Love Twins- פרק 24

פין נעמד שם, משותק. הוא בהה בקלייר בזמן ממושך, הוא חשב שעברו כמה שעות אבל תחושת הזמן כבר אבדה. ידיו רעדו. 'ל-למה היא צריכה להיות כאן? אני לא רוצה שהיא תגלה…ולמה בזמן כזה?!' פין השפיל מבט, הוא הביט בזווית עינו על דייסון שעמד שם במבטו האדיש. "פין!!" קלייר קפצה עליו בחיבוק אחרי השתיקה הארוכה והמביכה. "התגעגעתי אלייך!" קלייר חייכה היא הביטה בפין במבטה המתוק, פין התעודד מיד. תמיד היה בקלייר משהו שעודד אותו. "מה אתה עושה כאן?" קלייר התמלאה בשמחה כשראתה את פין מולה, פין היה החבר הכי טוב שלה, מאז שהיו קטנים כשהייתה מבקרת בכפר, ועד עכשיו. "זו בדיוק אותה השאלה שלי אלייך…" פין מלמל, קולו השקט והעדין בקושי נשמע. "ביקרתי פה חבר, אתה יודע, הכרתי חברים חדשים" קלייר צחקקה, פין הנהן, "כן אני בטוח שהכרת" הוא חייך, קלייר תמיד הייתה יותר חברותית ומתפתחת לסביבה, יותר ממנו, הוא תמיד ישב בפינה כשהיא הייתה משחקת עם שאר הילדים בכפר, אך היא תמיד הסתכלה עליו ופנתה אליו שישחק. "דייסון, זה בסדר שגם פין יכנס? הוא חבר טוב שלי מהכפר" קלייר הביטה בדייסון בחיוך, לא שמה לב לאווירה שהייתה סביב פין ודייסון. "אני מעדיף של…" דייסון רצה למנוע את כניסתו של פין לביתו, אך רן מיד קפץ מאחורי דייסון, "ברור שהוא יכול!" רן חייך והדליק סיגריה. "תודה רן" קלייר לפתה את ידו הפנויה של פין והכניסה אותו במהירות הביתה. רן ודייסון היחידים שעמדו עומדים במפתן הדלת. "למה הכנסת אותו?" דייסון הביט ברן בזווית עיניו, הוא הביט בו בזעם. "זה הבית שלי, אני מחליט מי להכניס ומי לא. חוץ מזה, אתה לא רוצה כבר להשלים עם פין?" רן גיחך, "פין לא ירצה שנשלים.." דייסון השפיל את מבטו. "לי דווקא נראה שכן, המתנה הקטנה הזו שהייתה לו ביד, היא הייתה עבורך, הרי היה לך יום הולדת לפני יומיים" רן חייך, הוא רצה שדייסון ופין ישלימו למרות הקשיים. "תקשיב, אני יודע שמאז המקרה עם פין אתה מנסה לצאת מהחיים הקודמים שלך, אבל אתה חייב להשלים עם זה, אתה חייב לעשות צעד נוסף למען הילד הזה, הוא לא יכול לגדול לנצח לבד ללא אבא שלו" רן נאנח, עיניו הראו רחמים כלפי פין. "זה לא קל רן, אחרי הכל..הרגתי את הבן אדם פין הכי אהב בעולם, נטשתי אותו כשהוא הכי היה צריך אותי. אני לא חושב שפין יכול לסלוח לי יותר, במיוחד אם ידע על שאר החטאים שלי" דייסון אמר במבט אדיש, למרות שעיניו שידרו עצב וכאב אמיתי. "אני בטוח שהוא עדיין אוהב אותך דייסון, אחרי הכל אתה אבא שלו" רן חייך חיוך קטן ומרגיע. "זה לא משנה את העובדה שהרגתי מישהו במו עיניו, ואיך אתה חושב שהוא יגיב כשיראה שאני בעצם רוצח ותמיד רצחתי מאחורי גבו" דייסון הביט למעלה לשמיים, "םין הוא כמו פרח מוגן, אסור לפגוע בו כי אחרת הוא ימות, לא חיצוני, אלא פנימי. הוא ימות עמוק בפנים, אבל אני פגעתי בפרח הזה והרגתי אותו עמוק בפנים. זה הרצח הכי גדול שהיה לי בחיי" הוא הסתכל על פרח שצמח ליד המדרגות, פרח קטן וסגול שרק התחיל לגדול. "אבל תמיד אפשר לתקן את הפגיעה על ידי צמיחה מחדש" רן כיבה את הסיגריה שלו והפנה את עצמו לעבר הבית, "תחשוב על זה דייסון" רן טפח על כתפו של דייסון ונכנס לבית. הדלת נסגרה ודייסון המשיך לעמוד בחוץ ולהביט בשמיים. 'איך פין יצמח מחדש, כשכל פעם הוא מגלה עוד דבר נוראי עליי?' דייסון חשב לעצמו בייאוש ועצב.

"מריה! לאן פין נעלם?!" טומו פתח את דלת הזזה במהירות והביט על האישה הזקנה שישבה ושתתה תה בנחת. "הוא לא אמר לך? הוא הלך לתת מתנה לדייסון" מריה חייכה, "לאבא שלו? למה? הוא לא נתן לו מתנה במשך שנתיים..למה הוא נזכר עכשיו?" טומו התיישב ליד מריה בשולחן הקטן ושתה מין התה שמזגה לו. "אתה טועה, הוא תמיד שלח לו מתנות, בדואר. אבל הפעם הזו זו הפעם הראשונה שהוא רצה לבוא אל דייסון פנים מול פנים ולתת לו את המתנה" מריה חייכה. "למה דייסון הרג את סוקה? הרי הוא ידע שפין ישנא אותו על כך!" טומו אמר בכעס, הוא לא הרגיש רגשי אהבה אל פין, אבל הוא כן הרגיש שהוא צריך לשמור עליו, מאז שהיה קטן כשהיו מציקים לפין, טומו היה מגן עליו. "לדייסון יש עבר מאד מסובך טומו, הוא לא איש רגיל, הוא לא רצה להרוג את סוקה מרצונו החופשי" מריה הביטה על תמונה שלה כשהייתה צעירה ושל אוסטין כשהיה ילד. "דייסון הוא לא איש רע טומו, הוא לא הורג מרצונו החופשי, הוא היה חייב להרוג. הוא היה חייב להרוג כדי לתת לפין את החיים הנורמאליים שלו. לכל בן אדם יש רוע, אבל מי אמר שלכל בן אדם הרוע הזה בא ממנו ולא מהסביבה? דייסון הרג אנשים בדם קר, הוא היה נחשב כאיש רע, אך הוא שינה את זה מהר ברגע ששינה את הסביבה. יש בני אדם שהופכים לרעים מתוך רצונם החופשי, אבל לא דייסון" מריה נאנחה והמשיכה לבהות באוסטין הקטן. "מריה, אז מי כן הפך אותו לרוצח?! מה גרם לו לרצוח את סוקה?" טומו הביט במבט מיואש לעבר מריה, הוא לא ידע מה יותר לחשוב על דייסון. "הסביבה שבא הוא חי הפכה אותו לכזה" מריה חייכה חיוך עדין ושתקה, טומו שתק והמשיך לשתות מהתה. 'איזו סביבה דייסון חי אם הוא הפך לכזה? למה הוא עכשיו רוצה להתרחק מהכל? למה מריה מתכוונץ?' כל כך הרבה שאלות עברו בראשו אך הוא ידע שעכשיו אסור לו להרוס את השקט.

קלייר גררה את פין לסלון, בזמן שמיקוטו וקיי דיברו. "קיי! מיקוטו! תכירו את פין!" קלייר אמרה בהתלהבות, 'מיקוטו גם פה…' פין הביט במיקוטו. מיקוטו הביט בו חזרה, עיניו שידרו שעשוע. "נעים להכיר פין" מיקוטו אמר באדישות. "אל תתייחס אליו, הוא תמיד ככה בהתחלה" קיי חייך אליו, "נעים להכיר" הוא הושיט לפין את היד, פין לחץ את ידו הפנויה. "ימה יש לך ביד?" מיקוטו אמר במבט משועשע, "זו מתנה.." פין מלמל. "איפה השירותים?" הוא הביט בקלייר, "הם למעלה בצד שמאל, יש שלט של שירותים על הדלת" מיקוטו נאנח. פין הנהן, "תודה" הוא עלה במהירות במדרגות וחיפש את השירותים. לפתע פין שם לב לדלת שהייתה מעט פתוחה ואור הציץ ממנה, על השלט של הדלת היה רשום "החדר של דייסון" עם לב קטן בצד. 'זה בטח רן שם את הלב..' פין צחקק. הוא נכנס לחדר והביט סביבו. 'כל שולחן העבודה שלו עמוס בניירת' פין התקדם לעבר שולחן העבודה, הוא הסתכל בניירת. 'הכל זה על הבית ספר שהוא מלמד, וגם חקירות למינהן על…על קלייר וקיי…' הוא חשב בדאגה. פין סובב את ראשו וראה תמונות ממוסגרות מונחות על השולחן. "מזה?" פין מלמל, הוא הרים את אחת התמונות. תמונה שלו בתור ילד קטן שמחזיק בובת דובי ענקית, חיוכו היה קורן. 'אבא שומר תמונות שלי בשולחן העבודה שלו?' פין חשב בעצב, הוא הביט בשאר התמונות, אחת מהן הייתה של דייסון ועוד אישה, בעלת שיער שחור וגלי ועיניים ירוקות. 'אמא…' עיניו של פין התמלאו בדמעות. הוא המשיך לראות את התמונות, עוד תמונה שלו ושל הוריו, עוד תמונה שלו ושל דייסון. 'זה כבר אחרי שאמא מתה ממחלה.אבא נראה כל כך שמח פה..' פין ניגב את דמעותיו במהירות. 'אבא נראה שמח בכל התמונות האלו, אני מתגעגע לזה…' פין השפיל את מבטו. לפתע צליל של צעדים נשמע מהמסדרון לעבר החדר. 'מישהו מתקרב!' פין רץ לעבר הארון שהיה מול המיטה, הוא נכנס אליו במהירות, הוא פתח מעט את דלת הארון כדי להציץ. דייסון נכנס לחדר עם מכנסי ג'ינס בלבד, ומגבת על כתפיו. שערו היה רטוב מהמקלחת שעשה כרגע. "איפה המשקפיים שלי?" דייסון סובב את גבו אל עבר פין, פין ראה בגבו של דייסון קעקוע ענקי של דרגון אדום וארוך שמסביבו יש להבות כתומות-צהובות. 'מזה? אבא תמיד אמר שקעקועים הם דבר נוראי כשהוא הביט על אנשים שיש להם קעקועים… אז למה יש לו…' פין נבהל, הוא יצא במהירות ממקום המחבוא שלו. "א-אבא…" פין הוציא את קולו, אף על פי שכמעט ולא הצליח להגיד אפילו את המילה הזו, הוא היה מפוחד כל כך. "פין?!" דייסון הסתובב אליו במהירות, מבטו של דייסון היה מזועזע. "למה יש לך קעקוע בגב..? למה יש לך את הקעקוע הזה?!" פין צעק, "פין..תקשיב אני.." דייסון ניסה להרגיע אותו. "אל תשקר לי אבא, אל תעז לשקר לי" פין רעד, מבטו היה שילוב של כעס ופחד. "זה לא סתם קעקוע נכון? קולו של פין רעד, בזמן הזה שאר האנשים בבית נכנסו לחדר, "פין מה קרה? שמענו צעקות" קלייר נראתה מודאגת, "אבא…מה אתה?" פין התעלם מקלייר, הוא הביט באביו שעמד מולו דומם. "אני פעם הייתי חלק מארגון מאפיה" דייסון השפיל מבט ופין הביט בו במבט מזועזע.