My Joy | 2

כמה שעות לוקח לעבור לידה, אם בכלל? כמה זה כואב, מהדרגה של המחזור? הרבה יותר, או רק קצת? זה דומה, או לא דומה בכלל?…
אני חושבת יותר מדיי. אני צריכה להירגע, אבל אני לא יכולה. שני קווים. שני קווים. שני קווים.
אני נושמת עמוק ומסתכלת על הציפור שנוקשת במקורה על החלון זכוכית העבה, קטן ומרובע, מקובע מעל האסלה. כן, אני יושבת על האסלה ומביטה על בדיקת היריון באימה.
כמו הרבה בנות, שבטח חוו את זה באופן הכי כואב ומוזר שיש, אני נכנסתי להיריון. ולא, החבר שלי לא נטש אותי בשום סיטואציה שהיא. האמת היא, שאפילו לא היה לי חבר כשנכנסתי להיריון.
הייתי טיפשה. השתכרתי, ושכבתי עם בחור אקראי.
אני לא מביעה את עצמי ככה בשביל לקבל כל ביקורת שהיא, לא באמת יש לי כוח.
אני לא זונה, לא מתנשאת. אני לא נותנת לכל אחד, ולמעשה, הבחור האקראי ההוא היה הראשון שלי. הראשון שלי. הראשון שלי הכניס אותי להיריון, ואני אפילו לא יודעת מי הוא. כל מה שאני יודעת מהערב ההוא הוא שאני לא זוכרת כלום, כי השתכרתי.
אני מסתכלת על הדלת ואני לא יודעת איך לצאת. אין לי מושג איך לספר להורים, מה שדי ברור, שיתקבל בצרחות לא נורמאליות.
אם אמצא את עצמי דוחה את זה, אני בחיים לא אסיים עם זה. טוב נו, אסיים כשהבטן תתחיל לתפוח ולגדול. כמה קילוגרמים מעלים בהיריון?
שוב השאלות עולות לי לראש. שאלות מטופשות, שאני לא בטוחה אם בכלל חיוניות.
אני מסתכלת על הדלת שוב. אני מרגישה את הדמעות עומדות לי על הקצה של העין ומנגבת אותן מהר. לא עובר הרבה זמן ואני פורצת בבכי תמרורים, שמלווה לדפיקות בדלת מהצד השני.
"קרוליין?" אמא שלי שואלת. אני לא מבינה מה עובר עליי ועוצרת ברגע. אני מסתכלת על השיער השחור שנח לי על החזה שגדל לו קצת. אני מסתכלת על הבטן. אני בשבוע רביעי, אני לא חושבת שרואים. המסיבה הייתה לפניי ארבעה שבועות… המסיבה.
אני נעמדת ומצמידה את הכפות ידיים והאוזן לדלת.
"כן אמא?" אני שואלת ומסתכלת על האצבעות שלי מתקפלות ברעד ופחד שעולה ומציף לי את הראש במחשבות רעות.
"מה קרה, מתוקה?" היא שואלת. אני יכולה לשמוע את העקב של הרגל הימנית שלה נוקשת על הרצפה, כמו שהיא עושה כשהיא מוטרדת ולא זזה הרבה. כמה זמן היא מחוץ לדלת?
"כלום." אני עונה. אני אמתח את זה עד כמה שאני יכולה. אני לא הולכת להפיל את הילד הזה. אם ככה החליט הגורל שלי, ככה יהיה.