Love Twins- פרק 23

מיקוטו הביט בקלייר הישנה וליטף את לחייה. הן היו רכות וחמות, קלייר נראתה כמו חתולה קטנה שישנה. מיקוטו חייך לעצמו חיוך קטן כשראה את קלייר מסתובבת עם גבה אליו, שערה היה על פרצופה. מיקוטו מיהר לפנות את שערה מפניה. "קאי…" קלייר מלמלה, "קאי אני מצטערת.." דמעות ירדו מעיניה, מיקוטו ניגב לה אותם. "קלייר…" מיקוטו חיבק את קלייר ונישק לה את הלחי. "אל תיגע בה יותר מדי" קיי היה במפתן הדלת. "מקנא?" מיקוטו גיחך ועזב את קלייר. הוא קם מהמיטה. "חשבתי שאתה פצוע קשה.." קיי התקדם לעברו. "אל תדאג, לא אעשה משהו שיפגע באחותך הקטנה" מיקוטו אמר באדישות. "אבל זו הבחירה שלה, להחליט בינך לביני" מיקוטו אמר בקול משועשע. "מיקוטו, למה לא סיפרת לי על אבא שלך? על כך שהוא השטן?" קיי הביט בו במבט עצוב. "איך אתה חושב שאנשים נורמלים מגיבים כשהם שומעים משפט כמו 'אבא שלי הוא השטן ואני היורש שלו'? הם בורחים מהר, יש לי עין אחת אדומה מתחת לפוני, התחלתי להסתיר אותה כשאבא שלי עזב, לא רציתי שאמא שלי תראה אותה, לא רציתי שאחרים יברחו ממני" מיקוטו נאנח. "אתה יכול להגיד עכשיו שלא היית מגיב לזה והיית מקבל את זה, אבל אם זה היה קורה בזמן אמת, היית פוחד ובורח לאמא האהובה שלך" מיקוטו אמר במבט אדיש, קולו היה קר. "כולם פוחדים כשהם רואים את זה" מיקוטו הרים את הפוני צד שלו ועינו האדומה בהקה. "אם הייתי פוגש אותך עכשיו בפעם הראשונה, הייתי נבהל, אבל אני החבר הכי טוב שלך, אני יכול להתמודד עם כל דבר אצלך" קיי הושיט למיקוטו את ידו בצורת אגרוף וחייך אליו, מיקוטו הוריד את ידו מהשיער והחזיר לו את אותה תנועת יד לעבר ידו. "אבל אל תחשוב לרגע שמשום שאנחנו חברים טובים אני אוותר לך על קלייר" קיי אמר בשעשוע. "גילוי עריות נחמד יש פה, אני אצפה מהצד קצת בשעשוע, נראה מי ינצח" מיקוטו גיחך. "קאי!" קלייר התעוררה בבת אחת ובצעקה גדולה. קיי הביט בה בתדהמה, הוא חיבק אותה במהירות. "מה קרה קלייר?!" הוא דאג לה, מיקוטו הביט מהצד במבט אדיש, מנסה לסקור את תגובתה של קלייר. 'היה לה סיוט עליו, מעניין על מה הוא היה…' מיקוטו חשב. הוא הביט באחים שוב וראה את קלייר בוכה על קיי שמחבק אותה. 'והיא עדיין לא חושדת שהוא אחיה…' מיקוטו נאנח. "אני אתן לכם זמן פנוי לעצמכם" מיקוטו קם ויצא מהחדר בצליעה קלה. "על מה חלמת קלייר?" קיי הרגיע אותה וליטף את שערה. "על אחי.." קלייר מלמלה, "חלמתי עליו, שהוא מת, ראיתי את הגופה שלו. אבל לא את הפרצוף שלו" קלייר אמרה בפחד. "הוא היה שרוע על הרצפה והכל היה בדם, ראיתי סכין נוטפת דם לידו… ושמעתי קול בראשי 'זה באשמתך שמתתי' שמעתי קול של אחי כשהיה ילד.." קלייר חיבקה את קיי חזק יותר. "אתה חושב…אתה חושב שאחי באמת מת? אולי הוא באמת מת אי שם! אני אפילו לא יודעת איפה הוא ואבא שלי לא מוכן להגיד לי למרות שהוא יודע!" קלייר אמרה בכעס. "אולי הוא באמת מת? אולי גם אמא שלי מתה? אני לא יודעת מה קרה להם, הם לא שמרו איתי על קשר אחרי שנפרדנו" קלייר בכתה. "ברור שאח שלך לא מת! הוא לא יכול למות! הרי הוא צריך למצוא אותך…נכון?" קיי חייך אליה חיוך מעודד וליטף את פניה בעדינות, מנקה את דמעותיה המלוחות, "ואת צריכה למצוא אותו! הוא לא ימות, כי הוא רוצה למצוא אותך והוא רוצה שאת תמצאי אותו" הוא הביט בה בעיניים מלאות רכות, הן נצצו וקלייר הפסיקה את הבכי. "תודה קיי" היא חייכה, והביטה בו, עיניה התמלאו בשמחה. "קלייר, מה דעתך עליי?" קיי הביט בה במבט מסוקרן, "מה הכוונה?" קלייר תהתה. "מה את חושבת עליי, בתור חבר טוב… מה הרגשות שלך כלפיי?" קיי שם את ידיו על לחיה, כל יד בלחי אחרת. מה את מרגישה כלפיי קלייר?" מבטו הפך להיות רציני, קלייר המשיכה לבהות בו במבטה התמים והלא יודע. "הרגשות שלי אלייך? א-אני לא בטוחה למה אתה כל כך מתכוון, אני מרגישה נינוחה איתך…אני מנחשת.." קלייר הפנתה עיניה לקצה החדר כדי לא להביט בקיי. "לא התכוונתי לזה, קלייר, איך את רואה אותי? בתור אח? בתור חבר טוב? או בתור משהו אחר?!" קיי הביט בה במבט עצבני. קלייר התרחקה ממנו במהירות.היא לא יכלה לעמוד בלחצים, היא פחדה מלחצים שמפעילים על הפעולות שלה, והתרחקה ככל האפשר מהם. היא פחדה. "א-א-אני לא י-יודעת…" קלייר השפילה מבט והתחילה לגמגם, מצבי לחץ אף פעם לא היו עבורה טובים, והיא לא ידעה איך להגיב במצבים כאלו. קיי זיהה את מצבה והבין שהיא פוחדת. הוא שתק, עד שרעידות גופה הפסיקו והיא נרגעה. "קלייר, למה את כל כך פוחדת ממצבי לחץ?" קיי הביט בה במבט עצוב. קלייר הביטה בו, "איך אתה יודע שאני פוחדת ממצבי לחץ?" קלייר הביטה בו במבט חושד, "רואים עליי, את לא ידעת איך להגיב והתחלת לרעוד ברגע שהפעלתי עלייך את הלחץ הזה" קיי חייך חיוך עדין. הוא נזכר שלא היו לה בעיות כאלו בעבר, כי כשהיו קטנים לא היו עליה לחצים מצד הסביבה כמו אלו. "אבא שלי, מאז שאמא שלי ואחי הלכו, הוא תמיד הלחיץ אותי בלימודים, תמיד הלחיץ אותי בקשר למעשים שלי ולהחלטות שלי, זה היה מפחיד, וקיבלתי טראומה מזה." קלייר אמרה בעצב, קיי חיבק אותה. "אני מצטער שגרמתי לך להרגיש ככה" הוא חייך אליה, היא חייכה אליו, קיי הביט בה ונישק אותה בלחי נשיקה עדינה. "בואי נרד לכולם, הם בטח דואגים" קיי צחקק.

מיקוטו ישב בכורסא השחורה בסלון מול הטלוויזיה הסגורה ובהה בה במבט רציני. "תן לי לנחש, אתה עכשיו רואה מה הולך עם הבת אנוש הקטנה והחמודה שלך" לוציפר התיישב ליד מיקוטו, להבת אש קטנה הייתה סביב כף ידו והפכה למקטרת. "הוא היה ישיר אליה מדי" מיקוטו גיחך, "הוא שאל אותה מה היא מרגישה כלפיו…" מיקוטו הביט בלוציפר, הוא לא ראה שום דבר שדומה לו בלוציפר, חוץ מהעיניים האדומות. "אבא, האם יש לך עוד ילדים?" מיקוטו הביט בלוציפר, לוציפר רק צחקק צחקוק קטן, צחקוקו היה מחוספס ועמוק. "היו, כולם מתו" לוציפר עישן דרך המקטרת שלו. "איך?" מיקוטו אמר במבט רציני, לוציפר הביט בו במבט משועשע, "אני חי יותר מכל שד שתראה, כל מלאך שתראה, אני חי המון שנים, היו לי נשים קודמות, כולן מתו בשלב מסויים של החיים, היו לי ילדים מהן, וגם הם מתו. לפעמים היו מתעללים בהם למוות, לפעמים היו שורפים אותם…" לוציפר נאנח, "שורפים אותם? אבל אם הם הילדים שלך, הם לא אמורים להיות חסינים מאש?" מיקוטו אמר במבט מתפלא. "מקיוטו יקירי, האם עצם העובדה שאתה הבן שלי, מנעה ממך לקבל כוויה?" לוציפר גיחך, מיקוטו נד לשלילה. "ככה גם הם, תמיד היו רוצחים אותם, או שהם היו מוכרחים להתאבד, קרו לילדים הקודמים שלי דברים נוראיים, ולא רק להם, גם לנשים שלי, אבל הן הוכרחו להיפרד ממני, לפעמים נפרדתי מהן, או שהן אף פעם לא הצליחו לשרוד את הדרך לגיהינום איתי" לוציפר קם מהכורסא והלך לעבר החלון, הוא הביט לעבר השמיים. מבטו היה חולמני מעט, "ואתה יודע מי היה אחראי לרוב מקרי המוות שלהם?" לוציפר הביט במבט של שנאה לעבר השמיים, הוא הצביע לעברם עם ציפורנו השחורה. "היצורים שכביכול טהורים, מלאכים שנשלחו מטעם אחי, אלוהים. הרי לדעתם להתחתן איתי ולהביא ילדים שיורישו אותי, זה חטא. הם כפו על כולם למות או להיפרד. המלאכים שכולם אומרים שהם טהורים ושבריריים, הם בעצם חוטאים גדולים מטעם האלוהים, אין רק טוב וטהור בעולם, לא לאף אחד, לכל אחד יש את החטא שלו, המלאכים מוצגים כטהורים, אבל הכל בולשיט, בולשיט אחד גדול" לוציפר גיחך. "יש את הסיפור על השטן, שהוא היה פעם מלאך ואז מרד באלוהים" מיקוטו מלמל, "זה סיפור נכון, מרדתי נגד אחי, ולכן אני יודע שמלאכים הם לא יצורים טהורים, אני הייתי מלאך פעם, ותראה אותי היום, האם יש לי טיפה של טוהר וחסד עבור בני האנוש העלובים שמסתובבים להם חופשיים בעולם הזה? מעל העולם שלי? אין לי שום רחמי לבני האנוש שמתים כל עוד הם לא קרובים אליי, אין לי בעיה להרוג אותם בדרכים הכי כואבות, ואני יכול לעשות זאת בכל רגע. מלאכים הם בדיוק אותו הדבר, הם מראים את עצמם טהורים, עמוק בפנים, יש להם מחשבות, שאף אחד בעולם המטופש הזה לא יעלה בדעתו" לוציפר נאנח. הוא הסתובב חזרה למיקוטו והלך לעברו, הוא הרים את הפוני הארוך והביט בעיניו. "אבל אתה מיקוטו, אתה מיוחד, אני יכול לראות את זה בך, שאתה יותר מיוחד מכל הילדים שהיו לי, והיו לי הרבה, יש בך הילה מיוחדת, הכוחות שלך חזקים אך הם עדיין לא התפתחו, ברגע שהם יצטרכו להתפתח, אתה תרגיש אותם, וכשתרגיש אותם הם יצאו" לוציפר חייך, חיוכו היה אבהי ועדין. "אתה השטן, ובכל זאת יש כמה תכונות של בני אדם" מיקוטו אמר לו במבט אדיש, "יש לי תכונות של בני אדם רק כשאני רוצה, וזה רק לאנשים שיקרים לי, או אנשים שחשובים לאנשים האלו, למשל, אני לא אפגע בבת אנוש הקטנה והחמודה שלך" לוציפר גיחך והביט לעבר המדרגות שבהן קיי וקלייר ירדו יחד מחויכים. "מיקוטו! איך אתה מרגיש?" קלייר רצה למיקוטו וחייכה לעברו, לוציפר עמד לידה והביט בה במבט משועשע ולאחר מכן בקיי. "מי אם לא בת האנוש הקטנה והחמודה של מיקוטו, איך את מרגישה? נראת מדוכאת מעט כשיצאתי מהחדר" לוציפר חייך אליה חיוך מתוק וקלייר הביטה בו. "בת האנוש של מיקוטו?" היא הביטה בו במבט של תמיהה. "זה משהו שעלה לי לראש כרגע" לוציפר גיחך."אני חושב שאני אעזוב לבנתיים, יש לי עניינים בגיהינום, בקרוב יבואו בני אנוש עלובים וחדשים לגיהינום ואני צריך להיות שם כדי לראות" לוציפר חייך והלך לעבר הדלת, "דייסון, רן, תשמרו על הבן שלי, אצור קשר מדי פעם" לוציפר הלך לעבר הכרכרה, "וקלייר" הוא הביט בקלייר במבט משועשע, "תחשבי לעומק על מה שדיברנו בחדר של מיקוטו" לוציפר נכנס לכרכרה בחיוך מרוצה.
דייסון סגר את הדלת בטריקה ונאנח, "מעניין מתי הוא יבוא בפעם הבאה" דייסון אמר באדישות ופנה למטבח. "רוצים חלב ועוגיות?" רן חייך לעברם חיוך מתוק, קלייר וקיי הנהנו בזמן שמיקוטו הביט מעבר לחלון על המקום בו חנתה הכרכרה לפני רגע. "מיקוטו בוא למטבח" רן חייך אליו ומיקוטו הנהן והלך אחריו. לאחר כמה דקות הייתה דפיקה נוספת בדלת, "אני אפתח" קלייר חייכה והלכה לעבר הדלת., היא ראתה נער בעל שיער שחור וחלק עם עיניים שחורות ונוצצות, קלייר זיהתה אותו מיד.. "פין?" היא התפלאה, "אפשר בבקשה את…קלייר?!" פין הביט בקלייר במבט המום, בידו הייתה מתנה עטופה בנייר עטיפה ירוק חלש עם סרט אדום. "קלייר, מה ק…" דייסון נעמד ליד קלייר והביט לעבר בנו במבט עצוב.