she's just a girl and she's on fire.. פרק 4

נקודת מבט שנאל-

התחלתי לעבוד במרץ, לחייך, להחמיא. הכל. הכל בשביל המשכורת שאני אקבל בסוף החודש ואז אני יוכל ללכת עם חברות לטייל, לקנות בגדים, לבלות, לחזור לדירה הישנה שלנו.
לחזור לחיים הנורמאלים שהיו לנו. לחזור לחיים הרגלים, המלאי שמחה , אהבה.
אני מחכה לזה..

הסתכלתי על השעון והבחנתי שהשעה כבר 12 בלילה, חצות.
בחלומות הכי פרועים שלי אני הופכת עכשיו ללכלוכית, אבל לא היתי סינדרלה אף פעם.
שפכתי את המים המלוכלכים בחוץ וסידרתי בחזרה את הבר, אני גם עובדת פה בתור מנקה.. סוג של.
היתי חייבת את העבודה הזאת, היא מצילה חיי אנוש.
"זהו סיימנו, עכשיו נלך" שמעתי את אוראל, היא עובדת כאן בתור ברמנית של משקאות חריפים. גדולה ,היא בת 24. זה בערך הגילאים של מי שנמצא כאן.

הלכתי בשקט אל התחנת אוטובוס מפחדת להעיר את המתים, להעיר את המסוממים, האנשים הלא רצויים. הליכה של רבע שעה, עשרים דקות ברגל.
עליתי על האוטובוס והגעתי לתחנה שאני צריכה לרדת בה בשביל להגיע הביתה.
הבטתי על השעון לפני שהתחלתי ללכת הביתה כשירדתי מהתחנת אוטובוס וראיתי שכבר רבע ל1 לפנות בוקר.
אמא חושבת שאני ישנה אצל חברה ברחובות. אבל בסדר..
הגעתי לשכונה שלי לאחר עשר דקות, לקח לי זריז.

שמעתי רעש של מכונית ומיד נדרכתי במקומי, מפחדת להראות שאני מפחדת. המכונית עצרה לידי ושוב הסרט של הבוקר חזר היום..
"בשעות כאלה חוזרים?" שמעתי קול צוחק. הסתובבתי אחורנית לראות את הרכב וראיתי את לירון שמה . היא נהגה. ולידה אף אחד.
שתקתי והמשכתי ללכת עד שהרגשתי משהו נתקע בי ונפלתי על הריצפה.
"סעמק!" שמעתי את הקול הזה, הקול שלו… הוא לא נפל, אבל הפיל אותי.
מיום שישי לא שמעתי את הקול הזה.. הקול העבה והמחוספס.. המרגיע ומפחיד בו זמנית
שמעתי את לירון צוחקת ומתקרבת עם הרכב שלה אלינו.
הסתכלתי על אביאל לשנייה ואספתי את חפצי מהריצפה אל תוך התיק, היתי צריכה לתקן את הרוכסן הארור הזה.
הוא לא הציע עזרה, רק קילל בשקט על זה שהפרעתי לו לרוץ, הוא היה עם בגדי ספורט קצרים והוציא את האוזניות מאוזניו.
התרוממתי על רגליי בחזרה וניקיתי את בגדיי שהתלכלכו מהריצפה והתעלמתי מהשיפשופים הכואבים בחלקי גופי. התחלתי ללכת והליכתי נקטעה על ידי הקול של לירון
"ספרי פרטים אני סקרנית!" התלהבה ויצאה מהרכב היוקרתי שלה ונשענה על המכסה מנוע של המכונית בעוד שאביאל קשר את שרוכי נעליו.
המשכתי ללכת כי מחר יש לי בית ספר ואני חייבת לבוא, כי זה אחרי ההשעיה.
"די לא נכון!!" אמרה בצחוק רם והוסיפה "זה בבר? או במועדון פרטי!" התלהבה
"משלמים טוב?" שאלה, המשכתי ללכת ובחנתי את הפציעות הטריות על ידיי, שלאט לאט התחילו לדמם ולהכתים את בגדיי.
"נו ספרי לי!" צחקה בקול חזק יותר.
התעלמתי והמשכתי ללכת ללכת לבית כשחצי מהדרך אני עוצמת את העיניים כי הדמעות עמדו לצאת.
נכנסתי לשער וחיפשתי את המפתח לדירה הקטנה שלנו אבל לא מצאתי. איך אני אכנס לבניין.!
"שיט" מלמלתי ונזכרתי כשאביאל הפיל אותי אז הדברים נפלו לי מהתיק ובטח גם המפתח. איך אני חוזרת לשמה? הם יצחקו עליי נכון?..

ניסיתי להיכנס דרך הדלתות האחרות אבל אי אפשר..
חזרתי בראש מושפל אל האזור שבו נפל לי היפתח ולמרבה הפתעתי אביאל ולירון עמדו שם וצחקו אחד עם השני, רציתי לעשות אחור פנה ומצידי לישון בספסל בגן שעשועים. רק לא לראות אותם ולספוג שוב את העלבונות שלהם..
"שכחת משהו?" צחקה לירון והוסיפה "יש לי מישהו שמחפש מישהי כמוך, להביא לו את המספר?" שאלה ואני לא יכולתי לספוג יותר . שתקתי ופשוט נשמתי.
איך אביאל הזה, יכול להסתכל עליי ולא להגיד כלום…..
לראות איך אני סובלת, מושפלת, סופגת, נעלבת, והוא מתעלם.
"מה זה בחורה כמוני" אמרתי בשקט ומשכתי באפי. "הוא מפחש את יודעת" אמרה וקרצה לי.
הסתכלתי עליה בגועל וחיפשתי את המפתח על הריצפה. בתקווה שהמפתח כאן . אני ממש לא רוצה לחשוב על לישון עם אנשים מפחידים או לנסוע בחזרה לעבודה ולחפש את המפתח.
שמעתי את לירון ממלמלת משהו ואביאל צוחק ביחד איתה. התייאשתי מלחפש את המפתח והתחלתי לחזור על עקבותיי לבית. כלומר לחצר…
"מה את מחפשת" אמרה בזלזול, "את המפתח שלי, ראית אותו?" שאלתי והסתכלתי עליה
היא הנהנה בראשה , מזל. כבר ראיתי את עצמי ישנה ברחוב.
"אפשר?" שאלתי כשהתקרבתי אלייה, היא צחקה ואמרה "רדי לכאפת שטות"
הסתכלתי עליה בגועליות והמשכתי ללכת לבית. שומעת את לירון ואביאל צוחקים. בטח עליי.

התיישבתי על כיסא שהיה מתחת לבניין החשוך והתקשרתי אל אמא , היא לא ענתה. הפלאפון שלה כבוי. וגם הטלפון של הבית לא עובד.
לילה לבן! כמה כיף.
הסתכלתי על תמונות באיפון שחברות שלי שלחו לי כשהן נמצאות באילת, אני זוכרת שמגיל 10 תכננו לנסוע ביחד לאילת כשנהיה גדולות. שנהיה עצמאיות.
חלק מזה התגשם… הן נסעו, אני נהיתי עצמאית… אבל זה בסדר נכון? אני אישה לעצמי.

אל: אבא
-'אבא מה קורה. אתה בטח שואל למה אני ערה? חחח שמע מה קרה..
עבדתי היום. כן גם היום… אולי אם אני ירוויח הרבה כסף אז נוכל לקנות בחזרה את הבית שלנו, זה שהימרת עליו.. זוכר?
סיימתי ב12 לעבוד, זה כיף. אבל כשחזרתי אביאל, אביאל שהמציא עליי שמועות , נתקע בי ונפלו לי הדברים מהתיק אז כנראה המפתח גם נפל ונאבד לי.
אז אני תקועה מחוץ לבית שלי, מוזר חחח כן אה..
אבל אני נהנת, זה כמו שפעם עשינו, לילה לבן בחוץ, להסתכל על הכוכבים. זוכר?
אתה קורא את ההודעות שלי? מתי תענה לי גם…?
אני אוהבת.. רק מתגעגעת. לא כועסת'

הסתכלתי על השעון וראיתי שכבר 1 וחצי לפנות בוקר. קור אימיים וחושך נוראי שורר בחוץ.
אבל הבטתי על הכוכבים, אבא תמיד היה אומר לי להסתכל על הכוכבים ולבקש משאלה.
יש לנו כוכב שקראנו לו על שמנו.
הסתכלתי על הכוכב ונהייתי עייפה. הפחד כבר הפסיק לשרור לידי, כי ידעתי שאין דבר יותר מפחיד מהמוות.
פיהקתי פיהוק קצר והסתכלתי על הבית שלי שהיה חשוך ועצוב.
השמחת חיים נעלמה לנו. אבל נאחזים בכל שניה..
לפעמים אני כועסת שאני צריכה לעבוד, שאני צריכה לגור בדירה קטנה, שאיי צריכה לחשבן מה לקנות ומה לא.
אני כועסת על עצמי, רק על עצמי. אבל מאוכזבת מכולם.
למה הוא לא שאל אותי אם אני בסדר אחרי שכמעט נאנסתי.
למה הוא לא שאל אותי אם אני בסדר אחרי שחטפתי עלבונות והשפלות.
למה הוא לא שאל אותי אם אני בסדר אחרי שהפיל אותי על הריצפה. גרם לגוף שלי להתאחד עם הכבוד שלי שנמצא בתחתית של הבור.
למה הוא לא עצר את הכל ואמר 'גם היא בן אדם. תעזבו אותה'
אבל הוא רק שתק.

קמתי מהכיסא הלבן והלכתי למחסן של הבניין שאליו יש מפתח מתחת לשטיח והדלקתי את האור במחסן כשראיתי שאני עומדת להישאר בחוץ עד הבוקר כי לא מצאתי את המפתח.
המחסן היה מאובק. מלא בזבל ואופניים, שידות, מדפים.
דברים לא נחוצים.
הריח היה מחריד.. הוצאתי מהתיק שלי את החולצה של העבודה ופרסתי על הריצפה הקשה כי אני כמו סתומה שיקרתי לאמא שאני ישנה אצל חברה בשביל להרוויח שעות נוספות בעבודה, ומשרה נוספת בעבודה.
הנחתי את ראשי על החולצה והתקפלתי בצורת כדור סגור בשביל לשמור על חום גופי וניסיתי להירדם.
לא נרדמתי מהרעשים שהיו בחוץ, העטלפים , הינשופים.
למזלי נעלתי את המחסן עליי וניסיתי להערדם ולא לחשוב על איזה חיה תצא לי מהמקום המלוכלך הזה. אם זה נחש, עכבר, עכביש, ג'וק. או משהו מסוכן יותר.
התעוררתי בגלל האי נוחות והבטתי בשעון שנמצא על צג המסך שלי וראיתי שהשעה 4 וחצי.
התמתחתי וניקיתי את בגדיי מלכלוכים מיותרים והתיישבתי על הריצפה וחיכיתי שהשעה תהיה 6 בבוקר, מתי שאמא קמה.
ישנתי בקושי שעתיים. הידיים שלי שרפו, הבטתי בהם וראיתי את השריטות הכרושות בדם ושפשופים על כפות ידיי.
את האמת? חשבתי שאביאל יציע לעזור לי לחפש את המפתח. או יציע לי לבוא אציו
אבל על מי אני עובדת.. הוא אמר שהוא דיבר איתי מתוך רחמים ויש לו פי אלף יותר יפות ושוות ממני.

סוף סוף השעה 6. יצאתי מהר מהמחסן והתקשרתי אל אמא שוב והיא פתחה את הבית בשבילי.
"למה באת עכשיו? לא היתן אמורות ללכת לבית ספר ביחד?" שאלה אינספור שאלות בזמן שאכלתי ארוחת בוקר.
"כן. אבל העדפתי לחזור ולקחת את ליאל לגן" שיקרתי ולגמתי מהנס קפה בשביל להתעורר
"תודה רבה! אני בדיוק קיבלתי עבודה להסיע לגן את הילדה של שוורץ, וזה יחסוך לי" אמרה בהקלה.
הלכתי לחדר והתארגנתי מהר בשביל ליצור רושם טוב אחרי ששבוע לא הלכתי לבית ספר בגלל ההשעיה שקיבלתי.
לקחתי את ליאל לגן והלכתי לבית ספר שהיה ריק מילדים כמעט. רק כיתות ז'. הקיר שהיה כתוב בו 'שנאל הפרחה' נוקה. כבר אין זכר לזה.
התיישבתי במקומי בכיתה הריקה והחשוכה והוצאתי מחברת והתחלתי לחשב.

4,000 שקל המשכורת של אמא בבית ספר, היא לא עובדת במשרה מלאה, בגלל זה. היא עוד חדשה.
הוספתי לזה 200 שקל היא מקבלת בחודש על כל יום שהיא לוקחת ומחזירה את הבת של שוורץ.
והוספתי לזה את ה2,300 שקל של המשכורת שלי.
6,500 שקל מחזיק את הבית, ועוד כסף שיש לי בצד שאני שומרת למקרה שנעבור לדירה גדולה.

הסתכלתי על הדף ומה שראיתי זה רק דף מלא במספרים גדולים וקטנים, מספרים סתמיים
אבל הם יותר מזה. הם מספרים שקובעים את החיים שלנו.
הרמתי את ראשי וראיתי את המורה נכנסת לכיתה ושמה את הדברים שלה בכיתה וארגנה את הכיתה, מחקה את הלוח והתיישבה במקומה.
"בוקר טוב" ילד נכנס לכיתה וברך את המורה והתיישב במקומו גם הוא.
"שני.. אה. שנאל" אמרה המורה בבלבול והוסיפה "השלמת את החומר?"
הנהנתי בראשי למרות שאין לי ממי לקחת חומר חח.
מאז שהשעו אותי אף מורה לא התקשר לבדוק למה לא באתי, למה אני מושעת.
גם לא התקשרו להתנצל בפניי על זה ששמי הוכפש בפני רבים.

"איפה כל הכיתה?" נאנחה המורה, "היה אתמול מסיבה אצל ליאת כל השכבה היתה שם! אז רוב הסיכויים שלא כולם יבואו, אני באתי בגלל העונש" אמר בעייפות והניח את ראשו על התיק ועצם את עיניו ונרדם.
המורה התחילה ללמד את החומר לאחר שעה כשרק 10 ילדים באו.
שמחתי שלא כולם כאן, ככה החזרה תהיה קלה יותר.

השיעור הסתיים והצלחתי לעבור אותו בלי לעורר מהומות. המורה נעלה את הכיתה ולכן הלכתי עם התיק שלי אל מאחורי בית ספר, בפינה רחוקה ומוסתרת. העיקר לשבת שם בשקט.
השענתי את ראשי על הקיר ועצמתי את עיניי. רק לנוח.
גם ככה לא רציתי ללכת למסיבה הזאת, אני לא מכירה אף אחד. היתי עושה בושות אם היתי באה לשם בלי להכיר אף אחד.
"הנה את" שמעתי קול של אישה בוגרת. פקחתי את עיניי ושפשפתי את ראשי בעצבנות.
זאת היתה הרכזת.
"קרה משהו?" שאלתי בשקט, הפעם האחרונה שהיא קראה לי הושעתי מהבית ספר.
"לא קרה כלום. התגעגענו. היית חסרה" אמרה בחיוך מזוייף ונעמדה מולי וראיתי על פניה שרצתה ללכת כבר. הנהנתי בראשי והתעסקתי באיפון שלי שכבר אין לי בו עניין.
אין לי עם מי לדבר בואצאפ ועם מי לדבר בפייסבוק. ובטח לא לעלות תמונות. שלי לבד ..
"את יודעת שאני תמיד כאן אם תרצי לדבר" אמרה בחיוך רחב שיניים שדי הפחיד אותי.
הנהנתי בראשי ולא הראתי טיפת נחמדות אליה. בטח לא אחרי שהושפלתי כך.
היה שקט והיא הסתכלה עליי ואני על הרגליים שלי מנסה לא להירדם מפאת חוסר השעות שינה שלי.
"למה את כאן לבד. תשבי עם חברייך מהכיתה" אמרה וכשלא הגבתי היא הוסיפה "איך היה במסיבה אתמול?" שאלה בחיוך מזוייף יותר מהראשון
"לא הלכתי" אמרתי ,המילה הראשונה מאז שיצאתי מהבית.
"למה? לא חבל? את יכולת להכיר חברים" אמרה במהירות מסחררת
הסתכלתי ונאנחתי בשקט והקלדתי באיפון שוב אל המספר המוכר וחייכתי.

"טוב אז. אני אלך, אני בחדר שלי, את יודעת איך מגיעים לשם, כן?" שאלה והנהנתי בעייפות ועיניי לאט לאט נעצמו. אבל החזקתי את עצמי לגמור את ההודעה – אליו.

אל:אבא
-'חזרתי לבית ספר! סוף סוף!!
הינו 10 ילדים בכיתה כי כל השאר היו עייפים כי ילדה מהכיתה עשתה מסיבה. בטח מסיבה של מליונרים, כי היו שם הרבה אנשים עד מאוחר בלילה.
אני לא הלכתי. למה לא הלכתי?.. אמ.. לא הוזמנתי.
אבל לא רציתי לבוא בכלל!! עבדתי ולמדתי וצחקתי עם חברים מהעבודה! זה פי מליון יותר מעניין מלראות בנות סתומות משקיעות מליון שקל על שמלה בשביל מסיבה.
הרכזת שלי באה לדבר איתי, היא ניסתה להיות טובה.. בטח הרגשות אשם אכלו אותה על זה שכעסה עליי בלי סיבה
אני עכשיו בהפסקה, אני יושבת מאחורי בית ספר, יש כאן רוח נעימה! אני מנסה טיפה לנוח כי שקט כאן. אתמול ישנתי במחסן של הבניין כי לא היה לי איך להיכנס, זוכר? חחח
היום בבוקר אמא קיבלה עוד עבודה! משפחת שוורץ שגרה ממולנו רוצה שהיא תקח ותחזיר את הילדה שלהם. זה יעזור לנו לכסות את החובות שהשארת לנו.. אבא.. אני אוהבת אותך.. אתה גם?'
שנאל.'

נכנסתי לכיתה כשנגמרה ההפסקה והמשכתי ללמוד למרות שבתוך תוכי רציתי לישון.

היום הסתיים לו ברגוע והלכתי לגן של ליאל והחזרתי אותו הביתה וארגנתי את הבית, התקלחתי אכלתי ונחתי לפני שאני אלך לעבוד. רק את השעה הזאת של הלישון.
התעוררתי התלבשתי וסיימתי את השיעורים של בית ספר והלכתי לעבודה ישר כשאמא באה והפעם לקחתי מפתח.
התחלתי לעבוד שוב וכל פעם פיהקתי. אני נרדמת כאן בעמידה.
"לא כדאי שתחזרי הביתה לישון?" שאלה מלצרית שעובדת איתי, חייכתי חיוך קטן והמכתי לעבוד.

הבטתי בשעון וראיתי שכבר 10 בלילה, עוד שעה אני מסיימת!! היום סוגרים מוקדם.
השעה עברה ומצאתי את עצמי כבר באוטובוס בדרך לבית.
חזרתי לבית וכמו תקליט שבור הכל חוזר.
בית ספר.
לקחת את ליאל מהגן.
ללכת לעבודה.
לחזור ב12 או אחת, לישון.
לקום לבית ספר.
וככה זה ממשיך.

כעבור חודש-
חודש שלם עבר לו , ולא שמעתי מאביאל, אבל מלירון וחברות שלה שמעתי עלבונות, התעלמתי כי לא היה לי זמן להגיב.
נעלתי את נעליי המגפיים השחורות שלי והידקתי את המעיל אל גופי, החורף הגיע ואני צריכה לצאת לעבודה בדיוק כשאמא חוזרת מהעבודות שלה.
אמא נכנסה עם ערמת מכתבים ונעצרה על מכתב אחד.
"ביי, ליאל תתנהג יפה!" אמרתי והלכתי אל התחנת אוטובוס כשאני נאבקת במטריה שעומדת לעוף לי. הגשם לא יעצור אותי מלהביא את הסכום כסף בסוף החודש לאמא.
לא גשם, לא רוח, לא טילים, לא יום שמש, לא רעידת אדמה , כלום!.
חיכיתי בתחנה והסתתרתי מאחורי המטריה שלי מפניי הגשם הנוראי ועליתי לאוטובוס סוף סוף.
ירדתי מהאוטובוס וגם כאן הלכתי רבע שעה עשרים דקות אל המסעדה, ואני מנסה כמה שפחות להירטב ממכוניות שמשפריצות מים ומהגשם שיורד.

התחלתי לעבוד, לרשום הזמנות ובין לבין לשטוף שולחנות ואת הריצפה המלאה בבוץ מאנשים. להגיש אוכל ולחייך.
יצאתי מהעבודה בשעה 10 כי כבר סוגרים מוקדם כי אף אחד לא קונה בשעות כאלה והלכתי אל התחנת אוטובוס שנמצא במרחק רחוק מכאן ונאבקתי שוב ברוח הקרירה.
כשחיכיתי לאוטובוס פתחתי את ההודעות הקוליות בטלפון וראיתי שליאל אחי הקטן התקשר. מוזר.

"שנשן.. את לא עונה.. ו.. ו… ואמא היא, היא בוכה! היא על הריצפה ובוכה!" אמר ליאל בקול מבוהל ובוכה.
פתחתי עוד הודעה שלו ושמעתי
"היא צורחת, היא… היא זורקת דברים! היא סגרה את עצמה בחדר!" אמר במהירות.
למה?! מה הפעם קרה?!
היא בוכה?! היא נעלה את עצמה בחדר?!
הלב שלי פעם על 200 ורגלי קפצה בלי סוף. חיכיתי להגיע לביצ ולראות מה קרה.
התקשרתי אל אמא אבל הטלפון שלה נעול! ילד בן 4, זה מה שהוא רואה?!
ירדתי מהאוטובוס ורצתי לבית עם כל הדברים ועם האוכל שנשאר במסעדה שמחלקים לנו, העובדים .
הגעתי לבית במהירות ופתחתי בזריזות את הדלת וזרקתי הכל על הריצפה בשקט בשביל לא להעיר את ליאל שישן, השעה 11 וחצי בלילה, סופת רעמים וגשמים בחוץ.
וזה מה שמתחולל בלב שלי.

ניסיתי לפתוח את הדלת של החדר של אמא אבל היא נעולה.
דפקתי על הדלת והתחננתי אל אמא שתקשיב לי.
"אמא בבקשה.. תפתחתי את הדלת" אמרתי בשקט
"אמא בבקשה! אל תעשי משהו שטותי שאי אפשר לתקן" אמרתי שוב כשהיא לא ענתה
"אמא תעני! אני מתחננת!" בכיתי אל הדלת ודקפתי בלי סוף עליה
"תעני לי!!" אמרתי שוב ודפקתי על הדלת באגרופיי
זה היה לשווא. היא לא ענתה. רק בכתה.
הלכתי למטבח כשעיניי דומעות מהכאב הלא מוסבר הזה שאמא שלי מתפרקת לבד בחדר. אחרי כל הפעמים ששמרה בלב שלה, עכשיו זה התפרץ.

הכנסתי את האוכל למקרר שיהיה לנו להמשך השבוע וחיממתי לעצמי בורקס תפוח אדמה ומזגתי לעצמי מים לפני שאני אתעלף. מהבוקר לא שתיתי ואכלתי.
בזמן שאכלתי ראיתי מכתב על השולחן, הוא היה פתוח.

הסתכלתי עליו ולגמתי מהמים.
הבטתי אל התקרה ונאבקתי בדמעות המלוחות והדוקרות.
חוב בסך 20 אלף שקל.
מה עוד. במה חטאנו. במה טעינו.
נשברתי. התפרקתי. נפלתי ארצה וטמנתי את ראשי ביו רגליי.
איך נצא מהמכה הזאתי.
איך נמשיך בחיים שלנו? יש לנו לשלם את החוב הזה כי אם לא השלם אנחנו עלולים לגורש שוב מהבית.
עלולים לגור ברחוב.
שוב. התקליט חוזר על עצמו. ואני כמו טיפה חשבתי שהכסף יהיה בשביל הדירה הקודמת שלנו.
מאיפה אני יביא את כל הכסף הזה! מאיפה!
זה 5 פעמים המשכורת של אמא..
אנחנו בקושי חיים. בא לי למות. להיעלם. לא לסבול.

"אמא.. בבקשה.. תפתחי את הדלת… בבקשה!" בכיתי אל הדלת
"אמא בבקשה תגידי לי שאת חיה! בבקשה תגידי לי שלא ניסית להרוג את עצמך!" אמרתי בבכי חזק
אבל לא היה קול ולא עונה.
ניסיתי לפרוץ את הדלת והיא היתה נעולה, לא רק עם מפתחת גם עם הכיסא.

"שנשן.. אני מפחד.. מה קרה" שמעתי את ליאל קורא לי. הוא רץ אליי וחיבק אותי. הוא היה לבוש בפיג'מה שלו.
"כלום לא קרה, אל תפחד" אמרתי בשקט ונאבקתי בבכי הנוראי שלי.
חיבקתי אותו והלכנו לחדר שלי ונשכבנו במיטה, עם הבגדים של העבודה.
"התקלחת?" שאלתי בשקט וניגבתי את עיניי מהדמעות
"לא.. אמא לא יצאה מהחדר מהצהריים" אמר בשקט.
"היא.. היא הלכה? כמו אבא?" שאל בהיסוס. הנדתי את ראשי לשלילה.
"היא הלכה לישון. היא עייפה" אמרתי בשקט.
אני מקווה שהיא תתעורר אחרי שהיא נרדמה. אני לא רוצה לחשוב על החיים שלי אחרי שאמא שלי לא תהיה פה.

אז אלה הם חיי.