My Joy | 32

אני מתעוררת לקול הבכי הרך של ג'וי. אני מסתכלת על השעון על הקיר. השעה היא עשר בבוקר. אני לא מבינה איך לא התעוררתי עד עכשיו, ומזנקת מהמיטה במהירות.

אני מסתכלת סביבי. זו לא מיטה. זו ספה.

קול הבכי נרגע. אני ממהרת למיטה שלו, ומגלה שהוא לא שם. אני ממהרת למטבח. אני רואה אותו. שם, מאכיל אותו. את הבן שלו. היחיד שלא יודע שהוא בנו. היחיד שלא רואה את ההבדל.

אני מכחכחת בגרון ומשתדלת לחייך. הוא שם לב לקיומי ומניח את ג'וי בעריסה.

"מאי" הוא מתקרב אליי, הקול שלו נמוך ודי מאושר. הוא ממהר לעטוף אותי בחיבוק ההוא שלו שאני כל כך אוהבת. הריח של היין נוטף ממנו ונספג באוויר. מתפזר, משאיר טעם של עוד.

אני נזכרת בטעם של היין העולה משפתיו. אני מסמיקה קלות וקוברת את הפנים בכתפו.

רעש. צעדים. הדלת נפתחת.

אני ממהרת להתנתק. הוא מסתכל עליי מבולבל, וכשמבחין בדמות בדלת מבין למה. אחי עומד שם. הוא מחייך חיוך רחב. הוא מחזיק שקיות של סופר.

"הבאתי שוקו" הוא אומר ומסתכל עליי, שפתיו מתעקלות לחיוך קטן, "ווודקה" הוא אומר וקורץ לו. אני מחבקת את אחי. הוא עדיין מתייחס אליי כמו אל ילדה קטנה, כמו תמיד. מצד שני, אני תמיד אהיה אחותו הקטנה.

"אני אלך על הוודקה" אני מסננת בחיוך. הוא פורע את שיערי ומצקצק בלשון, תוך הנדת הראש מצד לצד. אני מגחכת, ומהנהנת.

"אחי, אני יוצא לארוחת בוקר עם ידידה… שמור על הקטנה שלי. ו… אסור בנים, שמעת?" הוא אומר, מנמיך את קולו בשביל להגיע לטון גברי ועמוק שמתאים לאב דאגן. אני מגחכת. הוא לא יודע שהבן הזה, זה הוא.

הוא עולה במדרגות במהירות. בטח מתקלח.

שתיקה של חמש דקות.

"בחיים לא שמת לב להבדל בינך לבין ג'וי?" אני שואלת. הבעת בלבול מחליפה את ההבעה ההיא, שתקועה בעננים.

"איזה הבדל?" הוא שואל. אני מגחכת, אבל זו בדיחה אישית שלא קשורה אליו בשום אופן.

"אין הבדל. אתה האבא שלו." אני עונה. אני מנסה בפשטות, אבל הקול שלי רועד.

"אני ה… מה?" הוא בשוק. הוא מתקרב אליי. הוא לא מבין. החיוך שהתעקל על שפתיו כבר מזמן נמחק.

"משהו קורה פה?" הקול של אחי. אני מכחכחת בגרון.

"לא, שום דבר." אני עונה. שקרנית. לא שום דבר…. הכל קורה פה. הכל