My Joy | 20

אני מסתכלת על דונה, הדמעות עומדות בעיניה, מבריקות כל כך. טהורות כל כך. אני מחייכת ומאמצת אותה אל חיקי. אני יודעת שקשה, תמיד קשה. והיריון הוא שלב קשה במיוחד. אני לא יכולה להכחיש.

אני מלטפת את השיער האדמדם שלה ובוהה בדלת הפתוחה לחצי, בערך. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הדלת, כמה שזה אנוכי מצידי. אני מסתכלת עליה, ואני יודעת שאני המקום היחיד שיכול להעניק לה בית ואוכל כרגע. אני יודעת שזה מה שאעשה, ואני מושיבה אותי במהירות על הספה.

אני רצה להביא שמיכה וכרית, שוקו חם, ומברשת שיניים חדשה לגמרי. אנ מרגישה כמו וונדרוומן מיוחדת שכזו, והתחושה… וואו. נהדרת.

אני מניחה את הכרית על הספה, את השמיכה בצד המנוגד, ואת השוקו על התחתית של השולחן בסלון. אני לא גרה לבד בבית, אני אומנם בת 18, אבל אני חיה עם תאומים. אין לי כסף להרשות לעצמי להיות לבד. אין לי תמיכה להרשות לעצמי להיות לבד.

דונה, החניכה שלי, עם השיער האדום, מנגבת את הדמעות. היא מקנחת את האף וממהרת לזרוק את הנייר בפח. היא לא נראית בחודש מתקדם, אבל בכל זאת משהו מרגיש…. שגוי. לא טוב.

אני יודעת שאני צריכה להניח לזה וללכת לישון. אני יודעת שכרגע זה לא הדבר הכי חשוב לטפל בו, ואני מחליטה לתת לה לישון על זה קצת. אני מטפיחה את הכרית. פאק. הקטנטנים שלי לבד. אני נאנחת. אני מתנצלת במבט.

"זה בסדר… לכי לישון" היא אומרת ומחייכת חיוך מזוייף. היא לוקחת את המברשת והולכת לשירותים-מקלחת בקומה למטה. אני כבר אסביר הכל מחר… או כמה שדחוף לי לעלות לקטנים שלי עכשיו.

כשאני מגיעה לחדר שלי, אני נכנסת למיטה. אני עוצמת עיניים. אני שומעת צרחה. הצרחה של דונה, וזו לא נשמעת כמו צרחה של אושר