My Joy | 21

כמה שאני אנסה, אני בחיים לא אשכח את בריאן. כמה שאשכח, כל כך קשה לא לזכור. אני מסתכלת בעיניים שלו, ואין לי מה לומר. אני קוראת את העיניים שלו, הוא נמצא באותו המצב. אני מסתכלת על אנג'י שלי, על העגלה שלה יותר נכון, ועל האח הנחמד של מאי שהסכים לבוא ולעזור לי. עם הכל. אני מסתכלת על העתיד שלי, שיושב שם, בעגלה. ועל העבר שלי, שעומד מולי.
הוא מכחכח בגרון, אבל בכל זאת שותק. הוא מגרד בראש, אבל בכל זאת שומע. הוא מחכה למשהו, הוא מחכה למשהו בשביל לענות לו. הוא יודע שהוא יצא חרא. הוא יודע. הוא מסתכל אל העגלה של אנג'י, והמבט שלו קופא לרגע. אני יכולה לראות את הרצון שלו לברוח ולא להתמודד, אבל הוא בכל זאת נשאר קפוא במקומו.
אני תופסת ביד שלו, ובתנועה הכי חלקה ועדינה שאני יכולה אני מושכת את עצמי למעלה. כמה שאני צמודה אליו, וכמה שהפחד והבושה אוכלים אותי מבפנים. אני רואה אותו, את אותו הבריאן, השפן. אני נזכרת בארנב וחיוך מתעקל לי על השפתיים.
כמה שהוא יחזור, הוא תמיד יעלם. ולא משנה כמה הוא מת להיות מעורב, הוא תמיד ירגיש את הפחד אוכל אותו ויברח. הוא מתחמם קצת, הוא מביט בי, ומחזיר את המבט לעגלה. אני מקווה שהוא לא יקשר כל כך מהר, למרות שעמוק בפנים אני יודעת שכבר מזמן עשה ככה.
"אביהההההה….. אביהההה, תפסיקי להתעכב ובואי." אני שומעת את אח של מאי קורא לי. שיט, הוא חשף אותי. אני מכחכחת בגרון בבושה, ומרגישה את המילים שנבלעו לפני כמה דקות בורחות החוצה במהירות שלא חשבתי שקיימת.
"היה נעים..ל..ל…ל…לראות אותך…שוב…ברי…בריי…בריאן." אני מגמגמת ומתחפפת משם בריצה מגוחכת. אני שומעת את הצעדים שלו עוקבים אחרי, ולפני שאני בכלל שמה לב, אני שומעת עצם מתנגש בעצם אחר, ורעש של נפילה. אני מסתובבת. האגרוף של בריאן מונף באוויר.