Love Twins- פרק 8

דייסון הביט בפין במבט מאוכזב, שערו השחור בהק באור השמש, "מה אתה עושה פה? ועוד עם טומו?" הוא התסכל על פין במבטו האדיש, למרות שעמוק בפנים דאג לו יותר מכל, הוא הביט בפניו הנשיות, בעור החיוור שלו ובגוף השברירי הזה, כל כך קל לשבירה, הוא לא רוצה שבנו ישבר שוב. "זה לא עניינך!" פין אמר בכעס, "ממתי זה עניינך מה אני עושה?! עכשיו יש לך אומץ לדבר איתי אחרי שנתיים!!" פין צעק, דמעות עמדו לו על העיניים, אבל הוא לא רצה לבכות, לא מול אביו, הוא לא רוצה להראות חלש לידו. "למה, למה אתה תמיד חייב להתעסק בעניינים שלא שלך!" פין השפיל מבט, "פין, אתה שוב נכנס לעניין הזה, זה היה בעבר, אל תכניס את זה עכשיו" דייסון נאנח בעצב, "זה היה בעבר?! אתה חושב שאני אשכח לך את זה! אתה הרגת אותו! הרגת לי אותו!" פין התחיל לבכות, "פין…אני.." דייסון ניסה להסביר "אתה מה?! אתה מצטער?! אחרי שהוא כבר מת?! מה הטעם בכלל?!" פין התיישב על אחד הכיסאות, "זה לא יחזיר אותו לחיים נכון…? אז מה הטעם להתנצל בפניי עכשיו? אחרי שנתיים?" פיל ממלמל בעצב, "טומו.. בוא נלך מפה" הוא התרומם מכיסאו ומשך בידו של טומו, "ר-רגע ח-חכה!" טומו נגרר אחריו בבילבול, פין טרק את הדלת בכעס, דייסון הביט במבטו הכועס ומלא השנאה שהיה לו בעיניים כשיצא. רן רק שרק ועישן עוד סיגריה, "בעיות משפחתיות הא? אני מבין אני מבין…" רן גיחך, "מה אתה כבר מבין? התגרשת שנה אחרי הנישואים שלך…" דייסון נאנח "לשמור מערכת יחסים טובה עם ילד.. זה קשה.." דייסון הביט בעצב אל עבר הדלת, "אני מבין, אז הוא היה הילד ההוא שיש לך אלבום תמונות שלו" רן חייך, "כן, כן, רואים שזה הוא, ילד נחמד הא? אני מדמיין כמה היה טוב לגדל ילד שכמוהו" רן חייך, דייסון רק הסתכל עליו במבט אדיש, למרות שעמוק בפנים הוא מת להתפרץ בבכי, להסתכל שוב על התמונות של פין כשהיה ילד קטן, אך הוא לא רצה שהדמעות האלה יזלגו שוב. "בכל מקרה, מה קרה ביניכם, אם יורשה לי לשאול…" רן הביט בדייסון במבט ממזרי, "זה לא עניינך, גם ככה אם אספר לך, זה רק יכאב לי יותר" דייסון נאנח והתיישב על הכיסא בעייפות, "אתה יכול לישון אם אתה רוצה, יש לך זמן עד השיעור" רן גיחך ודייסון נרדם.

קלייר וקיי הלכו יחד בחזרה הביתה, הוא התנדב לקחת אותה הביתה, הוא הביט בה בעיניים זוהרות בזמן שדיברה, הוא הסתכל בפנים התמימות האלה שכאילו לא יודעות רוע, שרק רואות את הטוב שבעולם הזה, עד כמה קיי רוצה להגן על הפנים האלו מפני פגיעה, מפני הרוע שיבוא בפניה בזמן הכי לא צפוי. ליבו של קיי התמלא כל פעם שראה אותה מחייכת, ממש כמו שהייתה פעם כשהיו טנים, עד כמה חיכה לרגע הזה שהם יהיו יחדיו שוב, והפעם לתמיד. הוא רצה להריח את שערה ולהחזיק בידיה החמות כדי להרגיש אותה ולדעת שזו באמת היא ולא חיזיון של הראש שלו. "קיי…מה קרה? אתה מסמיק…" קלייר הביטה בו במבט מבולבל, "הו-הו זה כלום! פשוט קצת חם פה בחוץ" קיי ציחקק צחקוק לחוץ, "אני מבינה.." קלייר חייכה, "אז קלייר, ספרי לי מה עוד עשית בכפר ההוא אצל סבתא שלך" קיי חייך. "טוב המ… למדנו איך לעשות אוריגמי, זה די קל כשלומדים וזה ממש מגניב ויפיפה, פעם אחת הכנתי פרפר שעף מעל האגם!" קלייר הביעה התלהבות רבה, "תמיד חלמתי לבנות אוריגמי שיעוף הרחק הרחק מהכפר, ואתה יודע לאן הוא יגיע?" קלייר הביטה לשמיים, "לאן?" קיי הביט בה בסקרנות. "לאח שלי" היא צחקקה, "ואז אוכל לכתוב לו מסר, והוא יכתוב לי חזרה, וכך יהיה, אבל אף על פי שניסיתי לעשות אוריגמי שיעוף גבוה, הוא תמיד נפל למטה חזרה, לא משנה כמה ניסיתי" קלייר אמרה בחיוך עצוב. "אולי הגורל שלי ושל אחי לא נועד שניפגש" קלייר ממלמלה, 'את טועה' זה מה שקיי רצה להגיד לך 'אחיך עומד ממש כאן! תפתחי את עינייך! אני לא צריך אוריגמי כדי לדעת איפה את, העיקר שאת כאן עכשיו!' הוא רצה לצעוק לה את זה ולחבק אותה, אך לא הייתה לו אפשרות שכזו כעת.
הם הגיעו לביתה של קלייר, אחוזה ענקית, "וואו" קיי פער את פיו, בדיוק אז, נכנסה מכונית יוקרתית שחורה לחניה, "זה אבא שלי!" קלייר הצביעה על אוסטין שיצא מהמכונית, זיק של זיהוי עבר בין שניהם.