My Joy | 15

אני חיה בגן עדן של צרות. ככה הייתי מגדירה את עצמי בפני עצמי, וסוג של בפני כולם.
אני מגדלת זוג שדים קטנים וצווחנים, איבדתי את האהוב שלי בתאונה, ואני טובעת בהר של בולדיט שכל העולם ואישתו מוכרים לי. זה לפחות מה שאני אומרת לעצמי, וזה לא מפריע לי ממש.
אני מסתכלת על הקטנטנים יושבים באמבטיה ומשפריצים אחד על השני בליווי צרחות התלהבות, ניצוצות בעיניים, ומלא, כמויות אדירות, של בועות סבון. אני מצחקקת וחופפת את הראש של תומי, ולאחר מכן עוברת לראש של מייסון (תציעו לי שמות קרובים למעיין להחליף אליהם, סאלינטורית לא הציעה). אני מסתכלת על הבועות מתנפחות וגדלות יחד עם השיער, ואני מסדרת להם קוצים ותסרוקות מצחיקות שמעקלות חיוך קטן על השפתיים הוורודות.
"מא! מא!" תום צווח ומצביע על מייסון, שמנחית את כפות ידיו עם האצבעות פרוסות, על המים, משפריץ לכל עבר, מרטיב לי את החולצה ברמות לא נורמאליות שדי גורמות לי לאי נוחות.
"אמא? אמא, תומי?" אני שואלת אותו ומדגדגת אותו בבטן הנפוחה קצת, תינוקית. הוא צוחק וכמעט מחליק לי מבין הידיים. אני נבהלת ברמות היסטריות,ותופסת אותו בצרחה. הראש שלי מתחיל להעלות סיטואציות אפשריות אם היה נופל, ורעד עובר לי בגוף.
כשהם מסיימים להתקלח, ואני מסיימת להרוס חולצות ומכנסיים שאני אוהבת, אני מתקדמת במהירות עם שניהם בידיים, לכל אחד חלוק אחר, לתומי כחול, ולמייסון לבן. אני מחייכת כשאני רואה אותם מצביעים לי על הפיג'מות שלהם, שהונחו מקופלות על המיטה בצורה הכי מסודרת שיש. עבדתי קשה. אני נאנחת בהקלה, מתיישבת איתם, ומלבישה אותם אחד אחרי השני. אני משכיבה אותם לידי, על המיטה הזוגית שלי, ומחבקת אותם עד שהם נרדמים כמעט לגמרי. אני מסדרת את הכפתור שבפיג'מות הכחולות עם ההדפסים המתוקים שלהם, ומרימה אותם אחד אחרי השני למיטות שלהם. כשאני מסיימת אני מתקדמת לסלון, ונשכבת על הגב.
אני סופרת את הנקודות שיש על התקרה, בגלל הנר שאמא שלי הדליקה בשביל האווירה, הנר המחורר, שנותן אווירה די רומנטית. אני מחייכת, ומנחמת את עצמי. אחת, שתיים, שלוש. אני שומעת דפיקות בדלת. אני מתקדמת אליה, פותחת אותה. אני בשוק, לא ידעתי שזה מה שיקרה. מצד שני, זה בדיוק מה שחשבתי שיקרה.