My Joy | 11

אני מסתכלת על מאי, והיא מסתכלת עליי. מאי, כצפוי, היא החונכת שלי למשך השנה הקרובה. מאי שעוד נמצאת בשלב של הנערה. מאי,שלא הספיקה לסיים בית ספר בגלל ג'וי שלה. מאי….. שאני כל כך מזדהה איתה.
אז אני יושבת ושותקת, כי אין לי מה לומר. ואני מרגישה את המילים שעמדו על הלשון, מחליקות בקלות לגרון ועומדות שם, כמו איזו אבן תזכורת, יופי, יש לי מה להגיד. אבל אין לי איך. אני מסתכלת על מאי מנקה את צד פיו של ג'וי, שרייר מעט, והאוכל שלו המתין שם. ילד כזה יפה ומתוק. גורם להתעניין בדימיון בינו לבין האבא שלו, אבל זו חטטנות, ואני בספק אם בכלל אגיע לסיפור שלה.
"היי… אז, אני מאי, כמו ששמעת כבר…" היא מתחילה ומחייכת, מרימה את ג'וי על הברכיים, ומחזיקה אותו עם יד אחת. אני מכירה את הטריק ומצחקקת, זה כזה נחמד.
"אני בת 19, וכשבאתי לפה בפעם הראשונה,חזרתי הביתה ועשיתי הפלה. כמה שלא האמנתי, הפחד אכל אותי. הייתי בת 16, אז. אבל לא הפסקתי לבוא לפגישות. היה לי תינוק להספיד, הייתה לי טעות." היא עוצרת כדיי לכחכח בגרון וללטף את הראש של ג'וי, שתופף על השולחן עם אצבעותיו פרוסות לרווחה והרוק מרטיב את שפתיו הוורודות והמתוקות. אני מחייכת ומסתכלת על אנג'י, ששכבה בין הידיים שלי, ואני צוחקת.
"בפעם השנייה שנכנסתי להיריון, זה היה גיל 17, ושם הייתה הפלה טבעית. וזה היה כזה כואב, שאת בכלל לא יכולה לדמיין. עד שהכנתי את עצמי, הוא מת. פשוט מת, לבד. בפעם השלישית, הוא חי, וזה ג'וי שלי." היא אומרת ומנגבת דמעה שבורחת לה כמעט בסתר. אני מחייכת ונושמת עמוק, אני יודעת שלא קיבלתי את האינפורמציה שרציתי, אבל אני יודעת שאני רוצה לחלוק. כי התגברתי, ולמרות שמגיע לי צל"ש, גם התגברות זה כואב.
"אז…. אני אביה קולינס, כן כן, שם מלא זה משהו שאני אוהבת… ואני נכנסתי להיריון מחבר ששמע וברח. היום, יש לי ילדה יפה, וארנבון וורוד וחמוד. באתי לקבוצת תמיכה, לא בשבילי, בשביל אנג'י. בשביל שתכיר חברים חדשים, ובשביל שאדע איך לגדל אותה באופן הכי טוב שאני יכולה." אני אומרת מה שאני חושבת, ולא חושבת לרגע. מוזר, אה? אני מגחכת רק מהמחשבה. מאי מחייכת חיוך קטן וג'וי משחק בענף שהוא מצא, טוב נו, מכה את השולחן איתו בצורה הכי גמלונית שיכולה להיות. אני צוחקת ומעירה את אנג'י שלי, מלטפת את שיערה צבעו כפחם ומנשקת את המצח האדמדם שלה.
"אז מה עושים עכשיו?" אני שואלת את מאי ומשנה את התנוחה של אנג'י, ראשה על הכתף שלי והידיים מחזיקות את היציבה שלה. מאי מחייכת ומקפיצה את ג'וי קפיצה קטנה בין הידיים, ואז משעינה אותו על המותן שלה. הוא מושך לה בחולצה ורואים לה את החזה. כזה מוכר. אני מתחילה לצחוק, שוב. תינוקות זה עם מיוחד. זן מיוחד.
"אני אמורה להראות לך את הבית שלי, כדיי להראות לך איך אני מתנהלת, ומשם כבר נראה…" מאי עונה ומשחררת בעדינות את היד של ג'וי, שצווח. מעניין אותי מתי הייתה הפעם השלישית, הוא לא כזה גדול. הוא לא נראה בן שנתיים…
"אז בואי נלך." אני מחליטה ומחייכת, אני נכנסת עם אנג'י שלי למתחם וככה גם מאי. אני חושבת שהבאתי עגלה, אבל הראש שלי… במקום אחר לגמרי. אני פשוט מרחפת בחלל ריק.