Love Twins- פרק 26

*הערת הכותבת: פרק זה נכתב על העבר של דייסון.

דייסון התיישב על גרם המדרגות של ביתו, הוא זרק אבן על האגם והביט במבט אדיש עליה כשהיא שקעה. "הילד הזה כל כך מוזר" אחד הילדים צחקק, "שמעתי שהוא בן של זוג אנשי מאפיה" הילד השני אמר, קולו היה רציני ומפוחד. "מאפיה?! כלומר רוצחים וכאלה? זה אומר שירצחו אותנו..? מפחיד.." הילדים ליחששו בפחד. דייסון זרק לעברם אבן קטנה, "אמא ואבא שלי לא רוצחים, והם אף פעם לא היו" דייסון הביט עליהם במבט אדיש. "כדאי שתרחיקו את הזיבולים שלכם ממני, כי אחרת זה לא ייגמר טוב" הילדים ברחו משם במהירות, מפחדים על שלומם. דייסון הביט בהם מתרחקים, הוא הרים אבן נוספת. "לעזאזל!" הוא צעק וזרק אותה לאגם. "דייסון, מה קרה?" היה קול של אישה מאחוריו, דייסון הפנה את ראשו והביט באישה הגבוה שעמדה מולו, עיניה היו כחולות ושערה החום היה אסוף בצמה. "היי אמא..חזרת מהעבודה?" דייסון השפיל את מבטו. האישה הנהנה, "קשה לעבוד בסופר מהבוקר, אבל..הבאתי לך את הממתק שאתה אוהב" האישה הוציאה מתיקה קופסא עם חמצוצים והתיישבה ליד דייסון. "מה אתה עושה?" היא חייכה, דייסון פתח את הקופסא והתחיל לאכול. "אני זורק אבנים על האגם" דייסון אמר באדישות, אימו ליטפה את שיערו של דייסון. "השיער שלך בדיוק כמו של אבא שלך" היא חייכה, "אמא..למה ילדים שונאים אותי?" דייסון הביט באימו בעיניים עצובות, היא חיבקה אותו וליטפה את ראשו. "ילדים זה עם אכזר, הם לא יכולים לקבל את השוני מהם, מהחבורה שלהם" היא חייכה חיוך עצוב. "ממה אני שונה?" דייסון חיבק את אימו בעצב. "אתה מיוחד דייסון, יותר מכל ילד אחר בעיירה הזו, יש לך את כל הדברים שאין לאף אחד פה" היא נישקה את מצחו של דייסון. "אבל אני רוצה שיהיה לי משהו דומה, אני רוצה שלשם שינוי מישהו יהיה איתי כשאת ואבא בעבודה, אבל אף אחד לא מארח לי חברה" הוא השפיל את מבטו דמעות זלגו מעיניו. "דייסון, הילדים האלו לא מבינים עד כמה מדהים אתה, זה לא שווה בכלל להתקרב אליהם, אל תבכה בגללם" היא נישקה את מצחו של דייסון. "אל תדאג יקירי, אני ואבא פה, כל הזמן" חיוכה המתוק הרגיע את דייסון, הוא חייך אליה בחזרה וצחק. "דייסון, בעוד שבוע יש לך יום הולדת שמונה, מה תרצה בתור מתנה?" היא הרימה את דייסון בזמן שאכל את החמצוץ התשיעי שלו. "שאת ואבא תיקחו יום חופש מהעבודה" דייסון חיבק את אימו, היא צחקקה. "אם זה מה שאתה מבקש, אז זה מה שיהיה" היא נישקה את לחיו. דייסון שם לב לקצה הקעקוע של אימו בכתפה, "יש לאבא קעקוע דומה נכון?" דייסון נגע באצבעו בקעקוע. אימו הנהנה, "כן, אבל הקעקועים האלו, יש בהם זכרונות רעים מאד, שאני מעדיפה לשכוח אותם" עיניה שידרו עצב ודייסון החליט לשתוק. ג'יפ שחור חנה בחניית הבית וממנו יצא גבר בעל שיער שחור ועיניים אפורות. "איך עבר היום שלכם?" הגבר התקרב אליהם, הוא היה גבוה ולבש חליפה שחורה. "אבא.." דייסון חייך חיוך קטן וגמר את קופסאת החמצוצים. האיש נאנח ולקח את דייסון לידיו, "ריינה, אמרתי לך לא להאכיל אותו בהרבה ממתקים זה לא בריא עבורו.." הוא הביט באישתו, למרות הקול התוקפני עיניו היו רכות ונעימות. "מדי פעם מותר להביא לו משהו מתוק ריצ'רד, הרי הוא רק ילד" ריינה חייכה. היא ובעלה היתנשקו. "איכס, אמא אבא" דייסון אמר בפרצוף נגעל, "גם אתה תעשה את זה כשתהיה גדול" ריצ'רד צחק. "מה ביקשת ליום ההולדת שלך שבוע הבא?" הן נכנסו לבית, "הוא ביקש שניקח יום חופשי מהעבודה" ריינה חייכה. "אני מבין, אם זה מה שאתה מבקש" ריצ'רד נישק את מצחו של דייסון. "לך לישון דייסון" השעון היה על השעה תשע בערב. "לילה טוב" דייסון ירד מאביו והלך לחדרו. "ריצ'רד, מה נעשה איתו? לא יעבור הרבה זמן ו.." ריינה רעדה, "ריינה, הכל יהיה בסדר, הם לא ידעו, הם לא מעוניינים בנו יותר" הוא חיבק את אישתו וליטף את שערה, "יצאנו מהחיים האלו ברגע שדיסון נולד, אין צורך לדאוג יותר יקירתי" הוא נישק אותה, "יש לי הרגשה רעה.." ריינה השפילה את מבטה.
"מחר יום ההולדת שלך!" ריינה אמרה לדייסון בהתלהבות בארוחת הבוקר, "אתם מחר ביום חופש?" דייסון הביט בהוריו, הם הנהנו כאחד. "ואני אופה היום עוגת שוקולד, העוגה האהובה עלייך" ריינה חייכה, חיוכה היה קורן. היום עבר לדייסון במהירות, הוא הרגיש שלשם שינוי יש אווירה טובה סביבו, אמא שלו אירגנה את הקישוטים בבית. "אמא, למה אף אחד מבני המשפחה לא בא לחגוג איתנו?" דייסון הביט בה, היא הביטה בו במבט מתפלא ואז השפילה את מבטה. "הם גרים רחוק דייסון" ריינה נאנחה, "כמה רחוק?" הוא הסתקרן, "רחוק מאד" היא הביטה לתקרה בעיניים עצובות. דייסון הנהן והלך לישון. בלילה הוא שמע קולות מוזרים, ולאחר מכן צרחות. "אמא…?" הוא מלמל ופתח את דלת חדרו בשקט. הוא הלך באיטיות ובפחד לעבר הסלון, פניו הזדעזעו, הרצפה הייתה מלאת דם, העוגה התערבבה עם הכל. הקישוטים נפלו ובקיר היו סימני דם. "אמא…? אבא…?" קולו של דייסון רעד. "דייסון! דייסון תברח!" אימו רצה אליו במהירות, כל גופה פצוע ומדמם. "אמא! אמא! מה קרה?!" הוא הביט בה באימה, אימו התיישבה מולו, מתנשפת במהירות, היא שמה את ידיה המדממות על כתפיו של דייסון. "תברח דייסון! הם באו לתפוס אותך! תברח מפה! לפני שיהיה מאוחר מדי!" היא צעקה, עיניה דמעו. "אמא, איפה אבא?" דייסון היה בהלם, הוא הביט סביבו וראה את אביו, חיוור ללא ניע. "הוא מת דייסון, הוא מת כשניסה להגן עלייך, בבקשה תברח! לפני שיבואו לפה! תברח!" היא ניערה את דייסון. "דייסון אני מצטערת…שזה לא היום הולדת שציפית לו.." אימו בכתה, "תברח מהר! דייסון תבר-" קול ירייה נשמע וממצחה של ריינה יצא דם שהתיז על פניו של דייסון ובגדיו. "אמא!" דייסון התכופף אליה. "דייסון…יום הולדת..שמח.." דמעות נזלו מעיניה והיא מתה עם עיניה הפקוחות והרטובות. "אמא! אמא! קומי! אמא קומי! מה עם העוגת שוקולד שאמרת שנאכל יחד?! אמרת שנחגוג יחד את היום הולדת שלי! אמא! קומי! אמא קומי! אמא תעירי את אבא!" דייסון התחיל לבכות. "אמא, אבא, תחזרו!" הוא המשיך לבכות בחוזקה. לפתע עמדו מאחוריו חמישה גברים עם חליפות שחורות ורובים, דייסון הביט בהם באימה. "אתם..עומדים להרוג אותי?" קולו רעד בין הבכי. "לא, הבוס רוצה אותך חי" אחד מהם אמר, קולו היה עמוק ומפחיד. "אתה יודע למה ההורים שלך מתו? כי אתה היית חלש" עוד גבר אמר לו, כל גופו של דייסון רעד. "קחו אותו למכונית" הגבר הגבוה מבין כולם אמר וארבעת הגברים האחרים לקחו את דייסון, "לא! לא! לא!לא!! אמא! אבא!! לא! אני לא מוכן!! לא!!" דייסון ניסה להתאבק בבכי אך לשווא.

~לאחר שמונה שנים~
דייסון בן שש עשרה.

דייסון נכנס לכיתתו וצעד באדישות לעבר כיסאו. הילדים השתתקו במהרה והחלו להביט בו עובר. הוא המשיך להשתתק גם כשהתיישב והוציא ספר קריאה קטן. "אתם יכולים להמשיך בעניינכם זה ממש לא מפריע לי" דייסון אמר באדישות והמשיך להתעסק בספר שלו, כולם חזרו במהירות לשגרה שהייתה קודם לכן. 'אין לי שום נשק פה, אתם לא צריכים לפחד שארה עליכם' הוא רצה לומר אך העדיף לשתוק. "דייס!" יד הרימה במהירות את הספר מפרצופו של דייסון. "מה אתה רוצה רן?" דיסון חטף ממנו במהירות את הספר והמשיך לקרוא בו במבטו האדיש. "איך זה שבן של בלש מפורסם מתידד עם ילד המאפיה?" היו לחשושים מכל עבר לנושא הזה. עיניו של דייסון עיקצצו בזמן שקרא את הספר, "אל תדאג דייסון, זה לא מזיז לי, הם יכולים לרכל כמה שבא להם" רן חייך את חיוכו המתוק. "למה אתה באמת מתקרב אליי?" דייסון הביט ברן, כולם השתתקו כאחד והקשיבו לשיחה. "כי אתה חבר שלי" רן חייך, "אבל למה אתה רצית להיות חבר שלי? אני מהמאפיה, לא יעשה לך שום דבר טוב להיות בחברתי.." דייסון נאנח. לרן רק היה את החיוך הטיפשי. "כי אתה איש טוב, יותר מכל אחד אחר כאן, לדעתי לפחות. והמעמד שלך יכול להיות איפה שהוא רוצה, כי זה לא משנה לי" רן בילגן את שערו של דייסון וחזר לכיסאו. "אני תמיד פה עבורך, דייסון" רן לחש וקרץ אליו.
רן התקדם לעבר דייסון בדילוגים ושם לב לנערה שהתחבאה מאחורי הקיר והביטה בדייסון במבט מבוייש. "על מה את מסתכלת?" רן חייך אליה, הנערה קפצה במקומה והסתובבה לרן, "א-אני…" היא התחילה לגמגם, שערה היה שחור ועיניה היו ירוקות, היא השפילה מבט במבוכה. "את מסתכלת על דייסון נכון?" רן לחש אליה והיא הנהנה, פניה היו אדומים מסומק. "את לין נכון? הייתה בכיתה שלנו" רן התעלם מהמבוכה ומהסומק שתקף את פניה. היא שוב הנהנה בשקט, "אז..את מחבבת את דייסון?" עיניו של רן שידרו התלהבות, היא הנהנה פעם נוספת בשתיקה. "אתמול היה חג האהבה, אבל התביישתי לתת לו את זה, במיוחד בבית ספר שכולם מסתכלים במבטים מוזרים לעברו, זה לא נעים…" לין הראתה מעטפה קטנה ולבנה שעליה צוייר לב קטן בצד ימין. "אני אתן לו את זה" רן לקח את המעטפה מבלי לשאול את לין ודילג לעבר דייסון. "חכה רגע!" לין אמרה במבט מודאג והתחבאה מאחורי הקיר במהירות כשדייסון הביט לכיוונה. "קח, זה עבורך" רן נתן לדייסון את המעטפה הקטנה, "אין לי משיכה כזו רן, מצטער לבשר לך" דייסון אמר לו במבט אדיש, רן רק צחק, "זה לא ממני, זה ממנה" רן הצביע על לין שהציצה מאחורי הקיר מלאת סומק בלחיים. "לין?" דייסון הביט ברן במבט מסוקרן ורן רק הנהן בחיוך. "היא די מחבבת אותך, אבל התביישה לפנות אלייך אתמול" רן לחש לדייסון, דייסון הביט על לין והיא הסתתרה במהירות מאחורי הקיר כשהיא שמה לב. הוא גיחך. "מה אתה מתכוון לעשות בקשר לזה?" רן הביט לכיוון הקיר שלין הסתתרה, "אני אראה.." דייסון יצא מבית הספר, לין הביטה עליו יוצא ורן קרץ לה ודילג לעבר דייסון בשמחה.
לין ודייסון החזיקו ידיים בדרך לביתה של לין. "למה החלטת בסוף כן לצאת איתי?" לין חייכה אליו והפרה את השקט המביך ששרר. "כי רציתי לתת לזה הזדמנות, וזה התפתח בשלב מסויים" דייסון הביט לשמיים. "השאלה האמיתית היא, למה החלטת לצאת עם מישהו שבארגון מאפיה?" דייסון הביט בה במבט אדיש, עיניו שידרו עצב. "כי זה לא משנה לי המעמד שלך, אתה אדם טוב, אני ראיתי את זה עלייך, שיש לך לב טוב. לכן התחלתי לחבב אותך כי היית שונה, וכשהכרנו הבנתי שאתה מיוחד" לין הסמיקה למשמע דבריה, היא הידקה את אחיזתה בידו של דייסון. "אני אוהבת אותך, לא משנה מה אתה" היא ליטפה את הלחי של דייסון, הוא נישק אותה נשיקה קצרה בפה. "זוג יונים של ממש" רן הביט בהם מרחוק בחיוך, "רק שלא יהרגו את אחת היונים במסע צייד" הוא הביט לשמיים בגיחוך והלך משם לעבר ביתו.

~לאחר שש שנים~
דייסון בן עשרים ושתיים.

דייסון נישק את הבטן של לין, "באיזה חודש את?" הוא הביט בה, "תשיעי, החודש אני אמורה ללדת" לין צחקקה. "איך את רוצה שנקרא לבן שלנו?" דייסון חייך אליה, "פין" לין חייכה אליו בחזרה, הוא חיבק אותה חיבוק חם ואוהב. "אני בטוח שהוא יהיה יפה כמו אמא שלו" דייסון צחקק, "חנפן" לין דחפה את דייסון ממנה בחיוך והלכה לעבר המטבח. צלצול הפלאפון של דייסון הפריע לדיבור השוטף. "הלו? כן, אני מבין, אני מיד אהיה שם" דייסון ניתק במהירות ושם על עצמו את המעיל הארוך והשחור שלו. "אתה יוצא לעוד משימה?" לין הביטה בו בעצב. "כן, אני מצטער" דייסון נישק אותה בלחי, "תחזור בשלום בסדר?" היא חייכה חיוך עדין, הוא יצא במהירות. 'בבקשה אל תמות לי שם…' היא השפילה את מבטה בעצב וליטפה את בטנה.
לין ודייסון נשכבו במיטה, פין הקטן נרדם בעריסה. דייסון חיבק את לין שגבה אליו. "דייסון, אתה חושב שהם ידעו, עלינו.. על פין.." לין חשב בעצב. "הם לא ידעו, אף אחד לא יודע עלייך, אף אחד לא יודע שהתחתנו, הכל יהיה בסדר" דייסון נישק את כתפה. "אני לא רוצה שפין יפגע דייסון, אני רוצה שהוא יחיה חיים רגילים, לא כמוך, שכל הילדות שלך נהרסה על ידי המאפייה" לין הביטה בדייסון במבטה העצוב, דייסון ליטף את שערה בעדינות. "את יודעת שלא אתן לזה לקרות, בחיים" קולו היה תוקפני, "אני לא אתן להם לקחת את פין לידיים שלהם" עיניו שידרו כעס רק על המחשבה שפין יצטרך להיות במאפיה. "אני מאמינה לך, אתה תשמור עליו מכל משמר" לין נישקה את דייסון וחייכה אליו בחיוך מרגיע אני מקווה שהכל יהיה בסדר' היא חשבה וחיבקה את דייסון.
דייסון הלך במסדרון ונכנס לחדר חשוך, הוא התיישב בכיסא שהיה באמצע החדר, עם מנורה קטנה מעליו. "מה אתם רוצים?" הוא התיישב רגל על רגל והביט אל תוך החשכה. "שמענו שאתה רוצה לצאת מהמאפיה" קול מחוספס הדהד בחדר, דייסון הנהן, "כן אני רוצה לצאת מפה כמה שיותר מהר.." דייסון נאנח. "לא היינו מציעים את זה במקומך" צחקוקים של גברים הדהדו לתוך אוזניו של דייסון. לפתע נדלקה טלוויזיה ובה התמונה של פין כשהוא ישן בעריסה שלו. "איך…" דייסון התעצבן, "אם אתה לא רוצה שהילד הקטן שלך ימות, תעשה מה שאנחנו אומרים לך.." הצחקוקים גברו.

~לאחר שש שנים נוספות~
דייסון בן עשרים ושמונה.

פין שיחק בצעצועי הלגו שלו בסלון הבית, הדלת נפתחה וממנה נכנס דייסון. "אבא!" פין רץ במהירות לעבר דייסון וצחק כשהוא הרים אותו בידיו. "אבא, למה אתה תמיד חוזר מאוחר יותר מאמא?" פין הביט בדייסון בעיניו הגדולות והשחורות. "כי אבא עובד בעבודה שונה מאמא" דייסון חייך אליו וליטף את פניו העדינות. "יום אחד אני רוצה לבקר בעבודה של אבא" פין חייך, דייסון הביט בלין במבט עצוב
"העבודה של אבא…די…מסובכת, עדיף שלא תבקר בה" דייסון חייך ופין הנהן. "אם אבא אומר פין יקשיב" הוא חיבק את דייסון בחיוך. חיוכו היה טהור וקורן. דייסון חיבק את פין חזק, הוא התגעגע לחיבוק המשפחתי הזה שלא קיבל הרבה שנים. הרגשה של ריקנות ועצב מילאה את ליבו של דייסון. "אבא תמיד יהיה איתך פין" דייסון נישק את לחיו של פין, "אני יודע אבא, אתה לא צריך להגיד לי" פין צחקק ודייסון חייך לעברו.
באותו ערב, הפלאפון של דייסון צלצל. דייסון מיהר לענות והתיישב במרפסת. "מה אתם רוצים?" דייסון אמר בקול תוקפני, מלא שנאה. "תהרוג אותה, את אישתך" קול מחוספס אמר בשעשוע. "מה?" דייסון היה המום, חרדה תקפה אותו וגופו רעד. "או שאתה תהרוג את אישתך, או שאנחנו נהרוג את הבן שלך, פין, ככה קוראים לו נכון? חמוד, חבל שהוא יצטרך למות" הקול גיחך. דייסון ניתק, למרות הקור של הלילה דייסון הזיע. "דייסון, מה קרה?" לין הביטה בו כששכבה על המיטה, ביטנה הצביעה על כך שהיא בהריון נוסף. "הם…הם…אמרו לי, להרוג אותך, אחרת פין ימות" דייסון התיישב במיטה והתנשף. הוא השפיל מבט, "אז זה או אני או פין?" לין נאנחה, היא פתחה את המגירה הקרובה והוציאה משם סכין חדה. דייסון הביט בה בזעזוע. "תהרוג אותי" לין חייכה, "לא, אל תגידי את זה, לין" דייסון התקרב אליה והחזיק בידה עם הסכין. "אתה חייב דייסון, אחרת פין ימות, אני לא רוצה שהבן שלנו ימות" הדמעות החלו לרדת מעיניה של לין, "אבל מה עם הילד השני?" דייסון הביט לבטנה. "הוא ימות גם כן, כשאני אמות, ולכן אתה חייב לטפל בפין הכי טוב שתוכל" לין חיבקה את דייסון ונתנה לו את הסכין. "תהרוג אותי דייסון" היא ליטפה את לחיו. "אבל לפני זה, תבטיח לי שתברח עם פין למקום אחר, אל תישארו פה" היא חייכה חיוך עצוב. "דייסון אני אוהבת אותך" היא חיבקה את דייסון, "תהרוג אותי" היא בכתה ואחיזתה התהדקה, כל גופה רעד. "דייסון, בבקשה…מהר" היא בכתה. "איפה את רוצה שאני..אחתוך אותך..?" עיניו של דייסון היו רטובות. "בבטן..תהרוג קודם את התינוק, שימות מהר,שלא יסבול מהמוות שלי, ואז תפגע לי פה" לין הצביעה על ליבה. דייסון הביט בה במבט מסכן, הוא לא רצה לעשות את זה, כל מה שהוא ניסה להדחיק חזר אליו שוב. דייסון לקח את הסכין ופגע ישירות בבטן, לין התאפקה שלא לצרוח מכאבים. "אני מצטער, אני מצטער לין" דייסון בכה. "אני אוהבת אותך…אני אוהבת אותך" דם יצא מפיה של לין והיא חייכה אליו למרות העצב שתקף אותה. דייסון החזיק בלין מבין זרועותיו, בין כפות ידיו המגואלות בדם, "קדימה,תעשה את זה" היא חייכה. "אני אוהב אותך לין" דייסון נישק אותה, הוא הרגיש דם בפיו ופגע עם סכינו בליבה של לין. ידיה, שליטפו את לחיו רעדו וירדו לצידי גופה, הנשיקה התנתקה ולין הביטה בו בחיוך, "תודה, על הכל, דייסון" היא חייכה, דמעות ירדו מעיניה בלי הפסק, ועיניה נעצמו לאט לאט, "לין! לין!" דייסון חיבק אותה, כל גופו התמלא בדמה, הוא הרגיש את קצב הנשימה ההולך ונעלם שלה עד שהוא נפסק. דייסון בכה על כתפה של לין. "לין! אני אוהב אותך! אני מצטער, על הכל!" הוא המשיך לבכות וליטף את שערה, "תודה לין, תודה, שהאמנת בי.." הוא חייך חיוך עצוב ונישק ללחיה, "אני אוהב אותך" הוא הביט בפניה, השלוות והמחייכות, בעוד הוא נותר לבד בחדר הדומם, עם הפרצוף העצוב והבכי המר והלא נפסק.

~לאחר שמונה שנים~
דייסון בן שלושים ושש.

דייסון ירד במדרגות, ישנוני כשהוא מריח ריח של בישולים. "בוקר טוב אבא" פין חייך אליו, דייסון הביט בו במבט ישנוני, "בוקר טוב.." הוא מלמל. 'פין גודל מהר, הוא כבר בן ארבע עשרה..' דייסון התיישב ליד שולחן האוכל בזמן שפין הגיש לו את ארוחת הבוקר הרגילה. "זה טעים" דייסון מלמל, "ברור שזה טעים, אני הכנתי את זה" פין צחקק בזמן שאכל ליד דייסון. "מכיוון שאתה גרוע בבישולים, אני צריך ללמוד לבשל" פין נאנח, דייסון גיחך. "אתה מזכיר לי את אמא שלך" הוא ליטף את שערו החלק של פין, "אתה לא חושב על לקצר אותו?" הוא הביט בפין במבט אדיש, פין נד לשלילה. "אני אוהב את השיער שלי ככה, אבל אם הוא התארך יותר מדי אני אקצר" פין חייך. פניו היו נשיות כל כך, מבנה הפנים, העיניים הגדולות והנוצצות. 'בדיוק כמו לין' דייסון נאנח, הוא קם מהכיסא ולבש את החליפה שלו. דפיקה חזקה נשמעה בדלת ודייסון פתח אותה במהירות, מולו עמד נער בעל שיער חום וחלק שמגיע עד עורפו עם עיניים זהובות. "פין! סוקה כאן!" דייסון צעק ופין רץ במהירות לעבר סוקה. "סוקה!" הוא חיבק אותו, דייסון הביט בהם מתחבקים במבט אדיש. הוא ידע על הנטיות של פין מאז שהיה בן שלוש עשרה. "פין, תמהרו לפני שתאחרו לבית ספר" דייסון בילגן את שערו, פין סידר אותו במהירות. "סוקה, תשמור על פין" דייסון חייך חיוך קטן. "אבא! אני יכול להסתדר לבד!" פין הביט בו במבט מעוצבן. "תהנו" דייסון חייך אליהם בזמן שהלכו יד ביד לבית הספר. צלצול הטלפון של דייסון הפריע לו לקרוא את העיתון, דייסון ענה במהירות.
מריה ורן ישבו יחד בביתו של רן ושיחקו בדמקה, לפתע הדלת נפתחה במהירות ודייסון הפריע באמצע המשחק. "רן!" הוא הזיע ופניו היו מלאות בפחד. "מה קרה דייסון?!" רן קם מהכיסא והתקדם במהירות לעבר דייסון. "הם התקשרו, שוב, הפעם הם אמרו לי להרוג את…" דייסון התנשף, מריה הביטה בדייסון במבט מסוקרן. היא הכירה אותו מאז שהגיע לכפר לפני שמונה שנים, היא בין האנשים היחידים שיודעים את הסיפור המלא של דייסון. "את מי הם אמרו לך להרוג?" רן הביט בדייסון בדאגה, מריה קמה להביא כוס מים. "הם אמרו להרוג את סוקה.." הכוס מים נפלה על הרצפה והתנפצה, שקט שרר את החדר, האווירה בחדר הייתה אפלה, לרן היו צמרמורות בידיים. "ל-למה?" זו המילה היחידה שרן יכל באותו רגע להוציא. "מסתבר שהוא בן לראש מאפיה, האויבת של המאפיה שאני נמצא בה, אבל הוא לא מקועקע, כי במאפיה ההיא מקעקעים מגיל שמונה עשרה. הבן שלי יוצא עם בן מאפיה" דייסון החזיק בחולצתו של רן בחוזקה, "אתה מתכוון באמת להרוג את סוקה?" מריה פצתה את קולה בזמן שניקתה את שברי הזכוכית מהרצפה. "כן, למען פין, אני חייב לעשות את זה" גופו של דייסון הפסיק לרעוד וקולו היה קר רוח, פניו חזרו להיות אדישות. "דייסון אתה לא חייב להרוג את סוקה אם אתה לא.." רן הביט בדייסון במבט מרחם, דייסון החזיר לו מבט רציני. "אם לא אעשה את זה, פין הוא זה שימות, אני לא אסכים לזה בשום דרך!" דייסון דחף את רן מעליו. ויצא מהבית במהירות. "למה הוא מתנהג ככה?" רן נאנח, "כי הוא פוחד על הבן שלו, זה הגיוני, אני מבינה אותו" מריה חייכה, "איך את מבינה אותו?" רן הביט בה. "כי אני פוחדת על הנכדים שלי, במיוחד על הנכדה שלי" מריה חייכה חיוך עצוב וזרקה את שברי הזכוכית לפח.
לאחר יומיים, דייסון קיבל צלצול טלפון נוסף, הוא ענה במהירות. "אם לא תעשה את זה היום, פין ימות" הקול מעבר לטלפון אמר, דייסון שנא את הקול הזה. הוא שן את המעיל השחור והארוך שלו. הגשם טפטף במהירות על המטרייה השחורה של פין וסוקה, פין החזיק בידו הפנויה של סוקה בחיוך. "סוקה, תודה שנתת לי לישון אצלך אתמול" פין הביט בו, סוקה חייך, הוא נישק אותו בלחי "היה לי כיף אתמול"
סוקה לחש ופין הסמיק במהרה והשפיל מבט. "אל תכסה את הפנים שלך פין" סוקה חייך והרים את פניו של פין, הוא נישק אותו נשיקה קצרה בפה. "סו-סוקה.. לא בפארק!" פין הסמיק, "אין אף אחד בסביבה" סוקה צחקק. דייסון הביט בהם מאחד העצים הוא הטעין את האקדח שלו ונאנח. 'אני מצטער פין…' הוא חשב בעצב. פין נעמד מול סוקה, גבו של סוקה היה לדייסון. "אז אתה מחר מבטיח לקחת אותי ללונה פארק?" פין חייך, סוקה הנהן, הוא רכן לפין כדי לנשק אותו, אך נשמעה יריה שפגעה במצחו של סוקה, הוא נפל על הרצפה במהירות. "סוקה?!" פין ישב לידו, הגשם הרטיב את פין ואת גופתו של סוקה, המטריה נפלה הרחק מהם. "סוקה! סוקה!" פין צעק והביט בפניו החיוורות, עיניו היו פקוחות לרווחה. דייסון התקרב, "אני מצטער פין" דייסון המשיך להחזיק באקדח. "אתה הרגת אותו! אתה הרגת אותו!!" פין נשכב על סוקה, "פין אני יכול להסביר-" דייסון הביט בו במבט עצוב, "אל תדבר איתי! אל תפנה אליי! אל תגיד את שמי!" פין צעק בבכי. "סוקה! סוקה!" הוא ליטף את שערו החלק של סוקה והמשיך לבכות בגשם השוטף. "בוא נחזור הביתה, פין" דייסון התכופף הוא הושיט את ידו כדי לנקות את דמעותיו של פין, פין הכה בידו במהירות. "אל תיגע בי! בידיים המלוכלכות שלך! אתה רוצח!" פין הביט בו במבט מלא שנאה. "תתרחק ממני! תתרחק! אני שונא אותך!" פין המשיך לבכות, "תלך כבר! בבקשה! תלך!" פין התחנן הבכי לא פסק, דייסון נעמד והביט על פין מלמעלה. "תלך כבר! תלך! אני מתחנן! תלך!" פין שוב נשכב על סוקה בבכי. "תתרחק! בבקשה תתרחק ממני!" גופו של פין רעד מהקור ומהבכי, "אתה לא אבא שלי יותר" פין אמר בקול מלא שנאה. דייסון הביט בו בעצב והלך משם במהירות. כל הדרך הוא זכר את הבכי של פין, דייסון רצה לחבק אותו ולהסביר לו הכל, אך לא הצליח לעשות זאת, הוא לא הצליח להוציא את המילים מפיו, הכל התבלבל לו. דייסון נכנס הביתה והתקשר לרן. "היי דייסון" קולו העליז של רן נשמע דרך הפלאפון, דייסון נשכב על המיטה והחל לבכות
פין הסתגר בחדש מעל לשבוע, הוא לא הסכים שדייסון יכנס לחדר ולא רצה לאכול שום דבר. דייסון התמלא בעצב, ובכי כששמע את הבכי של בנו, "אתה צריך לעשות משהו בנידון דייסון, הוא לא יוכל להמשיך לחיות ככה" מריה ישבה לידו בזמן שהגישה את הקפה החם. "מה אני כבר יכול לעשות? הוא לא יסלח לי אף פעם! אני לא רוצה שהוא ימשיך לחיות ככה מריה!" דייסון שתה את הקפה שלו בעצב. "יש לי רעיון, תגור אצל רן, ואני אקח את פין אליי, להרחיק קצת. הפצע העמוק הזה יתרפא עם השנים" מריה ליטפה את לחיו של דייסון בחיוך. "כמה שנים את חושבת שזה יקח..?" דייסון השפיל את מבטו. "כמה שיקח, אבל זה יבוא, זה יתרפא" מריה חייכה.

~כיום: השיחה של רן ופין~

פין הביט ברן בסיום הסיפור. "אבא, עבר כל כך הרבה, הוא לא היה אמור להיות במאפיה" פין השפיל מבט. "הוא אף פעם לא ידע, עד שהם באו אליו, הוא רצה לתת לך את הילדות שלא הייתה לו, שהילדות שלך לא תיהרס, שאתה לא תיהרס כמו שהוא נהרס" רן נאנח, עיניו שידרו עצב. "אמא, הקריבה את עצמה עבורי, אבא שלי הקריב את כל חייו כדי שאני אחיה" גופו של פין רעד. "לאבד חיים כדי לשמור על חיים אחרים" רן חייך חיוך עצוב, "זה היה המוטו של דייסון מאז ומתמיד" לרן ירדו כמה דמעות והוא ניגב במהרה. "פין, אתה עכשיו מבין יותר את אבא שלך?" רן חייך אליו וליטף את שערו החלק 'כמו של דייסון' רן חשב. פין הנהן בעצב, "הוא עבר כל כך הרבה סבל! ואני רק גרמתי לו לעוד יותר!" פין בכה. "אז מה דעתך שנלך עכשיו לדייסון?" רן חייך את חיוכו המתוק, הקול העליז שלו חזר אליו ופין הנהן בחיוך. "אני חושב שהוא מצפה לחיבוק גדול ממך כבר שנתיים" רן קם מהספסל של הפארק והושיט יד אל עבר פין, פין נעמד במהירות. הם יצאו מהפארק, הרחוב היה שקט והשקיעה צבעה את השמיים בצבעים של כתום. "אני אוהב את השקט הזה" רן חייך, פין המשיך לחשוב על דייסון. 'הייתי כל כך אנוכי' פין נשך את שפתיו. לפתע חבורה של גברים בחליפות שחורות עמדו סביבם. "ומי אתם?" רן חייך והדליק סיגריה. הוא הוציא אקדח. "פין, תיצמד אליי" פין נצמד במהירות אל רן. "באנו לקחת רק את הילד, אבל כנראה שנצטרך לחטוף גם אותך" הם הנתפלו על פין ורן, רן ניסה להתדבר עליהם אך הם היו רבים יותר וחזקים יותר. "רן! רן!" פין ניסה גם הוא להיאבק, אך הוא היה קטן מדי וחלש מהם. הגברים הצמידו לרן ופין מטפחות לאף, ובין רגע פין ורן איבדו את הכרתם.