she's just a girl and she's on fire פרק 3

נקודת מבט שנאל-
התעוררתי בבוקר, טוב לא כך כך בוקר.. השעה 14:00 , רק אני מסוגלת לחשוב על לקום ביום כזה..
יום שבת של ים שמתבזבז לי על שינה..
היום האחרון שלי לנוח עד שאני קמה לשגרה!
ללכת לבית ספר לבד.
לשבת בשיעור לבד.
לשבת בהפסקה לבד.
ללכת לעבודה ולקבל משכורת סוף סוף, המשכורת החודש נכנסת לי לחשבון בנק, אני כבר מחכה לזה..
בסביבות האלפיים, שלוש אלף, נכנס לי לחשבון בנק ונשאר לי מזה רק 500 שקל, באסה כן.
"בוקר טוב לשנאלי, בוקר טוב" שמעתי את אמא מזמרת ונכנסת לחדר שלי, חייכתי חיוך קטן וסגרתי את היומן הקטן שלי שבו אני כותבת את הסדר יום שלי לימים הבאים.
"למה דפקת לי את השם המכוער הזה" אמרתי לאמא וחייכתי חצי חיוך קטן
"מכוער? זה היה החלום שלי שיקראו לי כך" אמרה אמא בהתרגשות וישבה לידי
"בגלל זה אני צריכה לסבול?" אמרתי בשקט ואמא לא שמה לב וחיבקה אותי.
"מחר יש לך מבחן, התכוננת?" שאלה אמא, נזכרתי שחירטטתי לה שיש לי מבחן בגלל זה הלכתי לחברה, בשביל שנלמד ביחד.
"אה כן" אמרתי בחיוך קטן וקמתי מהמיטה וארגנתי את החדר הקטן ,
אם הייתם יודעים איזה חדר היה לי לפני.. לא משתווה למה שיש לי עכשיו..
"אולי תצאי עם חברה לקניון? או לים? תקני לך משהו, הרבה זמן לא קנית משהו, הנה קחי" אמרה אמא והביאה לי 200 שקל. אבל אני לא ייקח.
"לא תודה, אני אלך לים עם חברות מראשון" אמרתי והוצאתי מהארון בגד ים , אמא הנהנה בראשה ויצאה מהחדר.
התלבשתי בבגד ים רגיל שחור משולשים ומעל שמתי שורט ג'ינס קצר וגופיה שמגיעה עד הטבור.
שלחתי אסמס בקבוצה של הבנות , לראות מי תבוא איתי לים. גם להגיע לים זה סיפור.. אין לי ים ליד הבית כמו פעם, ואין לי רכב..
אף אחת מהבנות לא יכולה לבוא, ודיי התבאסתי..
יצאתי לסלון וישבתי לאכול ארוחת בוקר אחרי סיימתי להתארגן בחדר ראיתי טלוויזיה בסלון,
"את לא הולכת לים?" שאלה אמא, "אף אחת לא רוצה ללכת לים, אני ילך מקסימום פעם אחרת" אמרתי
"לכי עם חברה מכאן, איך קוראים לה.. מעיין?" אמרה, "מעיין באילת" אמרתי מהר.
"ואיפה שאר הבנות? גם באילת?" צחקה אמא. "הן בים אבל אין לי איך ללכת" אמרתי בשביל שתרד ממני
"אני אקח אותך, יאלה בואי" אמרה ולקחה את המפתחות מהשולחן אוכל, הסתכלתי עליה ולא ידעתי מה להגיד.. חזרתי לחדר והכנסתי לתיק צד בקבוק מים אוזניות וקרם הגנה
"נזוז?" שאלה אמא, "איפה ליאל?" שאלתי, ניסיתי להתחמק.. "אצל חבר שלו" אמרה אמא ופתחה את הדלת של הבית.
"אני יחכה לך עד שתפגשי אותן?" שאלה אמא בזמן שעצרה ממול לים המוכר בראשון, התגעגעתי.
"אה.. לא.. אני אתקשר אלייך כשאני ארצה ללכת" אמרתי ויצאתי מהאוטו שלה, המשכתי לחוף ליד סוכת המציל ופרסתי מגבת על החול הרך והנעים והורדתי את הבגדים ונשארתי עם בגד ים, הנחתי את המשקפי שמש על עיניי ומרחתי את גופי ,קרם הגנה ונשכבתי על המגבת והכנסתי את האוזניות לאוזניי ושמעתי את השיר האהובים עליי..
הים היה יחסית שקט, בדרך כלל יש הרבה אנשים, בחנתי את הסביבה והבחנתי באביאל יושב על החוף טיפה רחוק ממני עם עוד כמה בנות ובנים, ומאחורי הקבוצה של אביאל הבחנתי בבנות שבכיתה שלי, את רוב הבנים והבנות.
השכבתי בחזרה את ראשי על המגבת ועצמתי את עיניי. נתתי לשמש לחמם את גופי.
'מותק, את נהנת בים? ראית את חברים שלך?' המוסיקה נפסקה והתחלתי לקרוא את ההודעה מאמא
-'בטח, אין לי הרבה סוללה אז אני ייתקשר אלייך כשאני ארצה לחזור' עניתי לה
המשכתי להנות מהים האינסופי ובחנתי הכל, בלעתי כל סנטימטר וסנטימטר של היופי הזה
ראיתי שכבר עברה שעה ועוד לא נכנסתי לים, הכנסתי את הדברים לתיק והכנסתי ללוקרים בשביל שלא יגנבו לי, התקדמתי לים והרטבתי את רגליי מעט, הסתכלתי הצידה וראיתי את אביאל מחבק מישהי שנראת בערך שנה מעליי, שנתיים לכל היותר. סובבתי את ראשי ונכנסתי עמוק יותר למים, להנות קצת, זה לא עולה כסף להנות.
לא הורדתי את עיניי מאביאל. מעניין מה כולם חושבים עליי.. מעניין מי זה 'כולם' אמרו עליי דברים ומה בדיוק הם אמרו..
יצאתי מהים אחרי חצי שעה שבהיתי באביאל והמים הרטיבו את כל גופי , מזל שהראש נשאר בחוץ. המשכתי לאזור שישבתי בו והלכתי למקום של הלוקרים והוצאתי את התיק משם והתנגבתי במגבת חדשה שהיתה לי בתיק, התיישבתי על המגבת המלוכלכת ולגמתי מהבקבוק מים עד ששמעתי מישהו צועק "זאת שני מכיתות יא' בוא בוא יא זבל"
הבחור התקרב אליי והתיישב לידי , הוא נראה פוזאיסט, רק בגלך הבקבוק בירה שבידו שאני בטוחה שהוא שותה רק לפוזה את זה.
"מה פרח כמוך עושה במקום כזה?" אמר , "מה שאתה עושה כאן" אמרתי וסגרתי את הבקבוק מים והכנסתי לתיק.
"בא בשביל לראות פרח כמוך" אמר ושמעתי מישהי מהצד משתעלת ואומרת "פרחה" בזמן שאמר 'פרח'. "אז שני.." אמר וקטעתי אותו, "שנאל" ואספתי את שיערי לקוקו גבוה מעט
"אז יש לך מישהו?" שאל וההיא שהשתעלה היתה נראת לי מוכרת.. היא מהשכבה שלי..
"או כמה" מלמלה הילדה הזאת, אפילו את השם שלה אני לא מכירה.
"לירון תסתמי" שמעתי אותו אומר לה, "מאמי אני מנסה לגרום לך שלא תפגע" אמרה וליטפה את גבו
"להיפגע ממני?" שאלתי ולבשתי עליי את הגופייה כי הרגשתי לא בנוח שעיניו של הבחור נדדו אל גופי. "לא צריכים שעוד צפונבונית פרחה תצטרף אלינו" אמרה הבחורה וחיבקה את הבחור
"לירון" אמר בכעס הבחור לבחורה, קמתי מהמגבת ולבשתי עליי את השורט והכנסתי את כל הדברים לתיק ובאתי ללכת כששמעתי את לירון והבחור מתווכחים.
"רגע שני.. אה.. שנאל" אמר הבחור בבלבול "חברות שלך אמורות לבוא? ולא אמרת אם יש לך מישהו" אמר , "אין לי מישהו" אמרתי והסתכלתי עליו פעם אחרונה ובאתי ללכת.
"ללכת? רק באת, בואי תשבי איתנו" אמר, "נו עזוב אותה! שתלך לחברות שלה הדמיוניות, אתה רוצה לצאת עם מישהי שבטח כל השכונה עברה עליה, לא שמעת מה אביאל סיפר?" אמרה לירון
"מ..מה?" אמרתי בגמגום וצחקתי בכבדות כשאני מנסה לעכל את מה ששמעתי
לירון והבחור הסתכלו אחד על השני ואז עליי ולירון הסתובבה ובאה ללכת, "מה. מה אביאל אמר?" שאלתי וניסיתי לא להראות את העצב, "זאת מי שאביאל דיבר עליה?" שאל הבחור בלחש את לירון והוא בטח התפלל לזה שאני לא אשמע, היא הנהנה בראשה והבחור מיד אמר "את בטח צריכה ללכת, חברות שלך מחכות לך? וקחי את המספר שלי אם תצטרכי אותו" אמר ובא לקחת לי את האיפון, אבל חטפתי את ידי מתוך ידו והלכתי.
התקשרתי אל אמא שלא ענתה והתיישבתי על חומה קטנה וחיכיתי בשקט עד שאמא תתקשר..
החלטתי לסמס לאביאל, מה נראה לו בכלל.
אני הכי לא נראת פרחה, אני הכי לא נשמעת פרחה, והכי לא מתנהגת ככה. אז מה לעזאזל כולם רוצים ממני?
-'מי זה לעזאזל כולם! ולמה פאקינג חברים שלך אמרו שדיברת עליי! למה אתה מוציא לי שם רע!' שלחתי לו כשאני מלאת עצבים, הוא ראה את ההודעה והתעלם. דמעות החלו להצטבר בזווית העין שלי. הכנסתי את האוזניות לאוזניי ושמעתי את השיר האהוב עליי שכרגע מתאר את הרגשות שלי..

Feeling my way through the darkness ..
Guided by a beating heart, I can't tell where the journey will end ..
But I know where to start ..
They tell me I'm too young to understand..
 They say I'm caught up in a dream ..
Well life will pass me by if I don't open up my eyes ..
Well that's fine by me 

מגששת את דרכי באפלה ,אני מונחה על ידי ליבי הפועם.. אני לא יכולה להגיד איפה המסע יסתיים, אבל אני יכולה להגיד איפה הוא התחיל.
הם אומרים לי שאני קטנה מידי בשביל להבין.
הם אומרים שאני שקועה בתוך חלום.
החיים יעברו לי גם אם אני לא אפקח את העיניים, וזה בסדר מבחינתי..

תגידו לי שאני קטנה.. תגידו שאני לא מבינה.. תגידו שאני שקועה בחלום..
החיים גם ככה עוברים, ומה זה אכפת אם אני לא יודעת הכל.. זה בסדר מבחינתי..
שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה עליי, אני זאת אני. וזה מה שחשוב.
אבל אם מישהו היה בא ואומר לי באמת את כל הדברים, זה לא היה קורה.. אבל התייאשתי..

העברתי שעה על החומה, אמא עוד לא ענתה לי.. מה קרה הפעם?!
בחיים זה לא קרה לי שהיא לא ענתה. המשכתי לחכות וראיתי מהצד את אביאל וחברים שלו בדרך לחניה , כנראה הרכב המפואר שלהם מוחנה כאן.
כבר התחיל להחשיך. המשכתי להקשיב למוסיקה והתבאסתי שאין לי רישיון, שאין לי רכב, שאין לי מישהו שיכול להחזיר אותי.
נאנחתי והמשכתי לחכות לאמא. עד שהיא תענה. בינתיים המשכתי להתקשר ולסמס לה , אבל היא לא ענתה..
סימסתי למספר המוכר והמנחם.. אתם בטח לא מבינים, אבל אתם תבינו..

-'אבא מה קורה? אתה לא יודע מה קרה.. אני בים עם עצמי וראיתי את אביאל עם עוד איזה אחת, אתה זוכר את אביאל? אז חבר שלו דיבר איתי ובוא נגיד התחיל איתי.. חחחח זוכר שאמרת שאתה אוהב אותי ושאתה מאמין לי כל הזמן?
אז הילד הזה דיבר איתי ומישהי מהשכבה באה והתחילה לדבר אליי לא יפה, אבב לא נפגעתי כי אמרת לי שמעלובים לא נעלבים. זוכר?.בסוף הילדה זרקה משפט שקשור לזה שאביאל דיבר עליי והילד התרחק.
אני מתגעגעת אבא..' שלחתי לו.
כן אני מסמסת למספר של אבא, למספר שאני זוכרת מכיתה א'.
אבל אף פעם לא קיבלתי אסמס חזרה.. המספר הזה הוא המספר של אבא אבל אבא ניתק את הטלפון עוד ממזמן.. הוא פחד שימצאו אותו.. אבל כשאני מסמסת לו אני מרגישה שהוא קורא את זה, זה גורם לי להרגשה טובה יותר.. שפרקתי את מה שעל ליבי..

הסתכלתי מסביבי וראיתי את הרכב של אביאל, התעמקתי באוטו והבחנתי באביאל מסתכל עליי, הורדתי את ראשי ושמעתי את הרעש של המנוע מתעורר לחיים וככה אביאל נעלם לו במהירות מעיניי.
המשכתי להתקשר לאמא והיא שוב לא ענתה ואת האמת כעסתי..

עברה לה עוד חצי שעה שבה ספרתי את מספר הפעמים שפיהקתי. אמא צלצלה אליי כשהיא אומרת שהיא מצטערת ושהטלפון שלה היה על שקט, עד שהיא הגיעה כבר היה 6 וחצי, ואו.
"אני מצטערת שנאלי, את יודעת שאני מצטערת שאני…" אמרה אמא ובאיזה שלב כבר הפסקתי להקשיב והתרכזתי בנסיעה ובראשי רצו מליוני סרטים בראש.
מה הם חושבים עליי.
מה אמרו עליי.

נכנסנו לבית ובדקתי את האיפון שלי שוב , רק לראות אם אביאל אמר לי משהו..
אבל הוא לא.

התעוררתי לעוד בוקר שגרתי, רק שהיום אני לומדת ואני ממש לא רוצה.
שיקרה נס ואני לא יצטרך לבוא יותר לבית ספר. הלוואי.

ראיתי קבוצה גדולה מכל שכבות הבית ספר עומדים ומקיפים אזור כל שהוא, התעלמתי והמשכתי לכיתה שלי כשאני מוקפת במבטים, כרגיל. רק שהיום זה היא מטריד ביותר
אולי זה בגלל שהחלטתי לעשות היום ביביליס בקצוות של השיער..
התיישבתי במקום שלי בכיתה וחיכיתי שהשיעור יתחיל ועשיתי כמו תמיד ביומן שלי סדר יום
מנהג מוזר מכיתה א'.
"שנאל כהן! צאי מיד מהכיתה וגשי במהירות אל חדר המנהל!" הרכזת שכבה נכנסה בצרחה לכיתה
הסתכלתי עליה בהלם מוחלט ויצאתי מהכיתה כששמעתי את התלמידים מחממים את האווירה.
"אירית הכל בסדר? קרה משהו?" שאלתי בפחד והמשכתי להזדנב מאחוריה
"גברת כהן! אני מציעה לך לשמור על השתיקה" אמרה בכעס ונכנסנו לחדר של המנהל
המנהל עמד וזז מצד לצד כשראיתי שהוא בהחלט עצבני.
"תודי בזה!" אמרה הרכזת בלחץ , "להודות על מה?" שאלתי בלחץ
"על זה!" אמר המנהל ויצא מהחדר, יצאתי אחריו והלכנו עד שהגענו חמקום שבו התקבצו כל הילדים, לא הבנתי מה לא בסדר.
"מה?" שאלתי והמנהל הפנה את האצבע הנוקבת שלו אל הקיר.

-שאנל הפרחה- זה מה שהיה כתוב על הקיר ופי נפער.
"תודי בזה, כן פרחה" שמעתי את לירון ההיא מאתמול, הסתובבתי והבטתי בכל הבית ספר שעמד בכליון עיניים והביטו בי. "למה שאני יעשה את זה?" שאלתי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי
"למה.. כי את הפרחה היחידה כאן?" שמעתי אותה אומרת וגוררת אחריה צחוקים
"כולם להתפזר" שאג המנהל וכך כולם עשו
"זאת לא אני" אמרתי והתחננתי שיאמין לי. בבית ספר הקודם זה לא היה קורה.
"מי היה יכול לכתוב את זה!" התעצבן
"אני לא יודעת! זאת לא אני!" אמרתי ובכל ליבי התחננתי
"אז נזמין חוקר. תחליטי כבר עכשיו, את מודה באשמה?" שאל
"רוני! אני לא.." באתי להמשיך והוא קטע אותי "המנהל רוני! מאז שבאת התחילו הצרות" התעצבן
המנהל לא הקשיב לי והלך לחדר שלו כשאירית הרכזת אחריו. הלכתי אחריהם וחיכיתי להוראות מהם
"תחכי כאן עד שנחליט מה לעשות איתך" אמר ונכנס לחדר שלו, התיישבתי על הכיסא מחוץ לחדר שלו והחלטתי לפרוק את כל מה שעל ליבי

-'אבא. אז היום הגעתי לבית ספר ואני בדיוק ליד החדר של המנהל, היום ראיתי שכתבו על הקיר , שנאל הפרחה. המנהל משוכנע שזאת אני, אבל זאת לא אני.
אנחנו מחכים לראות מה יחליטו לעשות, אני ממש רוצה לחזור לבית הישן שלנו, עם כל החברות שלי. אבל אי אפשר… איך אתה?' שלחתי והתחלתי לקרוא את כל ההודעות ששלחתי לו.
תמיד היה בי תקווה שאי שם הוא חושב עליי.

"שנאל תתקשרי להורים שלך שאת מושעת. את לא חוזרת לבית ספר עד שימצא האשם ונעשה בירור מעמיק איתך וההורים שלך צריכים לבוא לשיחה" אמר המנהל והלך אל מחוץ לשער.
הרכזת נשארה לידי בשביל לראות אם עשיתי כדבריו.

אם אני יתקשר לאמא שלי ויספר לה על זה, היא תצא מהעבודה ותילחץ ועדיף שלא.

-'אתה יכול לזרום עם השיחה?' שלחתי לליאור, המנהל עבודה, היחידי שיבין.
'כן' שלח לי בחזרה

התקשרתי אליו ושמתי על רמקול "אבא זאת שנאל. אני מושעת מהבית ספר, אתה בא לקחת אותי?" "כן, נדבר על זה בבית" אמר ליאור התותח ויצאתי מהבית ספר והלכתי לבית

נכנסתי לבית והסתכלתי על התמונה שמצולמת לי באיפון, את הקיר המזוויע.
"מי זה?" שאלתי והסתכלתי דרך העינית וראיתי את ליאור.
"גברת צעירה, מה זה מושעת" אמר ליאור והתיישב בספה
"סתם שטויות , מה אתה עושה כאן?" שאלתי והתיישבתי מולו
"בא לראות מה איתך. אני מרגיש שאת לא כאן במאה אחוז" אמר והביט עמוק בעיניי
"הנה אני.." אמרתי ונשכתי את שפתי התחתונה
"למה את מושעת?" שאל , "סתם שטויות" אמרתי וליאור לא הסכים לזה ומשך בידי ויצאנו מהבית ונכנסנו לרכב שלו, "את לא מושעת ולא נעליים, עכשיו אני יידבר עם המנהל" אמר ולא הסכים להקשיב לי עד שהגענו לבית ספר.
ובו הזוועה היתה.
"תספרי לי מה קרה שאני יוכל להגן עלייך" אמר והמשיך לבית ספר וירדנו מהרכב.
"זה מה שקרה" אמרתי והצבעתי על הקיר שרוסס עליו שנאל הפרחה וחרא של כלב מרוח על השם שלי .
"החרא זה בדיוק כמו החיים שלי" אמרתי והתיישבתי בספסל ממול לקיר.