My Joy | 3

אני מסתכלת על אוסטין תומך בהליכה שלו. הליכת ברווז, הייתי קוראת לזה בתור בדיחה קטנה בינינו. הליכה גמלונית כזאת, שזזה מצד לצד באופן מאוד מוזר ומשונה. חסרת שיווי משקל?…
אני מסתכלת עליה יושבת בפינת משחקים ומפגישה זוג קוביות עץ מסכנות האחת בשנייה ברעש של…. סוג של קנאק, הייתי אומרת. אני מסתכלת שוב ומחייכת. כמה ג'סטין המקסים דומה לי, וכמה אנג'ל הקטנה דומה לאבא שלה. אני בפעם המיליון מוצאת את עצמי מופתעת, יצור כזה מקסים יצא לי מהבטן. זוג אנשים קטנים וחמודים.
מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי בתור בת אדם עקשנית. מה שדי אומר, שאני נמצאת בנקודה כזאת שאני עושה מה שבא לי לראש. אבל בעניין הזה, לא טעיתי.
מאז החודש השלישי בערך אני נמצאת בקבוצת תמיכה לנערות בהיריון, או נערות שילדו. ולא, זה לא בשביל לתמוך בעניין הדתי שעובד מאוד חזק על הקללות. זה בשביל לדעת מה לעשות ואיך, ולהתחבר עם אנשים שנמצאים באותו מצב שאת נמצאת.
אני וותיקה גאה, שמאוד אוהבת לומר מה שעולה לה על הראש, גם אם הוא לא כזה נחמד. וכזאת אני, ואני לא משקרת כשאני אומרת שטוב לי ככה, כי באמת טוב לי.
אני מתקדמת לאנג'ל ומנשקת את המצח החיוור שלה. היא מסתכלת עליי ומוחאת כפיים בהתלהבות גדולה שק מעלה לי חיוך ושמחה בלב. אני מסתכלת על אוסטין והוא מחייך. הוא מרים את ג'סטין. אני מרימה את אנג'ל ואנחנו נפגשים באמצע ומתנשקים נשיקה קצרה.
אני מביטה בשעון ושמה לב שאני מאחרת ברמות לא נורמאליות לפגישה, ואני די אמורה לחנוך מישהי חדשה ולהכיר לה את הסביבה והכל, בזמן פליידייט קטן.
אני מרימה את תיק ההחלפה החמוד שלנו ומניחה את התאומים המתוקים שלי בעגלה, הם הולכים נחמד עם תמיכה, אבל אין לי ממש זמן לבזבז.
אני מנשקת את אוסטין פעם אחרונה, האוסטין ההוא שהשפתיים שלו מוכרות לי כבר שלוש שנים טובות, ומתקדמות הלאה, ואני יוצאת מהבית בחיוך ענק אבל דאגה לא כזאת קטנה.
אני לא יודעת את מי אני חונכת- אבל היא לא תסבול, וזה בדוק.