My Joy | 31

אני מסתכלת על המקיש המוזר. הומלס. הזקן הארוך והאפור שלו נראה דל, יבש. נראה כאילו יש בו כינים.

הוא מניף מקל הליכה משופשף וצועק כמה מילים שמאחורי החלון לא הכי ברורות.

"ניסע?" הוא מציע. אני מפנה אליו את המבט בשנייה ומהנהנת. אין לי מילים. וברגע הזה? הלוואי שהיו לי.

נכנעתי לפיתוי שבכלל לא רציתי. אם לא הייתה הנקישה, אני לא יודעת מה היה קורה. וזה מה שמפיל אותי. נותן לי להרגיש את השקיות חול. נותן לי להרגיש כמו כדור פורח. אני כבר מתחילה להרגיש איך אני מכה בקרקע שוב, ושוב, ושוב.

אין דרך חזרה.

אני מרגישה את הסומק מציף לי את הלחיים ואת החום עולה ועולה. פתאום אני כבר לא מאושרת כל כך שלא הבחין שאני בהיריון. שעשה את המהלך.

ואם אומר את האמת… הייתי מעדיפה לשכב איתו, להפוך אותו לסטוץ, ולא להגיע למודעות עצמית בפניו.

שאר הנסיעה נמשכת בדממה מעיקה. דממה שאף אחד מבין שנינו לא רצה בה, אבל כך יצא.

כשאנחנו מגיעים, הדבר היחיד שנשמע הוא חרחור המנוע. אני מכחכחת בגרון.

אני מושיטה את היד לפתוח את הדלת. אני מסתכלת לשנייה אחורנית. אני לא יודעת מה אני עושה. אני כבר לא מודעת לעצמי.

"סורי, אני בהיריון!" נפלט לי. מתוך לחץ. בקול גבוה וצפצפני.

אני ממהרת לצאת ולסגור את הדלת. אני מתחילה לרוץ כמו משוגעת לכיוון הדלת. היא נעולה.

פאק. כרגע סיפרתי את הסוד הכי ענק שלי לאדם שלא ראיתי כבר שנים.

את הסוד שאפילו להורים לא סיפרתי. את הסוד שלא סיפרתי אפילו לאב הלא ידוע.

אני מרגישה אחיזה ביד. אני מסתובבת, תגובת פתע. הוא עומד מולי. הבעה מודאגת מרוחה על פניו.

"בהיריון?" הוא שואל. הנימה שבה הוא משתמש לא כועסת, דבר שדי מפתיע, אבל באותה מידה גם לא. אני מלקקת את השפה התחתונה. אין לי מה לומר.