Love Twins- פרק 22

קיי החזיק בידה של קלייר כשיצאו מהאחוזה, אחיזתו הייתה חזקה, קיי הביט בקלייר המפוחדת, הוא רצה כל כך לחבק אותה ולהרגיע אותה אבל ידע שזה זמן לא טוב ושכל מה שיש לעשות עכשיו זה להיצמד לרן ודייסון ולחכות שמיקוטו והאיש המוזר יצאו "מי את חושבת שהיה האיש המוזר ההוא?" קיי שאל את קלייר, ניסה להרגיע אותה בהחלפת נושא. "העיניים שלו, היו לו עיניים אדומות, אבל הצורה שלהן והמבט שלו מזכירים את מיקוטו, וגם עצמות הלחיים שלו דומות לשל מיקוטו…אני חושבת שהוא בן משפחה שלו" קלייר אמרה בלחישה, קולה היה עצוב ורעד. "אל תפחדי קלייר, הכל יהיה בסדר" קיי ליטף את לחייה בעדינות וחייך. "איך אתה יכול להיות כל כך רגוע כשהחבר הכי טוב שלך עובר התעללות?" קלייר הביטה בקיי בתמיהה, "מיקוטו הוא חזק, אני מכיר אותו הרבה זמן, הוא לא יתן למשהו כמו התעללות לעצור אותו, בנוסף, ראית את האיש ההוא לא? הוא בטוח יציל את מיקוטו!" קיי צחקק, הם הגיעו למכונית לבנה ורן נשען עליה והוציא סיגריה. "כמה התגעגתי לסיגריה.." רן עישן את הסיגריה בחיוך. "אתה מוכה, מלא בדם, בקושי יכול ללכת, מיקוטו עובר התעללות ולוציפר הופיע ואתה חושב על הסיגריה שלך?!" דייסון התעצבן, "כן…?" רן אמר בתמיהה. "אידיוט!" דייסון לקח את הסיגרייה וזרק אותה על הרצפה. "הסיגריה שלי! היא הייתה האחרונה!" רן אמר בעצב. "אתם יכולים להסביר לנו מה הולך כאן? איך אתם קשורים למיקוטו? מי זה היה האיש המסתורי הזה?" קלייר אמר במבט רציני. "האיש המסתורי כמו שאת קוראת לו, זה אבא של מיקוטו" דייסון נאנח. "הוא בא להציל אותנו.." רן המשיך את דייסון. "להציל ממה?" קלייר המשיכה להסתקרן היא רצתה לדעת הכל. "אמא של מיקוטו חטפנ אותנו, היא טענה שהיינו בדרך שלה…" דייסון נאנח, "למה?" היא הביטה בדאגה אל עבר הדלת. "קלייר, מפה זה כבר עניין של מבוגרים, אל תתעמקי בזה יותר מדי, הכל יהיה בסדר" דייסון ליטף את ראשה, "אבל.. מיקוטו יהיה בסדר נכון?" קלייר הביטה בדייסון בעיניים מלאות דאגה, דייסון הכיר את קלייר למרות שלא הכירה אותו, היא תמיד הייתה מסתובבת עם פין כשהיו ילדים ושהתבגרו. "ואיך אתם קשורים למיקוטו?" קיי הביט בהם במבט רציני, הוא לא רצה שקלייר תדאג יותר מדי למיקוטו, הוא ראה את הדאגה העמוקה שלה אליו והרגיש כל כך רע עם עצמו וכל כך כועס כשהיא חשבה באותו רגע רק על מיקוטו, אבל מצד שני מיקוטו נמצא בסכנה, זה הגיוני שהיא תדאג כמו שהוא דואג. מזה הרגש הזה? קיי לא רצה להאמין שזו קנאה שמדברת במקומו. "אנחנו העוזרים שלו.." רן חייך למרות שדייסון העביר לו מבט 'אל תספר להם', אך דייסון היה צריך לצפות שרן כן יגיד לבסוף. "עוזרים שלו..?" קיי שאל בתמיהה, אך הדלת נפתחה וממנה יצאו לוציפר, הקרניים והכנפיים נעלמו. ומיקוטו שצלע מעט. "מיקוטו! אתה בסדר?!" קלייר רצה לעבר מיקוטו וחיבקה אותו. "ק-קלייר…כואבות לי הצלעות אז.." מיקוטו אמר בכאב וקלייר שיחררה מיד, "מצטערת, איך אתה מרגיש?" קלייר אמרה בדאגה, עיניה היו מלאות עצב. "ישתפר.." מיקוטו חייך אליה חיוך מרגיע, "ברגע שנחזור הביתה נטפל בך ואתה תהיה בסדר" לוציפר אמר בקול אדיש והביט לעבר קלייר. 'אנושית הא? למרות שיש בה הילה מוזרה..' לוציפר נאנח, "אז, אתה אבא של מיקוטו?" קיי הביט בלוציפר, "ואתה בטח קיי…" לוציפר סקר את קיי במבטו. "אתה מכיר אותי?" קיי היה מבולבל, "אני מכיר אותך, אבל אתה לא מכיר אותי" לוציפר גיחך. "בואו נחזור הביתה" לוציפר עקף את קיי, הקימונו האדום והארוך שלו השתחל מאחוריו. "אין לכולנו מקום במכונית של רן" דייסון הביט בלוציפר במבט אדיש. "מי אמר שאנחנו נחזור במכונית? הדבר הזה בכלל לא יעיל!" לוציפר הקיש בציפורניו הארוכות והצבועות בשחור פעמיים, ולפתע להבות אש גדולות היו על הכביש והפכו לכרכרה גדולה בצע בורדו ואליה רתומים שני סוסים שחורים בעלי עיניים אדומות. "חמודים!" קלייר רצה ללטף את הסוסים, היא ליטפה את אפם וחייכה חיוך מלא שמחה. "את אוהבת סוסים?" לוציפר גיחך, קלייר הנהנה "לסבתא שלי היה פעם סוסה חומה עם כתמים לבנים, היא הייתה יפיפה, הייתי רוכבת עליה אבל לפני שנתיים היא מתה" קלייר אמרה בקול עצוב. "אני חושב שדיאבלו מאד נהנה מהליטוף שלך" לוציפר חייך חצי חיוך, אף על פי שחיוכו היה תמים מראה קלייר עדיין הרגישה צמרמורת שהביטה בחיוך הזה, היא הרגישה שמאחורי החיוך הזה מסתתר בן אדם ערמומי. "קוראים לסוס הזה דיאבלו, זה אחד מהשמות של השטן" קלייר חייכה והביטה לעבר דיאבלו. "אתה השטן נכון?" היא הפנתה את מבטה ללוציפר, דייסון ורן הביטו בהם בעיניים משתהות. לוציפר צחק, "את ילדה פיקחית" הוא צחק ונכנס לכרכרה, קלייר נכנסה אחריו והתיישבה ליד קיי ומיקוטו. דייסון התיישב ליד לוציפר ורן התיישב ליד דייסון. "אם מיקוטו הבן שלך, ואתה השטן, אז זה אומר שגם למיקוטו יש יכולות כמו שלך" קלייר העלתה את הנושא לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה. מיקוטו הביט בקלייר בפליאה, 'לא חשבתי שהיא זאת שתגלה כל כך מהר שאבא שלי הוא השטן' מיקוטו חשב. לוציפר חייך, "למיקוטו יש יכולות מיוחדות, אין ספק בכלל, אבל לצערי הרב הוא עדיין לא גילה אותם" לוציפר הביט בזווית עיניו האדומות על מיקוטו, מיקוטו הפנה את מבטו מלוציפר והביט מעבר לחלון. "אבל אני חושב שנפתח את השיחה הזו בבית, המצב של מיקוטו מתחיל להחמיר" לוציפר נאנח ולפתע מיקוטו הרגיש צריבה חזקה בבטן והתעלף, הוא נשם בחוזקה וחום גופו עלה. "תרכבו יותר מהר" לוציפר הקיש בציפורניו פעם נוספת והכרכרה האיצה.

קלייר עמדה במפתן הדלת כשראתה את קיי ולוציפר מניחים את מיקוטו במיטתו, כל בטנו של מיקוטו הייתה מכוסה בתחבושות. "הוא יהיה בסדר נכון?" קלייר אמרה בדאגה, קיי הנהן, "הוא יהיה בסדר, אמרתי לך כבר שמיקוטו הוא חזק" קיי חייך. "ידעת שהוא הבן של השטן?" לוציפר הביט בקיי בסקרנות, קיי נד לשלילה "לא שמעתי את זה ממנו אדוני, הוא רק אמר לי שעזבת אותו ואת אימו כשהיה בן 5 ואז הוא עבר לפנימייה בגיל 10, זה הכל" קיי נאנח. "אז הוא מעולם לא סיפר לך על רן ודייסון, אני מבין" לוציפר ישב על המיטה ליד מיקוטו. "קיי, אתה יכול לעזוב לרגע את החדר, אני רוצה לדבר עם קלייר לבד" לוציפר חייך, חיוכו המתוק, אך קיי גם הרגיש זאת, את הערמומיות שמתחבאת מתחת לחיוך הזה. קיי הנהן ועזב את החדר, קלייר נעמדה ליד לוציפר בזמן שהדלת נסגרה. "אז את קלייר נכון?" לוציפר המשיך לחייך את חיוכו המתוק. "שמעתי עלייך רבות, בעצם אני יודע עלייך מאשר את יודעת על עצמך" לוציפר הושיט את ידו לעברה ללחיצה. "אני לוציפר, אביו של מיקוטו" הוא ציפה ללחיצת היד וקלייר לחצה את ידו בחיוך רחב. "אני קלייר, אפשר להבין בקלות כבר מהשם שלך מי אתה" היא צחקקה, והתיישבה ליד לוציפר. "את לא מפחדת ממיקוטו?" לוציפר הביט בקלייר, עיניו האדומות ובוהקות חדרו לעיניה. קלייר נדה את ראשה לשלילה מיד. "אני לא מפחדת ממיקוטו, בין אם הוא הבן של השטן או בין אם לא, הוא עדיין אותו מיקוטו" קלייר חייכה. "גם אם הוא יפתח כנפיים וקרניים ולבסוף יראה כמוני, עדיין לא תפחדי ממנו?" לוציפר הסתקרן. "לא, אני לא אפחד, כי מיקוטו הוא עדיין מיקוטו כמו שכבר אמרתי, מיקוטו הוא ידיד טוב שלי, אני לא אעזוב אותו בדיוק כמו שלא אעזוב את קי" קלייר חייכה. "כיוון שאני יודעת איך זה להרגיש עזובה.." היא השפילה את מבטה, "כשהפרידו אותי מאחי התאום הגדול, הרגשתי כל כך בודדה, כאילו כולם עוזבים אותי, הרגשתי שכל העולם נגדי…" עיניה של קלייר התמלאו עצב. "מיקוטו, נפרד מכל כך הרבה אנשים בחייו, ממך, מאמא שלו, אתה חזרת, אבל אמא שלו כבר מתה" קלייר נאנחה. "אני בטוחה שגם אם הוא לא הראה את זה הוא אהב אותה מאד, הוא רק רצה קצת אהבה ממנה כל השנים האלו אחרי שעזבת, אבל הוא לא קיבל את זה" היא הביטה לעבר מיקוטו וליטפה את שערו, היא הזיזה את הפוני שלו. "יש משהו, מתחת לפוני הזה…אני צודקת?" קלייר המשיכה להביט במיקוטו הישן בנחת. "כן, מתחת לפוני הזה מסתתרת עין אדומה. שמסמלת את עצם העובדה שהוא הבן שלי. כשהיה קטן לא היה לו פוני אז הוא הסתובב כך. אבל אחרי שעזבתי הוא גידל פוני כדי להסתיר את העין האדומה, הרגשתי כאילו הוא מתבייש בי איכשהו…" לוציפר הביט לתקרה הלבנה. "הוא לא מתבייש בך, אני חושבת שהוא גאה בך שאתה אבא שלו. הוא ידע שתבוא יום אחד, במוקדם או במאוחר. הוא רק קיווה שזה יהיה מוקדם…" קלייר חייכה, "אם אגיד לך לבחור בין קיי למיקוטו, במי היית בוחרת?" לוציפר התרומם מהמיטה. והתקדם לעבר הדלת. "למה אתה מתכוון?" קלייר הביטה בו בפליאה, עיניה החומות היו גדולות ויפיות, היו להן את התמימות של לינה בצעירותה, כך חשב לוציפר. "את תביני בהמשך" לוציפר גיחך ויצא מהחדר כשהוא סגר מאחוריו את הדלת. 'היא כמו לינה, רק קצת יותר טהורה.." לוציפר חשב וקטף ורד מאחד הכדים, הורד נבל בידו של לוציפר והוא התקדם לעבר הסלון. קלייר הביטה במיקוטו בניסיון להבין במה לוציפר התכוון בדבריו, לפתע היא הרגישה יד בבטנה שמושכת אותה לעברה לחיבוק. היא שמה לב שמיקוטו מחבק אותה בשנתו וגוון אדום מילא את פניה של קלייר. היא נרדמה, מיקוטו התעורר לאחר כמה דקות והביט בקלייר הישנה, הוא ליטף את שערה ונישק את שפתיה בעדינות בזמן שישנה.