she's just a girl and she's on fire … פרק 15

נקודת מבט תמר-

התעוררתי לבוקר של סופ"ש. שון ודור בבית, קיבלו חופשה מהצבא,
ושאר הילדים המתוקים שלי כאן.
הבטתי על שעוני, רואה שהשעה 8:00 בבוקר, מוזר שלא העירו אותי לפני..
עשיתי את ארגוני הבוקר שלי- מתכוננת למרתון של יום שישי.
לבשל ארוחה למשפחה המדהימה שלי, אפילו שהם לא איתי בקשר דם.
"בוקר טוב קטנטונת. איפה כולם?" שאלתי את מאי ששכבה במיטתה, מוזר, שנאל לא כאן.
"תמרי אני רעבה" אמרה בחיוך וקמה מהמיטה אל כיווני, ילדה טובה שכמותה- יושבת במיטה ומחכה בשקט, מעסיקה את עצמה.
לא כמו הגדולים שעושים רעש מהבוקר עד הערב. אבל רעש טוב. רעש של שמחה.
הכנתי למאי חביתה עם ירקות, יודעת שהיא תצטרך לאכול כבר אוכל מוצק ולא דייסה בכל בוקר, אני חייבת לגמול אותה מזה.

עברתי לחדר של לין ורוני יודעת שאפגוש את שתי האחיות ישנות בשלווה, תמיד הן היו ידועות באהבתן לשינה.
דפקתי על הדלת דפיקה חלשה, מקווה לא להפריע להן באמצע שהן מתלבשות.
אף אחת לא ענתה אז פתחתי את הדלת, מופתעת ממראה עיניי.
ראם נמצא במיטה ביחד עם לין. ואני לא רוצה לדעת מה קרה שם.
רוני בכלל לא הייתה בחדר, אני חושבת שלין וראם גירשו אותה על מנת שיהיה להם מעט פרטיות ויוכלו לעשות את מה שנראה לי שהם עשו.
עיקמתי את פרצופי קוראת בקול על מנת שלא אתקרב ואגלה שהם בלי בגדים.
"בוקר טוב. ראם ולין." קראתי להם, מודיעה להם שעליתי עליהם.
"ב-בוקר טוב" גמגמה לין בבהלה והביטה בי, מושכת את השמיכה מעל החזה שלה, מה שאני מבינה שהם לא כ"כ ישנו בלילה…….
"נעשה שיחה יותר מאוחר. איפה רוני?" שאלתי, מביטה בלין מעירה את ראם במהירות
"היא בחדר של שנאל" הסבירה בשקט , מובכת מהסיטואציה.
"היא לא שם" עניתי, "אה. יש לה חוג בבוקר, שכחתי"
ביום שישי בצהריים רוני הולכת לחוג ריקוד, היא טובה בזה, היא מוציאה את כל האנרגיות שלה בריקוד. בגלל שהיום חופש אז השיעור הוקדם לבוקר.
אז רגע.. איפה שנאל? אולי היא עובדת עם היום…

עליתי במדרגות, עייפה מהבוקר הזה, כמו כל בוקר. אבל לראות את המלאכים האלה קמים עושה אותי מאושרת.
דפקתי על הדלת של החדר של דור , לא רוצה להפריע לו ולחברה שלו, יודעת שהיא ישנה אצלו היום. ישנה, או מה שהם עשו..
אני צריכה להפסיק לחשוב על זה. הם מתבגרים, זה הגיל הזה. וזהו.
"בוקר טוב תמר, קמנו" צעק מתוך החדר, יודע שזאת הכוונה שלי.
המשכתי לחדר של דניאל דופקת על דלתו ומחכה לאישור ואז נכנסת לחדר, רואה אותו לומד על המיטה שלו, ספרי מתמטיקה פתוחים על המיטה.
"בוקר טוב אמא" ענה וסימן לי לסגור את הדלת. "בוקר טוב גם לך, שלומי בסדר" חייכתי בציניות וסגרתי אחריי את הדלת, ממשיכה לחדר של שון.
דפקתי על הדלת מחכה לאישור , כמובן שאף אחד לא ענה, אז נכנסתי לחדר.
"לעזאזל. מה נסגר היום" מלמלתי כשראיתי את שון ושנאל מחובקים.
אבל שנאל הייתה לבושה, אז אני לא חושבת שקרה משהו. אני מקווה.
"בוקר טוב! ילדים! לקום" קראתי בקול, שנאל התעוררה בבהלה מורידה מעליה את השמיכה ומתרוממת מיד, מבחינה בי ומתכסה במהירות בשמיכה כשראיתי שהיא לבושה רק בחולצה של שון.
"ילדים" צקצקתי בלשוני, רואה את שון מתעורר ומתכסה מיד בשמיכה,
"שיחה עוד מעט למטה. אתם וראם ולין" אמרתי יוצאת מהחדר.

"רגע תמר" שמעתי את שנאל קוראת לי, מתלבטת אם להיכנס או לא..
"כן שנאל. יש לך משהו לספר לי?" שאלתי, חשבתי שהיא תבוא ותספר לי..
"לא עשינו כלום. חזרנו מאוחר ורוני ישנה לי במיטה, אז באתי לישון עם שון, ולא רציתי להפריע להן אז לקחתי משון בגדים. אנחנו לא עשינו משהו.. לא שכבנו" הסבירה מיד,
שתקתי.
אני רוצה להאמין לה. אבל למה אני לא מאמינה?
"אז היה קשה ללכת לישון בחדר אחר? במיטה אחרת? או אולי לשים מכנס?" שאלתי ללא הבנה,
"לא חשבתי יותר מידי. הייתי עייפה ורק רציתי לישון. אפילו לא התנשקנו, מבטיחה" ענתה
"טוב. תתארגני ואני למטה" עניתי יורדת ללמטה, מכינה אוכל לשבת, ולבוקר.

נקודת מבט שנאל-

"אתה רואה?! אמרתי לך שזה לא טוב! עכשיו אמא שלך חושבת ששכבנו! ואני לא רוצה שהיא תחשוב על זה! ידעתי שאסור לי לישון כאן" אמרתי בלחץ, נושמת עמוק מקווה לא לבכות.
"שנאל תנשמי" אמר שון בעייפות, יודע שזה סתם, אבל זה לא סתם!
"אל תגיד לי תנשמי!" התעצבנתי יוצאת מהחדר אל כיוון החדר שלי, שלא יגיד לי לנשום! שילך לאמא שלו ויגיד לה שלא עשינו כלום.
"שנאל!" שמעתי את שון צועק לי מהחדר שלו, התעלמתי ממנו מושכת באפי ונכנסת לחדר שלי. סוגרת אחריי את הדלת.

לקחתי בגדים איתי ונכנסתי למקלחת, מורידה ממני את הלילה, יודעת שאם אני אצא עכשיו השיחה תתחיל וממש לא בא לי.

התלבשתי בטייץ' שחור וחולצת טריקו לבנה, יודעת שאני נראת על הפנים, אבל לא אכפת לי.
אספתי את שיערי הקצר לקוקו גבוה, יודעת שאני מבליטה את הנמשים על אפי, אבל אין מה לעשות. ככה נולדתי. ואני אוהבת את הנמשים עליי.
"לעזאזל" שמעתי קול נכנס לחדר שלי ונועל את הדלת, זאת לין.
"שיחת התבגרות?" צחקתי, היא הנהנה בראשה.
"מה היא חשבה?! שאני אשאר בתולה עד החתונה?" שאלה ללא הבנה,
שתקתי. זה מה שאני חושבת. עד שלא מתחתנים- לא שוכבים.
אני יודעת שבמוקדם או במאוחר שון ייפרד ממני בגלל זה.
"אל תגידי שחשבת ככה" צחקה לין, שתקתי, יודעת שהיא תצחק עליי.
"רגע.. את ושון לא שכבתם?" שאלה ללא הבנה
"לא שכבנו" הסברתי, לא מתביישת מזה שיש לי כבוד לגוף שלי.
"מה?" שאלה ללא הבנה וצחקה,
"לא שכבנו, מה הבעיה בזה? חייב לשכב?" אמרתי, לא מצפה לתשובה.
"טוב" מלמלה ונשכבה על מיטתי. לפעמים לין נתפסה לי בראש כילדה שטותית וביקורתית, אבל אני אוהבת אותה. היא יודעת להקשיב..

"שנאל ולין. צאו מהחדר" שמעתי את תמר קוראת לנו,
"לא רוצות" אמרה לין. אני לעומתה יצאתי מהחדר, תמר עשתה לי טובה שהיא אספה אותי אליה. אני לא יכולה ככה להתייחס אליה.
"אני לא רוצה את כל השיחה הזאת.. של ההתבגרות. כשאני אצטרך משהו על זה, אני אבוא אלייך" ביקשתי, היא הנידה את ראשה לשלילה מושיטה לי וללין קופסה עם גלולות.
"מה?" שאלתי ללא הבנה, מביטה באריזה- למניעת הריון.
"כשתרצי, תקחי. אבל חייב להקפיד. לקחת כל יום באותה שעה. לא מפסיקים לעולם. עד שאת רוצה להיקלט להריון. וגם הגברים ישתמשו בקודנום. ככה 100 אחוז תהיו מוגנות" ענתה.
"נו בסדר" ענתה לין בחוצפה , "לין תתנהגי יפה. וזה כמובן אחרי שאת גברת לין באה איתי לרופאת נשים."
"למה?!" שאלה ללא הבנה. "זה ששנאל ושון לא שוכבים אז זה לא אומר שאני חייבת ללכת לבדיקות האלה, והיא לא" ענתה לין
"כשהיא תצטרך היא גם תלך. עכשיו את באה איתי. שיבדקו שהכל בסדר איתך" ענתה תמר

יצאתי מהחדר משאירה אותן לבד, יודעת ששון הולך לקבל ממני שיחה רצינית.
"עכשיו אתה תקשיב לי!" אמרתי בכעס זורקת עליו את הגלולות הריון.
"כן המפקדת" צחק והתיישב על המיטה מושיט את ידיו בשביל שאשב עליו, הזזתי את ידי ממנו מצביעה עליו באצבע נוקבת.
"אני לא שוכבת עם אף גבר. רק אחרי החתונה. ואתה תלך ותסביר את זה לאמא שלך ושתחזיר את הגלולות האלה לחנות, כי אני לא לוקחת אותן!" כעסתי.
מרגישה את דמי מבעבע.
"בסדר. לא ביקשתי שתשכבי איתי!" כעס עליי גם הוא בחזרה,
"טוב" עניתי ויצאתי מהחדר.
"רגע. רציני אחרי החתונה?" שאל
"אל תעצבן אותי" עניתי,
"אני אחכה לך גם אחרי החתונה אם זה מה שצריך" ענה בקול.
חייכתי חיוך קטן והתיישבתי לידו.
מרגישה רע מכל העצבים האלה שהנחתתי עליו.

"את במחזור?" שאל בשקט, הנהנתי בראשי.
"הבנתי. אני לא מתעסק איתך היום, לא מדבר, לא נושם לא כלום" ענה בצחקוק קל,
"עדיף לך" הצהרתי, יודעת שאני אקבל עליו עצבים.
"לא קיבלת כבר לפני שבועיים?" התעניין,
"אתה גם סופר לי מתי אני מקבלת? אני לא מבינה" התעצבנתי, אני לא אוהבת שמדברים איתי על הנושא הזה..
"לא סופר.. רק שואל.. כי אני זוכר שאמרת לי" אמר ברוגע מלטף את גבי, יודע כיצד להרגיע אותי..
"לא יודעת.. הוא לא סדיר" עניתי, מניחה את ראשי על ברכיו מתכסה בשמיכה העבה ומדפדפת בפייסבוק של שון. כי אני לא משתמשת בפייסבוק שלי.
אין לי בשביל מה. אין לי גם ככה חברים שם חוץ מהבית ספר הקודם, הקודם שלי.
עוד כשהיו לי חברים.

Aviel Ben Abu: 'עד שחשבתי שעזבת- חזרת כרוח סערה'.

מפציץ…
"מה לך ולהוא מאתמול?" שאלתי בשקט, ממשיכה לעבור בין סטטוסים ותמונות,
"אביאל?" שאל במבט לא מבין.
"כן" עניתי עוברת לאלבום תמונות אצלו בטלפון מבחינה בתמונה שלי ישנה בטלפון שלו,
"היינו באותו בסיס" הסביר, "עכשיו אני עזבתי את הבסיס לבסיס אחר"
שתקתי,
"הוא בדרך כלל זורם יותר" הסביר ונשק למצחי,
"כן?" שאלתי, יודעת שהוא הבן אדם הכי שפל שיש.
"כן.. הוא כנראה מבואס, הוא אהב מישהי שגרה לידו, והם נפרדו" הסביר,
"מי זאת?" שאלתי, זאת בטח לירון..
"לא יודע.. הוא עדיין לא מספר.. הוא רק אמר שהם היו ביחד קצת זמן ואז נפרדו" ענה
"מאיפה הם הכירו" שאלתי בהתעניינות, יודעת ששון לא מבין למה.
"היא גרה לידו. שנאל מה זה כל החקירה הזאת?" שאל ללא הבנה
"מתעניינת. גם ככה אין על מה לדבר" עניתי בהתחמקות,
"אז אולי תספרי לי עלייך. על המשפחה שלך, על איפה גרת לפני" ענה
"או שלא" חייכתי, מפחדת לפתוח בפניו את הנושא.
"למה לא? אז לא צריך על המשפחה. תספרי לי איפה למדת" ענה
"למדתי בתיכון רגיל. עברתי הרבה בתי ספר" הסברתי,
"למה עזבת?" שאל
המשפחה שלי עברה דירה, אז עברתי איתם" הסברתי,
"וחברות מבית הספר הקודם, זה שהיית לפני שבאת לפה- יש לך?" שאל,
"הייתי שם בערך חודשיים. לא התחברתי כ"כ. כי ידעתי שאני אעזוב עוד שבוע לדירה אחרת עם ההורים שלי. ובגלל שלא הספקתי לקלוט שום חומר- עברתי לכאן, במקום לעבור דירה כל שבועיים" הסברתי, זה חלקית נכון.
"הבנתי" שתק ונשק לאפי, הוצאתי את הלשון שלי וניסיתי לגעת עם לשוני באפו, הוא מיד זז אחורה "מסריחה" וצחק.
"יש לי לשון ארוכה" צחקתי מראה לו שאני יכולה לגעת עם לשוני באפי,
"ממש זיקית. מגעילה" צחק
"לא ואתה" צחקתי, שון צחק וסתם עם שתיי ידיו את פי.
"ממחחמממ" מלמלתי , ניסיתי להגיד תעזוב אותי.
"מה?" שאל בחיוך רחב והמשיך להתעלל בי
"ממממחמיכיאמי" מלמלתי, אני שונאת אותך באתי להגיד.
"את אוהבת אותי?" צחק, "גם אני אוהב אותך מותק".

עצמתי את עיניי וניסיתי לחזור לישון, "תתעוררי, ככה את הולכת לישון?" שאל ללא הבנה,
"האמימחחחעממ" שוב ניסיתי לדבר ולא הצלחתי,
עצמתי את עיניי בחזרה, יודעת שהפעם או שאני הולכת לישון, או שאני הולכת לעזור לתמר לבשל. אבל אני לא הולכת להיות עם תמר עד שהמבוכה לא תעבור.

"שנאלי נרדמת" שמעתי את הקול של שון קורא לי, הפעם היד שלו לא חסמה את הפה שלי,
שתקתי המשכתי להתעורר בקצב שלי.
"שנאל ושון, תמר קוראת לכם" דור נכנס לחדר של שון בלי לדפוק בדלת,
"דופקים בדלת, חסר פרטיות שכמותך" צחקתי, מוציאה לו לשון כמו ילדה קטנה
"אל תדאגי, אני ידעתי שאתם לא עושים משהו" צחק,
"ואם כן?!" שאלתי בהתחכמות, מרימה את גבתי
"שמעתי על זה שאת לא תשכבי עם אף גבר עד אחרי החתונה, שאפו אחותי" ענה
"את לא תחזיקי מעמד" שמעתי את לין צועקת מלמטה,
"יש מישהו שיכול בבקשה לא להתערב?" שמעתי את שון שואל, לפחות עכשיו הוא הציל אותי.
"טוב. תמר קוראת לכם" אמר דור ויצא מהחדר משאיר אותנו לבד.

"אני עכשיו הנושא שיחה של כולם. מה שאני לא אעשה תמיד אנשים ידברו עליי?" שאלתי
"את לא הנושא שיחה שלהם. בעיניי זה יפה שאת רוצה לחכות" אמר שון בחיוך קטן,
יודעת שאחרי שנה הוא לא יגיד את זה…

ירדנו לסלון פוגשים בתמר יושבת על הספה ועליה מאי יושבת , ותמר מקריאה לה סיפור.
"אמא קראת לנו?" שאל שון. תמר הנהנה בראשה מסמנת לנו לשבת לידה- ממש לא.
"שנאל בואי" קרא לי שון מהמדרגות מסמן לי לשבת לידו, הצמדתי את ראשי לכתפי מסמנת לו שלא בא לי.
"אתם נשארים היום בערב בבית?" שאלה ושיחקה למאי בשיערה
"כן, נראה לי. כן" מלמל
"אז תיקחו את רוני היום לחברה שלה, תלוו אוצה לשם ותבדקו שהיא נכנסה לשם, ותחזירו אותה משם. טוב?" שאלה בחיוך, הנהנתי בראשי.
"טוב. רוני כבר תסביר לנו איך" אמר שון , קם מהספה ובא אחרי לחדר שלי.

הוא נשכב על המיטה על הגב ואני התיישבתי על בטנו. מוחצת אותו תחת גופי הגדול.
"איפה אבא שלך?" שאלתי ללא הבנה, איך זה שמאתמול לא ראיתי אותו
"הוא יצא עם חברים לטיול שטח. הוא יחזור מחר, התגעגעת?" חייך
גלגלתי את עיניי מרימה את הטלפון שלי מיד ומצמידה אותו לאוזני מתפללת בכל כוחי שאמא מדברת בצרפתית.

-"הלו?" עניתי בצרפתית למרות שזה די מזכיר את העברית..
"ניסיתי להתקשר אלייך. לא ענית" ענתה בשקט בעברית
-"לא שמתי לב. מה את צריכה?" שאלתי בשקט בצרפתית, יודעת שהיא התקשרה בשביל משהו
"למה ישר 'מה את צריכה'? אותי רציתי לשאול מה שלומך?" שאלה מיד
-"שלומי בסדר" החזרתי בצרפתית, מקווה שגם היא תענה בצרפתית
"יופי.." ענתה
-"איך ליאל? הוא בסדר? אפשר לדבר איתו? אני מתגעגעת" הסברתי, משתדלת לא לבכות
"הוא בסדר" ענתה מתחמקת מהבקשה שלי
-"אפשר לדבר איתו?" שאלתי, זזה מעט מעל שון, מנסה למצוא תנוחה טובה יותר

"פאק שנאל! אל תזוזי אם את לא רוצה לגרום לי להיות חרמן מתוסכל" אמר שון ותפס במותניי מוריד אותי מעל האיזור של מפשעתו. האדמתי.

-"אמא?" שאלתי שוב כשהיא לא ענתה, מתעלמת משון
"הא?" שאלה בזלזול
-"מה שלומך. הכל טוב איתך?" שאלתי
"בסדר יודעת.. אין אוכל במקרר.. אנחנו כבר לא אוכלים בשישי בערב, יודעת?" שאלה
-"ומה עם הכסף שהבאתי לך?" שאלתי נושכת את שפתי התחתונה הפנימית
"נגמר! טוב שגם הבאת משהו!" אמרה בקול חזק, כועסת עליי.
-"זה מה שהיה לי.. לא נשאר לי כסף לעצמי" מלמלתי
"את אחת! אנחנו שלושה!" כעסה
-"הבנתי.. התקשרת בשביל לכעוס עליי, ולבקש כסף" מלמלתי אליה
"מה הקשר! את שאלת! אז עניתי!" צעקה בחזרה שוב
-"אמא. מה אני בשבילך? האחיינית שלך? הילדה שלך? הבנק שלך? או אולי סתם שק אגרוף שתוציאי עליו את העצבים שאגרת במשך כל השנים האלה" אמרתי בשקט
"את ילדה חוצפנית! איך את יכולה ככה לדבר אל אמא שלך?" אמרה בכעס
-"אמא תפסיקי. גם לי קשה. את לא יודעת מה ההרגשה לגור מחוץ לבית, בלי אף אחד שאוהב אותך. בלי שום משפחה שתתמוך בך. לשבת בחג לבד, ובכלל לא לחגוג. לבוא לחופשה בבית- ולא מתוך רצון. ומגרשים אותך. את לא יודעת מה זה ההרגשה הזאת. ולהיות לבד בפנימיה בחג כשכולם בבית. ורק אני מוצאת תירוץ שיש לי עבודה, ושאני לא חוגגת – כשבתוכי אני משתוקקת לחגוג את החג" אמרתי בכעס, קמה מעל שון ויוצאת בעדינות אל מחוץ לחדר, טיפה שקט.
אמא כמובן שתקה.

-"את לעולם לא תדעי את ההרגשה שאני מרגישה. שאין לי טעם לחיות. אני לא רואה אתכם. וכשאני באה- אתם מתאכזרים אליי. ורק לוקחים ממני כסף."
"יודעת מה ילדה כפוית טובה? לא צריך ממך כסף! אני אחזיר לך את הכסף והלוואי ותיחנקי איתו. ילדה מטומטמת מגעילה. בדיוק כמו אבא שלך. אם לא היית באה הוא היה נשאר כאן. אם לא היית נולדת הוא היה כאן איתי! ילדה מפגרת! זה מה שאת!" צעקה עליי.
דמעה זלגה מתוך עיניי בשקט. משאירה אותי רגועה- טוב לא כל כך.
"ואל תדברי איתנו יותר! תחפשי משפחה אחרת לבוא אליה בשבת הבאה. אני אומרת לתמר שאני לא רוצה שתגורי אצלי! ככה תעופי לפנימיה אחרת עד שתצאי משם ותגורי לבד. בדיוק כמוך ילדה מסכנה. בודדה." אמרה באכזריות.
-"את ל-לא באמת מתכוונת לזה. זה רק הכעס מדבר מתוכך" אמרתי בוודאות
"כעס, לא כעס. אני שונאת אותך!" צעקה
-"אל תעשי לי את זה" בכיתי בקול, רק היא יכלה לשמוע
"סתומה. מפגרת. תמותי כבר! ואז נקבל עלייך כסף. תמותי" אמרה ברשעות
-"בבקשה. אני לא התכוונתי. אני מצטערת" התחננתי
"תסתמי כבר. את כל היום בוכה. אני ואת גמרנו. מהיום את שנאל היתומה. מאבא ומאמא." אמרה
-"את לא באמת מתכוונת. אמא מספיק. אני אביא לך כסף.. באמת.." התחננתי
"אני קורעת את החולצה שלי. זהו אין לי ילדה. הילדה שלי מתה" אמרה ושמעתי את החולצה שלה נקרעת- משמעות של אבל. מישהו מת.
היא מחשיבה אותי כמתה. רק מי שחווה כזאת אכזבה מההורים שלו יבין את ההרגשה.
שההורה שלך מעדיף אותך בתור מת.

הלכתי לפינה מבודדת והתחלתי לבכות. רק לבכות.

אחרי שעה של בכי וסינונים של השיחות עם שון, נרגעתי.
נכנסתי לבית כשאני נראת בסדר ונכנסתי לחדר שלי , רואה את שון שוכב במיטתי.
נשכבתי לידו, עוצמת אצ עיניי בדיוק כפי שהוא עכשיו .
הרגשתי את זרועותיו נעטפות סביב מותניי מצמידות אותי אח גופו החם, הרגשתי שהוא היה רק עם תחתונים. מה שאומר שהוא הספיק לישון עד שהגעתי.

"איפה היית?" קולו נשמע באוזני ושיניו נשכו את תנוך אוזני, מרעידות את גופי
"בחוץ" אמרתי בשקט, נשארת עם גבי אל בטנו. לא מראה את פני.
"כל כך הרבה זמן השארת אותי לבד?" שאל בקול מתוק
"טיפה" חייכתי,
"לא בסדר.." ענה גם הוא בצחקוק קטן
"אני אוהבת אותך" אמרתי, מודעת לזה שככה יהיה לי שקט
"גם אני מותק" ענה ועזב אותי למנוחתי.

"ארוחת ערב ילדים" קראה לנו תמר,
"שנאלי, קומי" אמר שון, קורא לי לקום לאכול
"לא רוצה" אמרתי בקול ילדותי, רק שפה לא יכולתי להישאר ילדותית. ישר הורמתי את ידיו של שון והגעתי הישר לכיסא בשולחן אוכל.
"בבון" אמרתי מפנה לו את גבי, מתאקלמת לקראת הבוקר
"דודה שלך" ענה ודור הפנה אלינו מבט נוקב שנהיה בשקט
"טיפש" ענתה רוני מיד והסתכלה על שון בחיוך.
"רוני שמרי על הפה" ענתה לין
"לא רוצה" אמרה והפנתה את גבה אל לין וראם
"מה יש לה" מלמלה לין אל ראם, אבל אנחנו שמענו.
"זה בגלל שגירשת אותה אתמול בלילה מהחדר." ענה ראם
"מה ציפית?! שנזדיין בחדר ליד אחותי?! אתה לפעמים כזה מעצבן!" התעצבנה לין, מה שמעיד שהיא קיבלה מחזור היום. וכן, היא קיבלה, ספק מהכעס, ספק מכתם דם שיש לה על המכנס.
ראם לחש לה משהו באוזן והיא מיד ברחה למעלה.

"תתחילו בלעדיה" אמר ראם, מאשר שהכל בסדר.
"חגגת אתמול, יפה" צחק שון
"לא, אתם. שמעתי את הרעש שלכם" הצביע על דור ואז אליי ועל שון.
הוא היחידי שלא שמע??
"שנאל בכלל בתולה" רוני צחקה בקול, הבטתי עליה במבט פגוע ודי נבהל. הייתי בהלם. ממתי זה נהיה נושא שיחה?! אצלנו בבית אפילו על מחזור היה אסור לדבר ליד גברים.
אז על היצרים המינים שלך מותר?!
הזזתי את הכיסא מעט ועליתי מיד אל החדר של שון, נועלת אחריי את הדלת. יודעת שהחדר של שון זה המקום מפלט שלי.
היו צעקות למטה. אני רק נשכבתי במיטה והתכסתי בשמיכה של שון, מבודדת מהעולם.

אחרי כמה זמן הרעש נרגע ושמעתי דפיקה בדלת, דפיקה מהוססת. לא עניתי.
"ש-נאל. אני מצטערת. את יכולה לפתוח את הדלת רגע?" שמעתי את הקול של רוני, ממש לא הייתי במצב רוח. קודם הריב עם אמא ואחרי שהיא עשתה את המנהג היהודי הידוע של הקריעת חולצה, שבה היא מודיעה שמיהו מת. והפעם זאת אני.
בהתחלה זה היה אבא.
עכשיו זאת אני.
שתקתי. במקום לענות המשכתי להתעסק בטלפון שלי ולשלוח לאבא הודעה. אני טיפה כועסת עליו.. בגללו אני כאן.. בגללו אני במצב הזה..

אל: אבא
-'הי.
זאת אני שנאל- הבת שלך.. זוכר? הבת הראשונה שלך למשפחת כהן?
משפחת כהנים, עם המנהגים המוזרים והמשונים, ואפילו המנהגים המיוחדים.
זאת אני! הבת שלך. זאת שמנסה ללכת בדרך שלך! זאת שמנסה לשמר את כל הזכרונות שלך,
זאת שמנסה לעמוד בהבטחות שהבטחתי לך.
אז מה שלומך?
הרבה זמן לא דיברנו, או נפגשנו, אני רק מחכה לסימן שתיתן לי..
רק הודעה, מכתב, שיחה, תמונה.. משהו.. משהו שייתן לי תקווה..
החיים התאכזרו אליי.. אני יודעת שאתה בטח כועס עליי על המשפט הזה,
תמיד כעסת עליי שהתלוננתי על החיים.. אבל זה ככה..
אמא קרעה את החולצה שלה ואמרה שמבחינתה אני יתומה מאמא ומאבא.
אני לא רוצה להיות בעולם קר ואכזר לבד..
אני אוהבת אותך. באמת. אני לא כועסת- למרות שיש לי סיבה.
אתה השארת אותנו לבד בעולם, והכי- אותי. ילדה בודדה בלי משפחה שמנסה לשרוד.
ואתה אפילו לא שולח הודעות, לא מודיע מה איתך.
האם אתה עדיין חי? האם אתה בין החיים למוות? האם הגעת כבר לעוםם הבא שאליו אני כבר מחכה? האם צפויים לנו עוד חובות? עוד אסונות? עוד מכאובים?
אבא בבקשה תענה. בבקשה תחזור. קשה לי כאן….
היום הפכתי שוב לנושא שיחה. נמאס לי להיות נושא שיחה..
אני יודעת שתמיד אמרת שאם מישהו מדבר עליי זה בגלל שאני מעניינת..
פעם קראו לי 'שנאל הזונה' 'שנאל הפרחה' ועכשין אני סתם 'שנאל הבתולה'.
הכל בגלל העולם המשובש הזה! אני הבטחתי לך כמו תמיד שרק אחרי החתונה מתוודעים לגבר.
לא לפני. ואני מסכימה איתך! ואני מנסה לקיים את ההבטחה,
שון מעולם לא האיץ בי שנשכב. והוא מכבד את ההחלטה שלי, אז למה את כולם זה מעניין?
למה כולם מתערבים לי בחיים?
נמאס לי אבא! בא לי לעוף מהמקום הזה! מהעיר הזאת! מהמדינה הזאת! מהעולם הזה!
תיקח אותי איתך ביחד לגיהנום! לא מגיע לי להגיע לגן עדן.
אני רוצה להגיע לגיהנום! להבין שהסבל שחוויתי כאן לא משתווה לסבל בגהינום.
ואולי אני כבר נמצאת בגיהנום? אולי כבר אני מתה ועכשיו אני נמצאת בגיהנום בגגל זה אני סובלת? אולי אנחנו בעצם מתים?
אנחנו בסך הכל נפשות אבודות. נפשוצ אבודות, בודדות, מסכנות ועצובות.
כל סובב סביב כסף! כסף! איפה הערכים של פעם?
איפה כל הדברים הטובים של פעם? היום הכל נעלם לטובת האיפונים והטכנולוגיה המגעילה..
אבא, איפה אתה?
בגלל ההימורים אתה לא כאן? האנשים האלה עשו לך משהו? לא שילמת בזמן?
אבא תענה לי!
אוהבת. כבר לא כועסת. לא שוכחת אבל מחכה לך.
בתך- שנאל'

ניגבתי את עיניי מודעת לדמעות על פניי.
נרגעתי מעט והבטתי על הטלוויזיה, גם ככה לא הייתי רעבה..
אני רגילה ללכת לישון בלי לאכול.

עצמתי את עיניי ושקעתי בשינה נטולה מחלומות. מרגישה את גופו של שון נשכב לידי.

"כעסתי עליהם. אף אחד לא יפגע באוצר שלי!" לחש באהבה ונשק למצחי,
ואני כבר רדומה. לא חושבת שום דבר מלבד העתיד שלי.