Love Twins- פרק 9

קיי הביט אל עבר אביו שיצא מהמכונית הגדולה והשחורה. "אבא!" קלייר רצה לחבק אותו בחיוך, קיי הסתכל איך היא והוא מחייכים כשהם מתחבקים, 'האיש הזה….תיזהרי קלייר הוא רוצה לפגוע בך!' קיי רצה לצעוק, אך לא יכל, הוא ידע שקלייר לא תאמין לו. "אבא! זה ידיד שלי! קיי!" היא הובילה את אוסטין לקיי, אוסטין הביט בו בחיוך, חיוך שנראה שמח מבחוץ אבל עמוק בפנים הוא ממזרי. "כן, ראיתי אותו כמה פעמים בבית ספר, נעים לפגוש אותך קיי" אוסטין שלח יד לעבר קיי, ברגע שהוא אמר את שמו הייתה לקיי צמרמורת נוראית, הקול שלו נשמע כל כך עדין אבל כל כך תוקפני באותו הזמן. "נעים להכיר אותך המנהל" קיי שלח יד לעבר ידו של אוסטין, הוא הרגיש את הזרם החשמלי שעבר ביניהם זרם של שנאה גדולה במיוחד מצידו. "לא צריך להיות כל כך רשמיים, תקרא לי אוסטין" הוא חייך חיוך מתוק, "בסדר, א..אוסטין" קיי מלמל, הוא עמד להגיד 'אבא' אך שינה במהירות לשמו. "תיכנסו, בקרוב תהיה ארוחת צהריים" אוסטין חייך לעברם, "זה בסדר, אני רק ליוויתי אותה הביתה, אני לא נשאר" קיי חייך, "אוי נו! אל תהיה כזה! תצטרף!" קלייר צחקקה, "ב-בסדר" קיי הביט בה במבט עדין. הם נכנסו לאחוזה הגדולה ועלו לחדרה של קלייר, 'מעניין איך נראה החדר שלה…' קיי חשב לעצמו, הוא הרגיש רגש כלשהו מתגבר בתוכו, התלהבות? התרגשות? חשש? הוא לא ידע איך להגיד את זה. "זה החדר שלי!" קלייר פתחה את הדלת, החדר היה חדר בינוני למראהו, קירות בצבע כתום אפרסק, רצפת דיד לבנה, מיטה גדולה באמצע החדר ובצדדיםארונות,טלוויזיה ושלחן קטן מולה. "וואו, זה חדר די גדול" קיי מלמל, "הוא לא ממש גדול, זה החדר הבינוני בבית, החדר של אבא שלי גדול יותר מזה" קלייר חייכה "תיכנס" היא התיישבה על אחד הפוחים שהיו ליד השולחן הקטן. "בסדר" קיי התיישב לידה, הוא הביט מסביבו, הכל היה נראה לו שונה. כשהוא חשב עליו ועליה באותו חדר שינה הוא דמיין מיטת קומותיים כמו שהייתה להם כשהיו ילדים קטנים, הוא תמיד היה למעלה כי היה לה פחד גבהים, אבל ברגע שהייתה סופת ברקים בחוץ היא עלתה אליו כדי לישון לידו, "אני פוחדת" היא הייתה מלמלת ומתכרבלת בשמיכה שלו, "זה בסדר, שום דבר לא יפגע בך כשאני פה" הוא חייך אליה בעדינות והם נרדמו יחד עד שהסופה הסתיימה. אחרי שהפרידה ביניהם תמיד בסופות ברקים קיי היה חושב איך קלייר מרגישה ואיך היא מסתדרת עכשיו בלעדיו. "קיי! קיי!" קלייר ניערה את קיי שנרדם. "ארוחת הצהריים מוכנה.. נרדמת" היא צחקקה וקמה. קיי קם מיד אחריה והם הלכו יחד לעבר חדר האורחים, שולחן ארוך התפרס בכל החדר והרבה כיסאות היו מסביבו. קיי וקלייר התיישבו אחד ליד השנייה בזמן שאוסטין ישב בכיסא האמצעי, ארוחת הצהריים התחילה.

מיקוטו הסתכל על המסמכים שהיו מולו, "מעניין.." הוא גיחך, לפתע הייתה דפיקה בדלת, "יבוא" מיקוטו הביט בדלת, אישה בעלת שיער חום ועיניים ירוקות נכנסה לחדר, לבושה היה רגיל, שמלה קצרה ומרווחת בצבע ירוק עדין עם הדפסי פרחים ורודים. מיקוטו הסתכל בהפתעה על האישה, הוא לא חשב שהיא תבוא יותר לביתו, במיוחד אחרי שברח מהבית, הוא חשב שהיא לא תסלח לו יותר לעולם, שהיא שונאת אותו. "מה את עושה כאן?" הוא לא הסתכל עליה והפנה את מבטו ממנה. "באתי לבקר אותך" היא חייכה, קולה היה עדין בדיוק כמו שזכר, "מי נתן לך רשות להיכנס?" מיקוטו אמר בקול תקיף, "רן" היא נאנחה, מיקוטו הרביץ לעצמו עם ידו, "חשבתי שזה יהיה הוא, אם זה היה תלוי בדייסון הוא לא היה מכניס אותך בכלל ומשאיר אותך בחוץ" מיקוטו הסתכל על התקרה, הכל כדי לא להסתכל על פרצופה של האישה, הוא לא רצה לראות עוד עיניים עצובות ומלאות דאגה. "למה באת לבקר אותי פתאום? את צריכה ממני משהו?" הוא אמר בקול מלא בתקיפות, האישה רק הביטה בו בחיוך יודעת שהוא לא באמת מתכוון לדבר אליה ככה, "לא, אני רק התגעגעתי אלייך יקירי" היא התקרבה אליו, "אל תקראי לי יקירי ואל תתקרבי אליי!!" הוא הביט בה במבט כועס והתרומם מין הכיסא, עינו האדומה בלטה מבעד לפוני, גרמה לצמרמורת בכל גופה של האישה. "אם את כל כך מפחדת ממני! למה באת בכלל! תראי את המבט המפוחד שעכשיו את מראה! את ידעת שזה הולך לקרות נכון? שאת תפחדי ממני כל כך!" מיקוטו צעק עליה. "אדוני הכל בסדר?" דייסון פתח את הדלת והביט במתרחש, "דייסון, אז אתה פה…" מיקוטו התיישב חזרה בכיסאו וניסה להירגע, הוא התנשם וחשב על מה לעשות איך להגיב ומה יהיה מהלכו הבא. "למה היא פה?" דייסון הביט באישה באדישות. מיקוטו שתק, לא היה לו כוח לדבר. "תן לי לנחש.. רן הכניס אותה נכון?" דייסון נאנח, "בבקשה! אני רק רוצה לדבר עם מיקוטו קצת!" האישה הסתכלה על דייסון ומיקוטו בעצב. "אין על מה לדבר!" מיקוטו אמר בכעס. "בבקשה מיקוטו! אני רק רוצה לדבר איתך!" האישה התקרבה אליו. דייסון הביט בסיטואציה מהצד במבט אדיש. "אין על מה לדבר!" מיקוטו הביט בה בכעס, מבט מלא שנאה ועם זאת מלא בכאב וצער. "אני רק רוצה…" הדמעות החלו לזלוג ממנה, היא התקרבה למיקוטו יותר עד שעמדה מולו. היא ליטפה אותו בלחי בחיוך עצוב, "אני רק רוצה לדבר עם הבן שלי".