My Joy | 12

כשאני מציגה את הבית בפניי חניכות חדשות, כי כן, אני בקבוצה די הרבה זמן, הביישנות צפה, והחשש שאחי יסתובב בלי חולצה רק מגבירה אותה, מגבירה חששות, מגבירה דאגות, מגבירה מבוכה…. קשה לתאר מה מגבירה תחושה מסויימת, שנגרמת בעקבות בעיה של מישהו אחר.
אז בוקר אחד, לפניי שבועיים בערך, ישבנו על כוס נס קפה בבוקר, והחלטנו פחות או יותר מה לעשות ואיך לעשות. איך לסמן לו כשאני נכנסת, איך לסמן לו ללבוש חולצה. הכל, בערך, בשביל לא לגרום לשום מצוקה כלשהי. אני מצפצפת פעם ראשונה, שנייה, שלישית. אני פותחת את הדלת בעזרת צרור המפתחות הקטן והמצומצם שלי, שכולל בערך חמישה מפתחות כסופים. אני מובילה את אביה ואנג'י למרכז איזור הביניים שבין המטבח, לסלון. אני מחזיקה את הדלת קצת, משאירה לג'וי שלי את הזכות להיכנס בזכות עצמו, בזחילה זריזה, על ברכיו. הוא מרייר ומחייך חיוך רחב ומאושר, אני מאושרת רק מלראות את זוג השפתיים הלחות האלו, מתעקלות לחיוך המוכר והאהוב.
לא הייתי צריכה לחכות הרבה זמן בשביל לשמוע את הדילוג הקל של אחי מתופף במורד המדרגות, ולגופו החולצה שאותתתי לו ללבוש, חולצה אחת שווה אלף מילים, אנחות רווחה, די שווה הכל. הקלה. אני מוצאת את עצמי שוקעת, שוב, במחשבות לא חשובות במיוחד, ועוזבת אותן באותה המהירות שנאחזתי בהן.
"קפה, נס קפה, שוקו, תה?" אני מציעה לאביה, כל דבר שאני יכולה להכין עם חצי מבט, בעוד המבט וחצי משוייכים לשד הקטן שלי, שמחליט לגשת וללכת ישר על השלט שזרוק על השטיח.
דוחף את הפינה שלו לפה ומרייר עליו בשמחה, צוהל באושר. אני מגחכת ומסמלת לאחי לקחת לו את השלט. הוא מצדיע, באופן די מטופש, לוקח את השלט, ומרים את ג'וי בין זרועותיו. אני נרגעת, למשך שתיי שניות, שנראות כמו מאה שנה, ומבחינתי, זה טוב. אביה מנשקת את המצח של אנג'י ומניחה אותה על הספה, מתיישבת בין הרגליים החיוורות והקטנות.
"אני חושבת שאני אלך על תה" היא אומרת, ומסתכלת על תהליך המשחק של ג'וי ואחי, הגדול, הגבוה, והשרירי. אני מגחכת, זה היה צפוי. מבטים הוא מקבל, בין אם מסטרייטיות, לסביות, או אם חד הורית. להפתעתי, הוא מחייך, ומתעלם מהאצבעות הקטנות של ג'וי שדי מושכות לו בפרצוף כרגע. אני מחייכת, בקטנה, ומכינה את התה, הנס קפה, והשוקו. עוד לא החלטתי מה אקח, נס קפה, או שוקו. אבל כשמסתכלים על זה מזווית אחרת,זה לא ממש בידיים שלי, גם ככה הוא יקח מה שבא לו, בלי לשים עליי.
אני מניחה את שלושת כוסות החרסינה, בעלות הציורים החמודים והאמרה הצינית, ומתקדמת בזהירות לסלון. אני חוטפת בדרך את קערת העוגיות, וחבילת העוגיות הנימוכות לפעוטות, שאם אומר את האמת, די נהניתי לשחק עם ג'וי ב'אני שומרת לך את האוכל בבטן שלי', יחד איתה.
אני מניחה את המגש על השולחן הנמוך, והלא צבעוני במיוחד. אני מבחינה בשיחה שמתפתחת ביניהם, ואני לא יכולה להוריד את המבט לרגע. אני יודעת, אני מוצאת את עצמי חטטנית באותו הרגע, אבל שום מחשבה או אכפתיות לא עלתה לי בראש, וכנראה שהפסדתי בעניין הזה.
אני מתיישבת על הכורסא הנוחה שלצד הספה, מרימה את כוס השוקו שלי (כי הרווחתי אותה ביושר), ולוקחת עוגיית שוקולד צ'יפס מקופסאת העוגיות, שלהגנתי אוכל לומר שסגרתי.
אני צופה מהצד, אבל אוכל אותי לדעת מה עובר במחשבות, שלהם. אוכל אותי לדעת מה עובר לאדם היושב מול אדם אחר, בזמן שהוא מדבר. אני לא מרוכזת בשיט, אני מחליטה בשנייה אחת לעזוב את זה ומכחכחת בגרון. הם מסתובבים אליי, מחייכים חיוך די מבוייש, ולוקחים את כוס החרסינה שלהם.