Monster – מפלצת: פרק 2.

ההכרה החלה לחלחל בי.. אצבעותיי נעו בעדינות והחליקו על רצפת עץ מחוספסת.. מתכווצות במקצת, הנעתי את רגליי, לפני שעיניי נפתחו אט – אט, חזי עלה וירד בנשימות כבדות, כאב לי מתחת לעין ומעל הגבה, אבל הדמעות והלחץ מלאו את החלל של הכאב, עקמתי את אפי מהריח המחניק של הבד קטיפה הכחול שכיסה כמעט את כל גופי וגם את פניי.. למה.. למה יש מעליי בד..? ידיי עלו והסטו את הבד מפניי וגלגלו אותו במורד גופי, עיניי בין רגע נזכרו לאור הלבן והבוהק שעלה מהתקרה.
מה..?
מצמצתי בעיניי, ידי עולה למעל הגבה הימנית שלי והתכווצתי בכאב פולטת אנקת ייאוש, ולפתע קפאתי, מחזירה את ידי אל קשר עין, דם אדמדם היה תבוע על טבעית האצבע. עצמתי את עיניי, נותנת לדמעה בודדה להחליק במורד הלחי שלי.. הלב שלי הלם בפראות וחשתי שהפרפרים קורעים אותי מבפנים, הצרחה שבראשי יכלה לשגע וארבעת הקירות הלבנים והחיוורים סגרו סביבי ולחצו, לא נותנים לי לנשום, לא נותנים לי לברוח, כולאים אותי, מכים ומטלטלים אותי בזעזוע, בין רגע נסתי לקחת נשימה עמוקה ונעמדתי, במקצת נופלת אבל במהירות קמה.
הייתה דלת בצבע צהבהב ממולי.. מה.. מה אני עושה כאן לכל הרוחות? איך הגעתי לכאן? איפה אימא? היא יודעת שאני כאן? מישהו בעולם הזה יודע שאני כאן? אני אהיה בסדר? זו אולי רק בדיחה? החרדה חדרה לי עמוק דרך העור וכרעל גרמה לי להתפוצץ מבפנים ולעגלי זיעה להתאגר במצחי, בטני התהפכה וחזי כאב, יכולתי לחוש את האגרוף שמתכווץ בבטני לפני שידיי נפלו על הדלת ונקשו עליי נקישות שבקושי ונשמעו בחלל הריק והקטן שרק אני הייתי בו.
"הלו?" קראתי, "יש כאן מישהו?! הלו!". הגבהתי את קולי, "בבקשה!!" הדמעות ירדו מבעד לעיניי ואפילו לא שמתי לב לרעד שטלטל את ידיי, הצמרמורת חלחלה עמוק לכל אורך עמוד השדרה שלי והקפיאה, חשתי שחרב חדה שבחדות חודרת עמוק אל תוך לבי ושוברת אותו, גורמת לו להיעצר ולכל תאיי לדמם, מערכותיי נדלקו בין רגע והחלתי באמת להילחץ. נסתי לפתוח את הידית אבל היא הייתה נעולה!
לעזאזל, מה אני אמורה לעשות?! מי הביא אותי לכאן?! למה?! אני.. אני רק רוצה את אמאל'ה.. אני רק רוצה את אמאל'ה עכשיו.. זה.. זה הכול..אבל.. אבל היא תבוא.. מישהו.. מישהו יהיה חייב לבוא.. כן..
"הצילו!!!" צווחתי, "אני כאן!!! הצילו !! מישהו!!" קראתי, אבל לשווא. הקול הרועד והחזק שלי גרם לי להשתעל בתוקף ופשוט ליפול אל תוך אחת פינות החדר, רעדתי, כל שערות גופי הצטמררו וקבלו עור ברווז, חשתי שכל פיסה בגופי רוטטת, דמי קפא בעורקיי ולא יכולתי לבלוע את רוקי בגלל הגוש שבגרון שהיה כה צורב ומייסר. פאק. פאק. פאק. זו לא מילה יפה, אבל פאק… אני..
אני לבד.
אני לבד בבית זר, במקום זר.. מה.. מה אני אמורה לעשות? בבקשה, אלוהים, מה אני אמורה לעשות?
קרבתי את ברכיי אל בית החזה שלי והשפלתי את ראשי, לא בכיתי. אני לא אבכה. אני אהיה חזקה. אני אהיה חזקה ואני אצליח לעבור את זה, עד הערב אבא כבר יביא אותי חזרה הביתה. אני בטוחה בזה.
לא יכולתי לחשוב על כלום, רק התכווצתי בתוך עצמי וריסיי נסגרו על עיניי בחוזקה, תני לזה להיות חלום. תני לזה להיות חלום. תני לזה להיות חלום.
המנורה הייתה מסנוורת אבל לבסוף הרמתי את ראשי, מתרגלת לאור. שיחקתי בשמלה המכוערת שאימא תפרה לי.. משרטטת עם אצבעי את המשבצות שעליה.. היה שקט, שקט יותר מאי פעם, והשקט הזה.. הטריף אותי.. נעשה לי חם.. עיניי כל רגע עלו לעבר הדלת בתקווה ובפחד מי ייכנס דרכה אם בכלל… הלוואי, הלוואי בבקשה, בבקשה, מישהו.. מישהו טוב..-
אבל בין רגע הדלת נפתחה וקפצתי במקומי, לבי החסיר פעימה, אבל קפאתי בין רגע ולבי נדם, דמי בער לי בעורקים וכל מערכותיי נכבו בין רגע כשפגשתי בפניו. הוא היה הגבר הזה, הגבר שבא אליי באמצע הרחוב.. מה.. מה הוא עושה כאן..? מה הוא רוצה? מה הוא רוצה ממני?! לך מכאן!
היה לי כל כך המון דברים לצווח ולומר אבל רק שתקתי והתבוננתי בו עם דמעות מלוחות ויחידות בעיניים.
"קומי". הוא אמר בקול קר חסר כל טיפת רגש, צייתי לו בין רגע. התרוממתי לצד השני של החדר.
הוא פרס על הפינה מין מזרון שכזה בצבע ירקרק ולאחר מכן שלף גם סמיכה מהתיק הגדול שלו בצבע כחול שתאמה לצבע השמלה, הוא רק לרגע יצר אתי קשר עין מקפיא דם לפני שחזר לסדר את הסמיכה על המזרון. לבי לא הלם ולו לרגע, רק התבוננתי בפעולות שלו בפחד ובחרדה.
למה הוא עושה את זה? למה הוא לא מחזיר אותי הביתה?
"את הנעליים". הוא אמר בשקט, התבוננתי בו בבלבול, "את.. את הנעליים, תורידי את הנעליים..!" הוא במעט אמר בכעס ובחוסר סבלנות.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ובמהירות חלצתי את הנעליים והנחתי על הרצפה לצדי, הוא הרים את הנעליים שלי מהרצפה והניח על השולחן הקטן והמרובע שהיה לצדי.
"מי אתה?" לבסוף אמרתי בקול רועד.
הוא רק לרגע הביט בי ולא אמר מילה, "לכי לישון". הוא סובב ממני את הגב וכבר עמד בכניסה לדלת, לא! מה הוא עושה?! לאן הוא חושב שהוא הולך?! אני חייבת לעצור בעדו, אני חייבת ללכת מכאן!
"אני רוצה את אימא שלי". התחננתי והתקדמתי אליו במקצת, אבל המבט הכועס והקר שלו גרם לי לעצור דום במקומי בין רגע לפני שהוא טרק את הדלת וגרם לעיניי להיסגר וללבי לפעום בחוזקה, נפלתי לאחור על המזרון שלי, תופסת את ראשי בין ידיי.. הלסת שלי רעדה.. הוא.. הוא.. הוא יפגע בי..? מי הוא..?
אבל הדבר היחידי שתמיד קפץ לראשי כל פעם מחדש הייתה העובדה שאני רוצה את אימאל'ה שלי ואני רוצה אותה כאן ועכשיו. לומר לה שאני מצטערת. לומר לה שאני מתגעגעת אליה. לומר לה רק עוד פעם אחת שאני אוהבת אותה.
מחיתי דמעה בודדה לפני שהתיישבתי מחדש, מקרבת את התיק אל חיקי ומוציאה מבעדו בקבוק מים, קופסת ירקות, קרקרים ואת הסריג האדום שאמי ארזה לי.
שתיתי רק לרגע מהמים בניסיון לנסות לגרום לעצמי במעט להירגע, אבל לא הצלחתי לאחוז את הבקבוק, לא יכולתי לעצור את הרעד בידיי והבקבוק נפל והמים התיזו על פניי ועל החזה שלי. לכל הרוחות.
במהירות זרקתי את הבקבוק חזרה לתיק לפני שאחזתי בסריג וקפלתי אותו לסוג של עיגול, מניחה אותו בראש המזרון בתור כרית.
למה אני כל כך מפחדת ולחוצה? זה עד כידי כך נורא? אני בטוחה שאימא ואבא יודעים על זה והם כבר בדרכם למצוא אותי. זה חייב להיות ככה פשוט. אבא הבטיח שהוא תמיד ימצא אותי כשאני אהיה בצרה ויהיה שם בשבילי בכל מקום ובכל זמן, באש ובמים. אז איפה הוא כבר?!
התכוונתי להוריד את השמלה הלוחצת אבל בין רגע האורות כבו והחשכה המוחלטת סגרה סביבי שוב, רק שהפעם הייתי בהקלה. שיט..לא.. לא.. לא.. לא אלוהים בבקשה לא..
אני.. אני מפחדת מהחושך.. לא.. אני לא רוצה שהמפלצת תבוא אליי.. לא..
בין רגע נעמדתי, רגליי רועדות, שערי מתפרע בראשי, אבא? אימא? זה אתם? אתם כיביתם את האור? נתקעתי בשולחן ונפלתי על הרצפה, החלו לרדת לי עוד דמעות מרוב הלחץ.. איפה אני עכשיו? איך אני חוזרת למיטה? איך אני יוצאת מכאן?! מי כיבה את האור?!
"אימא!" צווחתי, "אימא.." לחשתי.
בחוסר ברירה התקפלתי על הרצפה וזחלתי, דופקת את הגבה השנייה באחד מרגלות השולחן אבל בכל זאת המשכתי לזחול מחפשת את המזרון שלי.

***

' "את יפה, מלכתי, ויפה שערך אבל שלגיה שעל הסוס יפה ממך."
מרוב כעס והפתעה, נפלה המלכה הרעה ארצה – ומתה. '
הוא הקריא לי בזמן שאני התיישבתי בקצה המיטה. מתבוננת בו במבט אטום, רועדת מרוב פחד ובלבול אם אני אמורה לקחת אחת מהעוגיות שוקולד ביסקוויט שאני כה אוהבת שהגיש לי או לא, איך הוא בכלל יודע שאני אוהבת הכי אותן?
"קדימה, תאכלי, את.. את יכולה". הוא הצביע על העוגיות, ואני לקחתי עוגייה אחת, העובדה שהוא צופה בי מסובבת את זוג הביסקוויטים שסגרו על השוקולד כמו סנווביץ' ומפרידה בינהם, במעט הביכה אותי, השתדלתי להתעלם מזה, בקושי הקשבתי למה שקרא, לא יכולתי באמת לחשוב על משהו, אני כלואה כאן כמו בכלוב במשך שלוש ימים, ספרתי זאת, ציירתי קווים במחברת. אני כלואה כאן, ללא כל דרך לצאת, הוא אינו מדבר אתי, לא אומר לו מה הוא שמו או אם ההורים שלי בדרך. ההורים שלי. לקקתי את השוקולד. למה.. למה הם לא באים..? הם.. הם הרי חייבים לדעת שאני כאן נכון..?
'שלגיה והנסיך ערכו בארמון נשף חתונה מפואר, ושבעת הגמדים היו האורחים הכי חשובים בנשף. מאז חיו כולם באושר ובעושר – עד עצם היום הזה. ' הוא הקריא וסגר את הספר, מביט בי אוכלת חתיכה קטנה.
צפיתי בו במבט קר, המכה מתחת לעין ומעל הגבה כבר פחות כואבת אבל רק לגעת שם ואני קופאת, אני חושבת שזה במעט התנפח אבל איני יכולה לראות את עצמי. המחשבה שאין מראה ברשותי הייתה כברכה מנחמת, אני לא אצטרך להסתכל על עצמי ו.. ורק לחשוב.. שאני שמנה.. לפתע העוגיה כמעט צנחה מידי, אימא תמיד אומרת לא לאכול אותן ובגלל זה פסקתי בזה הרגע.
"וכן, זהו, זה הסוף". הוא מלמל במעט במבוכה, הוא לקח את צלחת העוגיות משאיר לי לגמור את העוגיה היחידה שלקחתי.
הוא.. הוא לא הולך לנשוק לי נשיקת לילה טוב..? תמיד שאבא או אימא הקריאו לי סיפור לפני השינה הם נשקו לי נשיקת לילה טוב על הראש ואחלו לי חלומות פז. למה הוא לא עושה זאת?
"אתה לא מתכוון לתת לי נשיקת לילה טוב?" קראתי, גורמת לו לקפוא במקומו לפני שהסתובב אליי, מבטו מבולבל, השפלתי את ראשי, קושרת את אצבעותיי האחת על השנייה, "אימא.. אימא תמיד הייתה מקריאה לי סיפור ונושקת לי נשיקת לילה טוב.. אתה יכול גם, בבקשה?" אני רוצה להרוג את עצמי שהקול שלי נשמע מתחנן.
הוא העביר יד בשערו ברוגז לפני שחזר אליי באיטיות, העליתי את ראשי והוא ליטף את שערי באיטיות, ידו אוחזת בעורף שלי במקצת לפני שעיניו נעצמו ושפתיו ירדו לנשיקה קטנה בקצה ראשי.
"לילה טוב". הוא אמר בקול מובך אך גם מבולבל לפני שנעמד ויצא, טורק את הדלת מאחוריו.
התכסיתי במהירות מתחת לסמיכה, מקרבת אותה אל חיקי, עצמתי את עיניי, מחביאה את ראשי בתוך הכרית לפני שהאורות כבו כמו בלילות הקודמים.
ואני שוב לבד בחושך.