..?" דייסון שהיה מלא בדם הביט בו במבט עצבני. "אתה לא תגיד 'לא' לפקודה שלי נכון דייסון?" לוציפר הביט בדייסון במבט עצבני, דייסון שתק והנהן. "בואו ילדים, זה הזמן של המבוגרים לטפל בעניינים" רן דילג לעבר קלייר וקיי וגרר אותם רחוק, בתוך כמה שניות הם כבר לא נראו באופק המסדרון. "הגיע הזמן מיקוטו" לוציפר גיחך.

מיקוטו כבר איבד את תחושת הזמן, הוא לא ידע כבר כמה הוא צעק כמה הוציא את קולו. הוא לא ידע כבר כמה דם יורד ממנו או כמה מכות הוא כבר קיבל. הוא איבד את הספירה מזמן. "למה את עושה את זה..?" מיקוטו מלמל והוציא דם מהפה, "אני לא אתן לכם לעמוד בדרכו של אוסטין, אבל הסיבה העיקרית היא נקמה.." לינה צחקקה. היא הביטה בעינו האדומה של מיקוטו. "נקמה..?" מיקוטו מלמל, "כן, הנקמה על כך שחייתי בבושה כל השנים האלו איתך, נהמק השל כל הסבל והדיכאון שעברתי בגללך" לינה אמרה בכעס. מיקוטו ראה את השוט מכוון לעינו וסגר אותה מהר. הכאב עדיין הורגש והוא צעק פעם נוספת. "זה ישאיר צלקת…" לינה צחקקה. "כבר יש לי מספיק צלקות.." מיקוטו השפיל מבט. "אתה הדבר הכי נורא שאי פעם קרה לי!" הייתה עוד מכה מהשוט, "אתה בושה! אתה צריך להישרף! חבל שלא הרגתי אותך כבר קודם! חבל שבכלל נתתי לך לחיות!" בכל משפט כזה הייתה עוד מכה ועוד מכה. מכל המכות כבר ירדו למיקוטו דמעות, עינו האדומה צרבה מהשוט. "אתה צריך להישרף באש הגיהינום!" המכה האחרונה צרבה למיקוטו בכל הגוף, הדלת מאחורה נפתחה במהירות. "רק אני מחליט מי ישרף באש הגיהינום…" הקול מאחוריהם היה מחוספס וגבוהה. כל השומרים בחדר היו המומים. לינה הפילה את השוט, היא לא העיזה להסתכל אחורה. "לא יכול להיות…הקול הזה.. אוי אלוהים אדירים.." לינה נמלאה בפחד. מיקוטו המשיך להשפיל מבט. "אני לא חושב שהקול של אח שלי נשמע דומה לשלי, וגם… הוא לא עד כדי כך אדיר…לפחות לא יותר ממני" לוציפר גיחך, הוא התקדם למרכז החדר והביט בשומרים בעיניים תוקפניות, השומרים השתחוו לו מיד. "ככה צריך להיות.." הוא חייך בשעשוע. לינה הסתובבה אל עבר לוציפר. היא הייתה המומה למחזה שראתה. "לו-לו-לוציפר.." היא גימגמה, מיקוטו הרים מבט במהירות והביט אל עבר אביו. "אבא…" מיקוטו הביט בלוציפר במבט מתפלא, "הרבה זמן לא התראינו, מיקוטו" לוציפר חייך.