she's just a girl and she's on fire.. פרק 3 חלק א'

נקודת מבט שנאל-
הסתכלתי על הקיר חסרת אונים. מה עשיתי שככה שונאים אותי… בשביל מה שונאים?
"הגעתי להישג חדש" צחקתי צחוק שבור והסתכלתי על ליאור שעישן סיגריה
"הישג של מה?" שאל כלא מבין וחיכה שהמנהל יבוא לדבר איתנו.
"הספקתי בחודש שכולם ישנאו אותי" חייכתי. בבית ספר הקודם זה לא היה..
מה דפוק בי..
"שנאל אל תדברי שטויות, אף אחד לא שונא אותך.. הם בסך הכל מקנאים" אמר.
"לקנא בי?" צחקתי בזלזול, מה יש לקנא בי? על זה שהחיים שלי 'דבש'?
לא נראה לי שהחיים שלי דבש.. ללכת לעבוד בשביל לא לראות את אמא שלך קורסת בבית , ללכת לעבוד בשביל שתוכלי לקנות פאקינג מצרך בסיסי! לחם!
לעבוד בשביל לכסות את החובות ש'האבא' הדביל שלי השאיר! אם אפשר לקרוא לו אבא!
אני שונאת אותו!!!! בחיים לא שנאתי אדם! אבל אותו אני מתעבת! בגללו אני בדרגה הכי שפלה של החיים!
אתם יודעים מה זה לשמוע את אחיך הקטן מבקש ארטיק ואמא שלך חסרת אונים, לא יודעת מה להגיד! כי אין לה כסף לשלם את השכר דירה, את החובות, המינוסים שבבנק לא עוזרים! אז פאקינג 5 שקל לארטיק זה משהו משמעותי בעיננו, בזמן שחבורת מפונקות עושות לי את המוות.

"בטח שיש מה לקנא" אמר והוסיף "השיער החום דבש החלק, השפתיים הוורודת והבשרניות, העיניים הירוקות דבש והריסים הארוכים העבים והעגולים שמעטרים אותם.. המבטא הצרפתי והנגיעות של צרפת בתוכך" אמר.
"המתכון המושלם שישנאו אותי?" שאלתי. "למה רק כאן שונאים אותי?" שאלתי עוד שאלה
"ככה אנשים שקשה להם לשתוק, הם מושכים את הסופים" אמר.
"זה שיר שאמא שלי שרה לי כשהיתי קטנה" חייכתי חיוך אמיתי קטן מהלב.
"באמת? את השיר 'מיכאל'? זה שיר ישן" אמר. "כן.." חייכתי ונזכרתי שאחרי שהיא היתה שרה לי את השיר אבא היה מנשק אותי במצח ואומר לי 'לילה טוב ילדה שלי'
ילדה פ'חח…. טוב…
"המנהל שלך לא בכבוד שלו לצאת?" אמר ויצא טיפה ערס. "בוא נלך, אין מה לחכות, גם הוא נראה לי שונא אותי" צחקתי.
"איך אפשר לשנוא מלאך כמוך?" שאל, "מלאך האופל" אמרתי והסתכלתי על לירון שבדיוק יצאה מהמבנה ועברה לידנו. היא דפקה לי מבט והפנתה את מבטה לליאור ועשתה אחורה פנה.
"שני מה את עושה כאן?" שאלה בדאגה מזוייפת, "שנאל" אמרתי והסתכלתי עליה ולא האמנתי שהיא כל כך רעה. היא הסתכלה על ליאור כל כך הרבה שכבר יצאו לה העיניים.
"מי זה איתך?" שאלה, ליאור אפילו לא שם עליה.. אין פלא.. ליאור הוא בן אדם מרשים. חתיך. נאה. חכם. ערס טיפה טיפה. בוגר…
"מי את?" שאל ליאור, "חברה של שנאל, היא לא סיפרה עליי?" אמרה בקול הפרחי שלה.

אתם יודעים איך התחברתי אל ליאור? ביום הראשון שבאתי לעבודה הוא שמע את המבטא הצרפתי שלי, טוב.. בבית מדברים רק צרפתית, אבל כשאבא עזב לא העזתי לדבר צרפתית..
הוא שמע את המבטא מעט ודיבר איתי בצרפתית, הוא למד בבית ספר צרפתית ויש לו גם צד צרפתי, אבל ממש קטן. אני צרפתיה שלמה. כלומר אמא צרפתיה, אבא מרוקאי אבל הוא בא מצרפת. אבל אני לא מרוקאית, אין לי קשר אליו.
ודי נמאס לי שכולם מחשיבים את המרוקאים כ'אלילים' אפילו שאני כזאת. אני ישראלית. זהו.
(כל אלה שנפגעו סליחה. גם אני מרוקאית)

"חברה לקבר" אמרתי בצרפתית לליאור שצחק לאחר ששמע אותי.
"היא נראת לא מזיקה" אמר, "נחשה. נחש מזיק" אמרתי בחזרה.

"מה אתם מרכלים עליי?" צחקה לירון וחייכה אל ליאור שהתעלם ממנה.
"ליאור בוא נלך, אין מה לעשות כאן" אמרתי
"אני כבר בא, יפה שלי, תזהרי ללכת!" אמר ונשק למצחי ונכנס לבית ספר
"חתיך" אמרה לירון וקמה מהספסל. ממש חברות..

ישבתי במשך חצי שעה עד שליאור יצא מהמבנה ואמר "מי מלך?" וצחק.
"ברור שאתה" צחקתי והמשכנו לרכב שלו. נכנסתי במושב שליד הנהג וליאור התחיל להסביר
"הוא אמר שאת מושעת בגלל שהוא לא מסכים שידברו ככה אל תלמידים שלו, וכשהבלאגן יסתיים את תחזרי, בולשיט גדול. קיצר את בחופש" חייך.
"אני יחכה לך תתארגני ונלך לעבודה?" שאל, הנהנתי בראשי והוא חיכה לי ברכב בזמן שעליתי לבית והתלבשתי בבגדים של העבודה. מכנס שחור וחולצת טריקו לבנה כי שם צביאים חולצה שחורה של העבודה וסינר.
אמרתי לאמא שסיימתי מוקדם וליאור צריך אותי לעבוד, היא חושבת שאני מידי פעם עובדת.. מה אכפת.. היא תיקח את ליאל מהגן, זה מה שחשוב.

"אז מי זה שבא לפני כמה זמן לעבודה וחיכה לך?" שאל
"סתם אחד שגר לידי" אמרתי באנחה וראיתי בקשת חברות בפיסבוק
'לירון הלל' אשר. דחה.
ברור שדחה……
"דלוק עלייך, ראיתי בעיניים שלו." אמר, "אתה רואה הכל הא?" אמרתי
"זה אני" התגאה, "אז טעית.. הבן אדם לא סובל אותי עכשיו" צחקתי
"מה? למה?" שאל בפליאה.
"לא רציתי לצאת, הייתי עיפה" אמרתי ושיחקתי בקנדי קראש
"מה זה השטויות האלה. את רוצה אני טיפה איישר אותו?" אמר וסירק את שיערי באצבעותיו.
צחקתי והסתכלתי עליו, הוא מדהים.
"מתן יש לך מישהי?" שאלתי, מוזר שאין לו אף אחת..
"היתה. נפרדנו לפני חודשיים" אמר ושפשף את רכתו.
היה שקט מביך בנינו,
"לך יש מישהו?" שאל, "לי?" אמרתי בצחקוק. מי ירצה לצאת איתי…
"מה את מזלזלת בעצמך" אמר והסתכל עמוק בעיניי. זה לא הולך ככה.
"לא מזלזלת.. מי ירצה לצאת איתי, אני כבר בת 17 ואני היחידה שלא יצאה עם מישהו" פתחתי את זה בפניו.
מעולם לא היה לי חבר.. ליאור מחשיב את עצמו כאחי הגדול. את האמת היתי רוצה יותר מזה..
"כשזה יבוא, זה יבוא.. את לא חושבת ככה?" שאל וליטף את הלחי שלי
"כשזה יבוא, תגיד לו שישלח אסמס" אמרתי בחיוך וירדתי מהמכונית כי הגענו לעבודה
"אני אגיד לו" צחק ופתח את הדלת של המסעדה בשבילי.

שמתי עליי את החולצה הצמודה השחורה עם הכיתוב של המסעדה /בית קפה עליי ואת הסינר השחור עם הכיס שבתוכו פנקס ועט להזמנות.
התחלתי עם ההזמנות ותקתקתי כבר 5 הזמנות ובינהם הרווחתי טיפ גדול.
כל היום לעבוד, לחייך אל אנשים לא רצויים. שגרה.
אבל אני אסתכל על הטוב בזה.. אני לא משעממת בבית, וחוץ מזה יש אנשים שיותר מסכנים..

הסתכלתי על השעון המנוח על פרק כף ידי וראיתי שהשעה כבר 9 בערב. הזמן רץ לי כמו טיל.
"שתית?" שאל ליאור, הנהנתי בראשי, למרות שלא שתיתי מים..
"טוב, תשתי עוד ואני אחזיר אותך לבית עוד מעט" אמר.
"לא זה בסדר.. אני אחזור באוטובוס, אני גם צריכה לעבור דרך איפהשהו" אמרתי
"איך שבא לך" אמר והמשיך להכין קוקטילים לאנשים.

סיימתי לעבוד והלכתי לתחנת אוטובוס שנמצאת במרחק של רבע שעה ברגל מהעבודה. שמתי אוזניות על אוזניי ועשיתי ספורט עד לשם.
התיישבתי בתחנת אוטובוס הריקה והבטתי על השעון וראיתי שהשעה כבר רבע ל11.
פיהקתי פיהוק קטן ושמעתי את השיר שלי. Girl on fire
בחור צעיר שכנראה חזר מהצבא כי הוא עם המדים אבל בלי התיק הגדול של הצבא ונעמד מחוץ לתחנה והסתכל על הרכבים העוברים.
לבסוף הוא התיישב לידי והחלטתי להתעמק בשיר.
הרגשתי את מבטיו המבולבלים עליי… לבסוף הוא התעסק באיפון שלו.

Looks like a girl, but she's a flame'
So bright, she can burn your eyes
Better look the other way
You can try but you'll never forget her name
She's on top of the world
'Hottest of the hottest girls say

נראת כמו נערה רגילה.. אבל היא להבה…
כל כך בהירה, היא יכולה לשרוף את העיניים שלך..
עדיף להסתכל לצד אחר.
אתה יכול לנסות.. אבל אתה לעולם לא תשכח את השם שלה..
היא על פסגת העולם.. הכי לוהטת.. הכי להוטת מבין כל הבנות..

מעניין אם גם ככה עליי מסתכלים…… אני עולה באש. נשרפת מעמקי נשמתי, זה בוער, זה לא עוצר.. רק מתמשך!
נשרפת , לאט לאט באש מייסרת, ששורפת ושורפת ועושה כוויות נפשיות בכל הגוף שלי.
האש הזאת ששוכנת עמוק בליבי. מאיימת לשרוף את כולי בבת אחת, מפחדת שאף אחד לא יציל את הלב השבור שלי, הלב הריקני והשורף…..

השיר הזה מדבר עליי, מילה במילה… קרה לכם שהזדהתם עם שיר? אז ככה אני מרגישה.

לכם יש רגלים, והם על הקרקע.. אתם בטוחים. אתם יודעים שאם תיפלו יהיה מי שירים אותכם, אתם יודעים שיש מישהו שעומד מלפניכם ומאחוריכם, בוטח בכם. דואג לכם..
לכם יש ראש. והוא בעננים, ואתם לעולם לא תורידו אותו…
אבל מה איתי.. מה עם 'הילדה' הזאת?
הילדה הזאת באש…
הילדה הזאת הולכת באש..
הילדה הזאת באש…
היא יודעת שהיא היחידה, היא יודעת שאף אחד לא ירים אותה לאחר שתיפול.. היא יודעת שיש דברים שהרבה יותר חשובים לה.. הרבה יותר נחוצים לה.
הראש שלה לא בעננים, הראש שלה כאן. עמוק בבור. בתחתית.. מחכה שמישהו יביא כלי חפירה ויוציא אותה מהבור שהיא חיה בו.

'כולם עומדים איך שהיא עוברת..
כי הם יכולים לראות את הלהבה שבתוך עיניה..
הם צופים כשהיא מאירה את הלילה
אף אחד לא יודע שהיא ילדה בודדה.
וזה עולם בודד.
אבל היא נותנת לו לשרוף…'

אף אחד לא יודע. אבל היא ממשיכה, נותנת לו לשרוף. קדימה תשרוף! אני כאן מוכנה! תשרוף אותי בכאב! אני רוצה להכאיב לעצמי! רוצה שהכאב יעלם! אבל איך הוא יעלם?!! אני מכאיבה לעצמי, ורוצה את הכאב. לתת ללב להתפרק…
-אני רק ילדה.. ואני בתוך אש-

הזזתי את ראשי אחרי שהשיר נגמר ושפשפתי את עין ימין שלי כי פחדתי שהתבצרו דמעות בצד העין. זה מהעייפות , כן מהעייפות..
שחררתי את שפתי מבין שיניי, אפילו לא הבחנתי שנשכתי את שפתי התחתונה.
הסתכלתי על החייל שישב בפיסוק רגליים והסתמס באיפון שלו בזמן שחיכינו לאוטובוס.
אם היו מבקשים ממני לבחור משאלה אחת רק לעצמי! היתי בוחרת לראות אותי דרך עיניים שונות.
לראות את עצמי, אולי אני באמת נוראית כמו שרואים אותי בכיתה..?

הרמתי את ידי וראיתי שהשעה 11 ורבע, אני לא מאמינה שאני כאן חצי שעה והאוטובוס עדיין מאחר..
הרגשתי יד גדולה נוגעת בכתפי, נרתעתי מעט ושמתי לב שזה החייל. הורדתי את האוזניה מאוזני והסתכלתי עליו.
"מתי האוטובוס בא?" שאל, "הוא היה אמור לבוא לפני 10 דקות" אמרתי וראיתי את הנהנו הקצר שסימן לי להמשיך בשלי.
החזרתי את האוזניה לאוזני והמשכתי לשמוע שירים.
אלישיה קיז היחידה שהצליחה לתאר אותי בשיר שלה. 'Girl on fire' אומר הכל, הא?

הסתכלתי עליי דרך המסך של האיפון ששיקף את השתקפותי וראיתי את השיער החום הבהיר החלק שאסוף בקוקו גבוה מרושל מעט, לא מתוח ולא רופף, השיער הגיע לי עכשיו עד הכתפיים.
זה חשף את פניי עוד יותר. משהו שלא נהגתי לעשות, בדרך כלל הלכתי עם פזור שיסתיר חצי מהפנים שלי, לחיי עוטרו בסומק מהבוקר בצבע ורדרד מעט ועיניי עוטרו בעיפרון שחור שנמרח מעט בחלק התחתון של העין ושפתיי היו נטולות צבע, רק צבען הטבעי.
לבשתי את הג'ינס השחור הצמוד והמחניק שלא מאפשר לי לאכול כלום וחולצת טריקו של הבוקר ונעלי בובה שחורות. סט שחור. כמו החיים שלי.
אני מזעזעת ועוד לבוא באוטובוס לא עוזר לי…
האיפון שלי צלצל וזאת היתה אמא. אחך מדברים עם אמא בלי לשקר כשעומד לידך מישהו.
עוד פעם לדבר צרפתית? השפה שאני כל כך שונאת בכלל 'אבא' שלי..
כל הריבים שלו ושל אמא היו בצרפתית כי ככה השכנים לא הבינו…

החלקתי את הפס הירוק ועניתי. כמובן בצרפתית.
"איפה את ילדה שלי!" שאלה אמא בדאגה.
"הלכתי לרוני , אני בדרך, אני באוטובוס אז אני מעדיפה לדבר צרפתית" הסברתי בצרפתית לפני שתחשוב שחטפו אותי
"הבהלת אותי. מה עשית היום? איך היה בבית ספר" שאלה.
"רגיל. למדתי הרבה ואז נסעתי לעבודה ואחר כך הלכתי לרוני" סיפרתי
"אני שמחה שאתן עדיין בקשר. חברות לא נעלמות עם מרחק, זה אומר שאתן באמת חברות" אמרה אמא. אני ממש רואה..
"ליאל התגעגע אלייך" אמרה אמא בעברית. היא אומרת שהיא חיה בישראל והיא צריכה לדבר בעברית.
"אני יודעת. גם אני." אמרתי בצרפתית בחזרה, האוטובוס הגיע והיתי צריכה לנתק את השיחה עם אימי.
"אני אוהבת אותך את יודעת?" אמרה אמא. יש על אהבה של אמא?
"אני אוהבת אותך גם" אמרתי, תמיד זה כיף להגיד בצרפתית אני אוהב אותך.
מילה רומנטית.. Je t'aime
ניתקתי את השיחה והוצאתי מהתיק צד שלי כסף וחיכיתי לעלות לאוטובוס אחרי החייל.
שילמתי לנהג וחיפשתי איפה לשבת, האוטובוס מפוצץ, אי אפשר לזוז.
מצאתי מקום לשבת בעוד שהחייל חיפש מקום לשבת ובסוף התיישב לידי.

"כבר בתחנה שמתי לב שאת צרפתיה, ואחרי שדיברת בצרפתית הבנתי" חייך.
חייכתי בחזרה, מישהו דיבר איתי.
"תודה, נראה לי?" צחקתי.
איך נראים צרפתים?! חחח
"את יודעת איפה יורדים באזור של הקניון ברחובות?" שאל, הנהנתי בראשי. שם אני יורדת.
"אז תסבירי לי" צחק.
"אני יורדת גם שם, אני יראה לך" אמרתי, הוא הנהן בראשו וצחק מעצם זה שדיברנו.
היו לו עיניים חומות אבל לא פשוטות.. עינים נוצצות וזיפים בהירים בצבע חום ושיערו מסופר בתספורת מארינס.
"את גרה שם?" שאל. "בסביבה, יש לי ללכת עוד 10 דקות טובות" חייכתי.
"בת כמה את?" שאל, "17, אתה?" שאלתי.
"20, אני בדיוק מחפש בית של חייל שלי" אמר.
"אתה מפקד?" שאלתי, הוא הנהן בראשו. "את בטח כבר היית בצו ראשון, איך היה שם?" שאל
"מעייף, למה אתם עושים הרבה בדיקות, מי שישמע" צחקתי.
"זה חוויה" חייך. "אני בטוחה בזה" חייכתי. זה חוויה, לא לי.
הפסקנו לדבר והמשכנו בנסיעה. "צריך לרדת כאן" אמרתי והחייל הנהן וקם וירד מהאוטובוס וחיכה לי כשירדתי גם אני.
"אני צריך את הרחוב הזה, מכירה?" שאל והראה לי את השם.
"אני חושבת, זה בהמשך, אני יראה לך" אמרתי. זה בדרך שלי.
התחלתי ללכת והוא אחרי.
"את בטוחה? זה לא מפריע לך? שלא ידאגו לך" אמר,
"זה בסדר אני גרה רחוב אחרי" אמרתי
"באמת? אז את בטח מכירה את אבי" אמר
"אני חדשה כאן, אני לא הכי מכירה" אמרתי והגענו לרחוב אחרי 5 דקות של הליכה והחייל דיבר בטלפון
"אז אמרת את לא מכירה? את בטח מכירה את השם השני" אמר
חייכתי והגענו לרחוב, בו הוא נכנס ואני ממשיכה ישר
"אביאל. אביאל בן אבו" אמר, מוכר לי….
פאק. אביאל…. הערס.
"הערס?" שאלתי אחרי כמה דקות
"הערס" צחק ונעמד מולי, הנהנתי ובאתי להמשיך ועשיתי תנועה מוזרה, "אז זה כאן, אני הולכת.." אמרתי
"תודה על העזרה" אמר וסימן לי לשלום שכבר התרחקתי.