Love Twins- פרק 31

מיקוטו הלך לעבר בית הקפה שנמצא בלב העיר הקטנה, הוא בקושי הצליח להרגיש נוח בבית שלו שוב והוא כבר היה צריך לצאת לעוד פגישה. 'מה עכשיו הוא רוצה..' מיקוטו חשב בכעס, הוא לבש חולצה שחורה עם גולגולת באמצע שעולה באש ומכנסי ג'ינס שחורים יחד עם נעלי הספורט הרגילות שלו. מיקוטו בדק בפלאפון שלו הודעות חדשות וראה כעשרים הודעות חדשות מרן שמסבירות לו כיצד להכין את האוכל שיש במקרר ושצריך להשקות את העציצים של דייסון, בכל הודעה רן השאיר סמיילי מאושר שלא תאם למצב רוח העכשוי של מיקוטו, הוא היה עייף ומותש. הוא ראה מחוץ לבית קפה בן אדם עם חליפה שחורה ששערו השחור אסוף מאחורה בקוקו קטן ומעשן סיגריה במבט אדיש. "אני פה אבא" מיקוטו נאנח, לוציפר הביט בו בחיוך מאושר, מיקוטו שם לב לעיניים הירוקות של אביו. "שמת עדשות..?" מיקוטו הביט בו במבט אדיש, "אתה לא חושב שזה מתאים לי? חוץ מזה עכשיו אנחנו די דומים לא?" לוציפר המשיך לחייך. "לא משנה כמה תנסה אבא, אנחנו אף פעם לא נהיה דומים" מיקוטו אמר במעט כעס. לוציפר הביט בחולצתו של מיקוטו, "אני ואל המוות?" פרצוף מבולבל על פניו, "אתה יודע מיקוטו אני לא כזה" לוציפר גיחך, "תגיד את זה למעצב" מיקוטו נאנח, "יש לך תפיסה מוזרה בתור שטן.." מיקוטו המשיך באדישיותו."בוא נדבר בבית קפה, נשב על כוס קפה קטנה לא?" לוציפר התקדם לעבר הכניסה, מיקוטו נכנס אחריו בזמן שהביט בעורב שצפה בהם ממרחק במשך כל הזמן יחד עם עוד כמה עורבים בסביבה.
"אני מרגיש שמישהו צופה בנו.." מיקוטו הביט מעבר לחלון על העורב שעמד ממש ליד החלון וצפה בהם. "הם רק פה כדי לשמור עליי, אין צורך להיות מוטרד" לוציפר חייך בזמן ששתה את הקפוצ'ינו שלו, מיקוטו הביט בתפריט הקינוחים, מנסה למצוא קינוח שיעורר אותו, "יש שם עוגת אוכמניות קטנה, אני יודע שהיא האהובה עלייך" לוציפר חייך חיוך קטן, נזכר בפעם ההיא כשמיקוטו היה בן ארבע והם הלכו יחד לבית קפה, מיקוטו בחר מיד בעוגת אוכמניות למרות שלינה אמרה לו לאכול קודם משהו בריא יותר. "היית חמוד אז" לוציפר הביט על התקרה, מיקוטו הביט בו במבט מבולבל לאחר שהזמין את העוגה. "כשהיית קטן, היית מתווכח שעות עם אמא שלך על ההזמנה של העוגה" עיניו של לוציפר שידרו מעט עצב למרות החיוך. "בכל מקרה אבא, על מה רצית באמת לדבר איתי?" מיקוטו ניסה לא להסתכל על פניו של אביו כי ידע שלא יוכל להישאר אדיש להם. "בדרך כלל אני לא עושה את זה, אבל הפעם המקרה מיוחד כי הוא קשור אלייך בדרך מסויימת" לוציפר נאנח, חוזר להיות רציני. "על מה זה?" מיקוטו הביט את טון הדיבור של לוציפר, מדובר במשהו רציני. "הולך להיות מוות בקרוב" לוציפר השפיל מבט לעבר הקפוצ'ינו שלו. "איך אתה יודע?" מיקוטו הביט בזווית עינו על העורב. "יש לי את המקורות שלי" לויפר נאנח, "בכל מקרה, רציתי ליידע אותך כי זה לא סתם מוות.." לוציפר סימן למיקוטו להתקרב אליו, כאשר הוא לחש לו את הסוד מיקוטו נשאר מזועזע, "א-אתה לא רציני.." מיקוטו החל לרעוד מעט.

קלייר הייתה המומה מהאישה אשר חיבקה אותה בחוזקה והחלה לבכות על כתפה, קיי הביט באימו במבט המום ולא ידע איך להגיב למצב החדש שעומד מולו. "א-אני מצטערת" האישה חייכה חיוך עצוב, "את פשוט מזכירה לי את אחותי הקטנה, היא…מתה כשהייתה בערך בגיל של קיי" היא ניגבה את דמעותיה. "זה בסדר, כנראה שהיית צריכה להוציא את הרגשות האלה, אין לך מה להצטער זה לגיטימי לגמרי" קלייר חייכה את חיוכה הקורן והמעודד. קיי הביט באימו ההמומה, 'היא בטח חושבת על אותו החיוך כשקלייר הייתה קטנה' קיי חשב בעצב. צלצול הטלפון של קלייר הפריע לשקט שסרר, היא הוציאה מתיקה את הפלאפון הורוד עם מדבקות הפרחים והדמויות המצוירות שאהבה. "הלו? היי אבא" קלייר חייכה, "אני בבית של קיי" היא אמרה בהתלהבות האופיינית לה, פניה של האמא הלבינו ומבטה נראה מפוחד. אך כשלקייר ניתקה את השיחה, החיוורון נעלם וחיוכה חזר לפניה. "אני צריכה לחזור, זה הזמן לארוחת הערב" קלייר חייכה, "תודה על האירוח, היה נעים לפגוש אותך גברתי" קיי קדה קידה קטנה ויצאה ממפתן הבית. כאשר היא יצאה אימו של קיי נפלה על הרצפה, החזיקה את ראשה בפניה הרועדות והתחילה לבכות. "אמא! מה קרה?!" קיי עזר לה לקום והושיב אותה על הספה כשהיא עדיין רעדה. "קיי..למה?!" היא הביטה בו במבט מפוחד, "היה אסור לך לדבר איתה, אפילו אם אתה זיהית אותה!" היא חיבקה את קיי, "ובטח שלא להביא אותה לכאן…" היא רעד וקיי חיבק את אימו. "אמא, את צריכה להבין שאני לא יכולתי שלא לדבר עם קלייר, לא נפגשנו עשר שנים, הרגשתי שאני חייב לדבר איתה, חייב לבדוק אם זו היא ולראות אותה מקרוב כמה היא השתנתה" קיי דיבר בעצב רב, "אני בטוח, שגם את היית ככה עם אוסטין" קיי נאנח, "אני צודק?" הוא הביט באימו, היא השפילה מבט. "בבקשה, תנסה להתרחק ממנו, בבקשה תנסה להרחיק את קלייר ממנו! בבקשה! בבקשה תנסו להתרחק מאביכם" היא החזיקה בחוזקה בידו של קיי. "אמא, אני ממזמן לא מחשיב אותו בתור אבא שלי" קיי חייך "תתעודדי, הכל יהיה בסדר, אני אגן על קלייר לא משנה מה!" קיי חייך ועלה לחדרו במהירות. 'קיי, אתה לא יודע עם מי אתה מתמודד' היא סידרה את שערה הקצר מול המראה במבט עצוב כשצלצול הפלאפון שלה הפריע לה, "הלו?" היא ענתה, יודעת כבר מי יהיה בצד השני של הקו. "שמעתי שקלייר הייתה בבית שלך, את יודעת שזה אסור על פי מה ששסיכמנו" היא ידה דרך הפלאפון שאוסטין מחייך בשעשוע. "גם שמעתי שהשיער שלך קצר, בדיוק כמו שאמרתי לך לקצר" אוסטין גיחך את גיחוכו המרושע. "אבל, את הפרת את מה שסיכמנו, ולכן.." קולו של אוסטין היה נמוך והוא דיבר עד כדי לחישה "תתכונני לסוף שלך" הוא ניתק במהירות. היא עמדה באמצע הסלון, מבט מפוחד בעיניה כשגופה רועד.