My Joy | 22

אני הולכת. אני מדלגת מאבן לאבן במדרכה, מדלגת על צבע אחד ועוברת לאחר. אני חושבת, על דברים שנאמרו, ומנסה לעקל פחות או יותר הכל. אוסטין סיפר להורים שלה הכל, אז אין לי טעם בכלל לקוות לתשובה הוגנת כנראה. לי אין אוסטין שיספר לאמא ואבא, לי אין אוסטין שיתמוך בי.
אני מרגישה נוזל יורד לי מהמצח ומטה. שיט, ציפור השתינה עלי. אני חושבת על מזל טוב, והפיצול אישיות ההוא, הקטן שיושב בראש ומקטר, אומר שהכל בולשיט. שהכל מומצא. אני לא יודעת איך להיפטר מזה. שיט. פאק. אני צריכה להגביר את הקצב הביתה.
אני קרוליין, אני בת 16 וחצי, ואני בהיריון. מסטוץ חסר כל משמעות באיזו מסיבה, שהשתכרתי בה כמו איזו מטורפת ולא זכרתי כלום מאז. אני משננת לעצמי הכל בראש, כל פרט עליי. מהשיער השחור עד העיניים הירוקות, מהמשקל שלי ועד לגובה. מהפאדיחות שעברתי בחיי, עד למשפחה האומנת שאימצה אותי מיד אחרי הנטישה, ומשם הלאה. אני סופרת את הנשיקות שעבתי בחיים, מנסה להתאפס בדרך הכי פתטית וחסרת היגיון שאי פעם יכולתי לחשוב עליה. אני מושכת באף, מכחכחת בגרון.
אני מסתכלת על התמרור עצור, ופשוט מחליטה להתיישב לידו. אני נשענת על הברזל הארוך, עם החולצה הרחבה שלי, שמסתירה את הבטן הקטנה שצצה לה.
אני שומעת חריקה של מכונית, שדי צורמת לי באוזניים. אני מחזיקה בהם חזק. אני עוצמת עיניים מתוך רפלקס.
"היי, קרו" אני שומעת קול גברי ומוכר. אני מסתכלת, כמה שהתגעגעתי אליו. מהכתפיים הרחבות, עד לשפתים הבשרניות ולעיניים הבהירות. אני מחייכת, והוא מחייך חזרה.
"בא לך לבוא איתי לסיבוב חלומי?" הוא אומר, בצחוק. אני צוחקת גם. למה לא, בעצם? מה יכול להזיק לי פה?… אני קמה, ועוצרת.
"רגע, יש לך מגבונים?" אני שואלת. אני לא יוצאת לסיבוב עם פיפי של ציפור על המצח ומטה. הוא מהנהן. אני נאנחת בהקלה ונכנסת למושב שליד הנהג. אני נוסעת למקום, איפשהו שם. אני לא יודעת לאן, ואני לא יודעת איפה אסיים. אבל זו הדרך שלי הביתה.