My Joy | 16

אני יוצאת מהבית שלה בתחושה מוזרה, שלא דמיינתי שאי פעם אקבל. תחושה של התהפכות קטנה בבטן, התרגשות? אני לא יודעת. אני מסתכלת על אנג'י שלי מנמנמת בעגלה שלה, אדומה… מלאך קטן.
אני מסתכלת פעם אחרונה על הבית הגדול לפניי שאני פונה את הפנייה שלי ברחוב, אני מלקקת את השפה התחתונה, מסדרת את השיער, ושוקעת בערימת מחשבות לא מציאותית.
אני מתחילה לחשוב על בריאן, שוב. בראש, הוא עומד לידי ומביט באנג'י ישנה, במציאות, אינני יודעת איפה הוא. ובאמת שאני לא חושבת שהייתי רוצה לדעת, אם אתחשב בכמה שחרא הוא יצא עם ההיריון של אנג'י. מתקפל, ובורח. אני מסתכלת על המעבר חצייה. אור אדום.
אני שומעת תפיפות של ריצה, צעדים מוכרים, אני מסתובבת ואני רואה את אח של מאי, מתקדם אל עברי עם התיק החתלה של אנג'י. טיפשה שכמותי, איך יכולתי לשכוח דבר כל כך חשוב?!
אני מסתכלת עליו ומתנצלת במבט, הוא מהנהן ולוקח את העגלה מבין ידי. אור ירוק, הוא מתחיל לחצות את הכביש. הוא סוחב את הדברים שלי, את העגלה של התינוקת שלי, אבל למה?
כשאני חושבת דברים, אני בדרך כלל לא שואלת אותם. מה שמבאס,כי הם מחליקים במורד הלשון לגרון, ולא מסכימים לצאת החוצה ולהתבטא בדרך הכי פשוטה שיש. אני מסתכלת עליו, חוצה את המעבר חצייה השני בלי שוב בעיה. אני מתביישת, בחיים לא חשבתי על דברים כאלה. בחיים.
אני מכחכחת בגרון, והוא עוצר ומבחין שאני עומדת בין שני מעברי החצייה. הוא מחייך חיוך לבן, עם זוג גומות מדהימות ושיניים לבנות יותר ממה שאי פעם יכולתי לדמיין. אני מושכת בכתפיים, ומצביעה על הרמזור שהורה אדום. הוא עצר,ונשען על הבניין של הסופרמרקט, מחזיק את העדגלה כדי שלא תחליק לתוך הכביש, ואת תיק ההחתלה הוורוד שבחרתי להיום, על הכתף בעזרת הרצועה. אני צוחקת, מגחכת בפנים, הוא אפילו לא שם לב, הוא כל כך רציני בנוגע לזה.
כשאני מסיימת לחצות את מעבר החצייה, אני קצת נרתעת, והצעדים נהיים כבדים ולא ממש רצוניים, אבל אני חייבת, גם אם אני מתביישת, לעמוד ולהגיד לעצמי שאני יכולה.
אני מרגישה גוף עבה ושרירי פוגע בי, ואני נופלת אחורה. הוא מושיט את היד, ואני מושיטה את שלי בשביל להיעזר בו. המבט שלי נתקל במבט שלו, והשוק שהיה שם…. הוא שוק שאי אפשר בכלל לתאר.
"א…א..אביה?" הוא מגמגם. אין לו מה לומר, והאמת? שגם לי.