Love Twins- פרק 21

לוציפר הביט דקה ארוכה בלינה. "כבר לא כל כך חזקה הא?" הוא גיחך למראה המבוהל שלה. "מ-מה אתה עושה פה.. חשבתי..חשבתי.." היא מלמלה, לא יכלה לדבר. "חשבת שאני לא אחזור לעולם, שאני לא יודע מה את עושה כל השנים האלו?" לוציפר אמר בקול תקיף, ואז הביט בה במבט מעוצבן. "את פגעת בבן היחיד שלי…" לוציפר התקרב אליה באיטיות, "את התעללת בו כשהיה קטן, את מעתללת בו עכשיו, את עשית דברים נוראיים מעבר לזה…." ידו השמאלית זזה במהירות אל עבר צווארה של לינה, הוא הרים אותה גבוה באוויר והביט בה במבט מעוצבן. שקט שרר סביב בזמן שלינה ניסתה להיאבק כדי להשתחרר. "תעצור מיד! אל תפגע בגבירה!" אחד השומרים קם וכיוון אל עבר לוציפר את אקדחו, הוא ירה ללוציפר בראש. לוציפר רק התחיל לצחוק בצחוקו המרושע, עיניו האדומות בהקו הכדור יצא מראשו אל הרצפה והחור שנוצר נסתם במהירות. מיקוטו הרגיש בחילה למראה הזה ועצר את עצמו מלהקיא. השומר הביט בלוציפר בפחד, "אתה מפלצת! איך אלוהים ברא דבר כזה!" השומר צעק, "למה שאח שלי יצור אותי? הוא היה מעדיף שאני אמות בלידה מאשר שאני אחיה, ואני לא מפלצת, אני השטן בכבודו ועצמו וכדאי שתבין את זה.." לוציפר אמר בקול מחוספס, חיוכו היה משועשע, "תעזוב את הגבירה כאן ועכשיו! ותחזור למקום שממנו באת!" השומר צעק, האחרים חשבו שהוא אמיץ אך טיפש. לוציפר שוב צחק, הוא נקש באצבעותיו של ידו הימנית והפנויה בתוך כמה רגעים קצרים, השומר נשרף הצעקות הדהדו בכל החדר. מיקוטו הסתכל בזוועה על המתרחש וכולם קיבלו צמרמורת. "אם אתם לא רוצים שזה יקרה גם לכם! תסתמו! כולכם!" לוציפר אמר בתוקפנות. מיקוטו השפיל מבט, נמאס לו מכל זה, הוא היה עייף ומותש ורצה לחזור הביתה לישון מכל הטרחה הגדולה והדאגה. הוא סתם הוביל את התאומים לכאן והם בטח בצרה, ועכשיו גם אבא שלו כאן…כל כך הרבה דברים מבלבלים קרו. לוציפר זרק את לינה על הקיר בצד הדלת והתקרב לעבר מיקוטו. הוא שיחרר אותו מהחבלים וחיבק אותו כשמיקוטו נפל לידיו. "מיקוטו…אל תדאג, הכל יהיה בסדר מעכשיו…אני כאן, אני אטפל באישה שגרמה לך סבל" לוציפר השכיב את מיקוטו על הרצפה וקם לעבר לינה. מיקוטו הביט במבט אדיש למתרחש. "אתה עומד להרוג אותי, אני צודקת?" לינה התיישבה, היא הביטה בחיוך עצוב לעבר לוציפר, מיקוטו הביט בה, כל הקור והשנאה לפתע נעלמו, הוא ראה את זה דרךעיניה הוא הבין שזה נעלם. כל מה שמילא את ליבה זה רק צער וכאב. "כן..אני הולך להרוג אותך בעינויים קשים ואז אני אשרוף אותך" לוציפר אמר באדישות. "אני רוצה לפחות חיבוק אחרון ממך, אתה יודע…התגעגעתי לזה.." לינה בכתה, לוציפר ירד על ברכיו והם התחבקו. ללינה לא היה שום נשק וכך גם לא ללוציפר. החיבוק התחזק ביניהם, "אני אוהבת אותך" לינה מלמלה, "למרות כל הגברים, למרות אוסטין.. אני אוהבת אותך.." לינה בכתה והביטה בעיניו של לוציפר, עיניו נשארו קרות אך לינה ידעה שעמוק בפנים הן חמות. "אני מצטערת…אני יודעת עד כמה אני רעה…" לינה השפילה מבט, "אבל אני מתחרטת על כל רגע שהיה אחרי שעזבת.. כל רגע רע שלי.. גם לחרטה אפשר לסלוח.." לינה נישקה את לוציפר בפה. לוציפר קם אחרי כדקה ומבטו האדיש אמר הכל. "אני אף פעם לא אסלח לך, על מה שעשית למיקוטו…" לוציפר זימן את חרבו הגדולה בהיה בה יהלום אדום ונצץ. "יש לך מילים אחרונות…?" לוציפר הביט בה, עיניו האדומות הראו זיק של חום לעבר לינה. "אני אוהבת אתכם…" לינה חייכה ולוציפר תקע את חרבו בליבה. כשלוציפר הוציא את חרבו המגואלת בדם גופתה של לינה נחה על הרצפה כשעיניה עדיין מביטות אל עבר לוציפר. "כל השומרים, תצאו מכאן עכשיו לפני שאני שורף את כל המקום!" לוציפר צעק וכולם יצאו במהירות ובפחד. הייתה שתיקה מביכה לאחר מכן. "אתה לא רוצה לשרוף אותה נכון…?" מיקוטו גיחך. לוציפר הביט בו במבט תמהה, "אתה מביט בה כבר כמה דקות ופשוט לא עושה כלום, תכננת לשרוף אותה..אבל אז גילית שהרגשות שנעלת הרבה זמן נפתחו, אני צודק?" הייתה עוד שתיקה לוציפר לא ענה. "אני לא מרגיש כבר הרבה זמן רגשות רגילים…אבל אתה צריך להבין, אהבה זה משהו שיש לכל דבר ביקום הזה, אפילו למפלצות כמוני.." לוציפר נאנח. "כשאני והיא יצאנו יחד…הייתה לה הילה מיוחדת, כמו של מלאך, הרגשתי כאילו היא המלאך שלי..קיטשי הא?" לוציפר גיחך לעצמו. "אבל כשהיית בן 5, לא הסכימו שאני אהיה יותר בעולם האנושי הזה ורצו שאחזור לגיהינום, התווכחתי עם אמא שלך שתבואו איתי, היא התנגדה ואז היא קראה לי מפלצת מעצבים" לוציפר השפיל מבט, למרות העצב שהרגיש קולו עדיין היה אדיש וקר רוח. "למרות כל מה שהיא עשתה, למרות כל מה שקרה, אני לא יכול לשנוא אותה…" לוציפר נאנח בייאוש. "אתה תבין את זה בהמשך, הרי אתה מאוהב לא?" לוציפר גיחך. מיקוטו הביט בו בפליאה, "קלייר, ראיתי אותה, יפיפה, לא ציפיתי שהיא תהיה הטיפוס שלך..תמיד חשבתי שאתה לא מתעניין בבנות" לוציפר צחק למראה הפנים הכעוסות של מיקוטו. "אני אשאיר אותה כאן.." לוציפר מלמל לעצמו וירד על ברכיו שוב, הוא הוציא טבעת קטנה עם יהלום בצבע טורקיז, הוא שם על האצבע של לינה, "זה הצבע האהוב עלייך נכון? את זוכרת את הטבעת הזו? זו טבעת הנישואין שלנו…" לוציפר מלמל לעברה, הוא נשק לטבעת היהלום ואז נשק נשיקה אחרונה לפיה, ידו עברה על עיניה וסגרה אותן. "תנוחי על משכבך לשלום, טנשי* שלי" לוציפר חייך חיוך עצוב וקם לעבר מיקוטו. "עכשיו נלך לטפל בך בני" לוציפר הרים את מיקוטו בידיו, הוא הביט על פצעיו ונאנח. "התגעגעתי אלייך אבא.." מיקוטו מלמל, לוציפר הביט בעיניו וזכר את הילד הקטן שנהג להרים בפארק. "גם אני אלייך מיקוטו" לוציפר חייך והם יצאו כשרן דייסון, קלייר וקיי חיכו להם מחוץ למכונית, בחיוכים רחבים.

לינה זכרה את כל עברה עם לוציפר רגע לפני שמתה, וגם אחרי שמתה היא זכרה. היא זכרה את החיוך השמח שלו כשהיה בא לבקר אותה, היא זכרה איך הם הכירו ולאן העניינים התפתחו.
לינה עבדה בקפה קטן שהיה בשכונה כשהגיע גבר לבוש במכנס ג'ינס שחור חולצה מכופתרת כחולה וקצרה, ונעליי ספורט מתאימות. כשהגישה לו את הקפה הרגישה הילה מוזרה סביבו, הוא הביט בה וחייך. היא רק הסמיקה במבוכה וחזרה לעמדתה. הגבר עזב את הקפה וכשלינה באה לקחת את החשבון והטיפ היא מצאה פתק קטן שעליו רשום מספר פלאפון של האיש. היא זכרה כמה היא התרגשה ועלתה במהירות לחדרה. היא הייתה צעירה בת 20 באותו זמן. השיחה הראשונה שלהם הייתה רגילה, "את אוהבת צבע טורקיז?" הוא שאל אותה בטלפון, "כן, זה הצבע האהוב עליי, מה המצבע האהוב עלייך?" היא שאלה בחיוך "אדום" קולו היה קר אך היא המשיכה לחייך, היא שמעה קולות ברקע, קולות שנשמעו כמו צעקות. "אני חייב ללכת…" הוא נאנח קולו נשמע עצוב כאילו לא רצה לגמור את השיחה הזו, "איך קוראים לך?" הוא חייך "לינה..קוראים לי לינה…" היא צחקקה. "ולך?" היא הייתה מסוקרנת, "קוראים לי לוציפר" הוא אמר וניתק במהירות. "לוציפר…? למה יש לו את שם השטן…?" לינה הייתה מסוקרנת. בכל מפגש שלהם יחד לוציפר היה קונה לה בגד או תכשיט בצבע טורקיז, במיוחד עבורה. היא הייתה מאושרת, אחרי שנתיים שלהם יחד היא ראתה אותו שורף בן אדם רק בנקישות אצבע, לבסוף היא גילתה מיהו באמת. ולמרות כל זה, היא לא יכלה לשנוא אותו, למרות שהוא שיקר לה, למרות שהרג כל כך הרבה בני אדם, כשהיא ננעלה בחדר של עצמה לזמן מה, הוא תמיד התקשר וניסה לבוא לבקר אותה. לבסוף היא חזרה אליו שוב, הם יצאו יחד שוב והיא שמחה יותר ויותר. האושר מילא אותה כשבחג המולד המתנה שלו הייתה טבעת יהלום בצבע טורקיז, טבעת נישואין עבורה. היא בכתה באושר וחיבקה אותו מתחת לעץ חג המולד. כשמיקוטו נולד, היא הביטה בעיניו, העיניים שכולם פחדו מהם כל כך, אבל היא אהבה אותם כי הן היו העיניים שלה ושל לוציפר, העיניים שכל כך אהבה לראות, העיניים השמחות האלו. היא הרגישה כאילו חייה לא יכולים להיות יותר טובים, והכל השתבש ברגע, לוציפר היה צריך לעזוב. "אל תעזוב אותי! בבקשה לא!" היא בכתה והוא חיבק אותה חיבוק חמים. "אל תדאגי, אני אחזור..והכל יהיה בסדר.." לוציפר חייך אליה והוריד מאצבעה את הטבעת יהלום. "כשניפגש שוב, אני אשים אותה על האצבע שלך שוב, זו הבטחה" לוציפר נשק לה והלך. אחרי זה, לינה לא יכלה יותר היא נשברה כל פעם שהביטה במיקוטו היא ראתה את לוציפר ונכנסה לדיכאון, היא הוציאה את הדיכאון על מיקוטו ועל גברים אחרים, לבסוף לינה הבינה שלא תוכל להמשיך לחיות ככה ולתת למיקוטו לחיות ככה, היא רצתה לשלוח אותו לפנימייה. אחרי כמה שנים מאז המקרה, היא פגשה באוסטין, הוא היה מקור המפלט שלה, הוא הבטיח לה שיעזור לה למצוא את לוציפר ויעזור לה למצוא את בנה. אבל אז הוא כבר לא עזר לה, היא כבר הייתה הבובה על חוטים שלו, הבובה הקטנה שהוא שלט בה, עד הרגע שלוציפר נכנס לחדר. והרג אותה.
גם אז.. שכבר מתה, לינה ידעה, לינה ידעה שלוציפר עדיין אוהב אותה, היא ידעה שלוציפר קיים את הבטחתו ושם עליה את טבעת היהלום הטורקיז שלהם, אותו זיכרון שמח חזר אליה שוב, אם יכלה לבכות, היא הייתה בוכה. אבל היא לא הרגישה כלום, חוץ משקט, שקט ושלווה, לינה שמחה יותר מכל והבינה שחייה הושלמו אך היא הצטערה שהם לא הושלמו כמו שחלמה. 'אני אוהבת אותך לוציפר, אוהבת, אוהבת, אני אוהבת אותך יותר מכל, גם אם אלוהים יגיד לי להיפרד ממך לעולם לא אעשה זאת, אני נאמנה לך לוציפר, אני אוהבת אותך' לינה חשבה בזמן שהאור הגיע, 'אני אוהבת אותך…אני מצטערת על כל מה שעשיתי לבן שלנו, אני אוהבת אותך ואת מיקוטו יותר מכל מי שאי פעם אהבתי…' לינה הרגישה חום מהאור, והשקט חזר לקדמותו, שקט שאין כמותו, שום מחשבה או רגש לא היה בשקט הזה. פשוט שקט סביב גופתה המתה והמחייכת של לינה, אם טבעת היהלום נוצצת בידה, שום דבר לא יכל לשמח את לינה יותר מזה, לוציפר הגשים את המשאלה שלינה קיוותה כל חייה, החזרת הטבעת למקום הראוי לה, לאצבע שלה, לסימן שהם שוב יחד. עמוק בפנים לינה הודתה ללוציפר על שהגשים את משאלת החיים האחרונה שרצתה לבקש ממנו, בל שהיא לא זכתה לשמוע את מילות האהבה שלו פעם נוספת. 'יהי שלום…אוני** שלי…' לינה חייכה כשעברה את האור, יודעת שכבר לא תחזור יותר לעולם.