she's just a girl and she's on fire.. פרק 5

התעוררתי בבוקר והתארגנתי ליום לימודים ארוך ומפרך, במיוחד שאנחנו לפני בגרויות.
אני אוהבת את החורף, להיות מכורבלת מתחת לשמיכת הפוך הנעימה שלי.
אבל מצד שני אני לא אוהבת..
בחורף שלפני שלוש שנים אבא שלי ואמא שלי 'התגרשו' או יותר נכון לקחו פסק זמן (?)
לא משנה. משהו כזה
"לילי, קום יש לך גן. אתה בטח רוצה להגיע ראשון ולשחק ראשון בקוביות נכון?" אמרתי בקול שקט וניסיתי להעיר את ליאל שישן כמו מלאך.
אני מנסה להלהיב אותו ללכת לגן, אני בטוחה שיום בבית עם האיפון שלי מפצה אותו על יום בלי קוביות בגן. דור העתיד- המכור לאינטרנט.
"לא רוצה. אני חולה" המציא תירוץ, כבר בגיל כזה חחחח
"אתה חולה? רוצה אני אדגדג אותך ותרגיש טוב יותר?" צחקתי והתחלתי לדגדג אותו, הוא צחק בלי סוף ובסוף נכנעתי לדמעות הקטנות שיצאו מעיניו כתוצאה מהצחוק הממושך שלו.

היינו מאורגנים כבר עם המעילי גשם הדי אופנתיים שאבא הביא חנו מהטיול האחרון שלו בסין כשהינו בקשר עוד.
"איפה אמא?" שאל ליאל, הסתכלתי עליו וחזרתי להביט בפתק הלבן עם השרבוט של העט השחור עליו,
'שנאל וליאל. בוקר טוב, אל תנסו להתקשר אלי ולבדוק היכן אני. בתודה אמא'

אני מקווה שלא קרה משהו .. אני מקווה שהיא לא תחליט לעשות משהו שטותי..
"אמא בעבודה" אמרתי בשקט וקימטתי את הדף וזרקתי לפח.
אני מקווה בשבילה שהיא בעבודה..

הגעתי לבית ספר לאחר ששמתי את ליאל בגן והתחלתי ללמוד לבגרות חורף בהיסטוריה.
"ביסוס המשטר הנאצי, מה בעצם הם רצו" אמר המורה להיסטוריה. אני אוהבת היסטוריה ובמיוחד את השיעורים שלו, הוא בן אדם חכם.. שקעתי במחשבות והבטתי על המורה בשקיקה , הוא מעביר את החומר באופן רגוע ומהנה.
"שנאל אולי תוכלי להסביר לנו?" אמר המורה והביט בי בעיניו הכחולות , כחכתי בגרוני וייצבתי את קולי הרועד והבטתי על הכיתה שחיכתה שאענה למורה.
"הם רצו ליצור.. ליצור מדינה חדשה, נקייה מאנשים לא טובים. מיהודים, מצוענים, מאנשים בעלי בעיות נפשיות ובעיות שכליות. אנשים בעלי השקפות שונות. הם רצו ליצור אדם טהור, אדם לא מחושב, בן אדם שהולך רק לפי המנהיג, לא שואל שאלות. רובוט" אמרתי והבטתי במורה שחייך חיוך מאושר מאוזן לאוזן.
"אז מאחורי החזות של הפגיעה מסתתדר שכל?" שמעתי צחקוק מאחורה של ילדה
"נכון. יפה מאוד שנאל. דוז פואה?" אמר בחיוך וניסה להגיד מילה בצרפתית
"אז כמו ששנאל אמרה, הנאצים רצו מדינה נקייה ממשהו שיזהם את הגזע שלהם.
היטלר לא ראה בעיניים. אפילו אם מישהו היה גרמני, אבל בתיאור של הפנים הוא היה נראה כמו יהודי, הוא נחשב יהודי לכל דבר" אמר וכבר שקעתי במילותיו.

השיעור הסתיים והלכתי לשבת במקום הקבוע שלי, מאחורי בית ספר. להירגע, לחשוב.
"הו.. סליחה" אמרתי וחזרתי על עקבותיי במטרה ללכת למקום אחר, כי מקומי היה תפוס.
"בסדר. זה לא מפריע לי" אמר הנער ולקח שאיפה מסיגריה שכנראה עכשיו הכין.
"איך קוראים לך?" שאל וסימן לי להתיישב מולו בשביל שהסיגריה לא תגיע אל אפי
"החדשה" אמרתי בחיוך קטן, עדיף שאני אגיד החדשה במקום שנאל.
"החדשה.. פש.. כבר תפסת כאן תואר" צחק, הנהנתי בראשי בהקלה מזה שהוא צחק ולא נרתע.
"אני רון. אני בכיתה יב' כאן" אמר וקרץ בעין שמאל שלו, אני יכולה להישבע שאם אני היתי קורצת אחרי המשפט שלי הוא היה חושב שיש לי עיוות. לא בורכתי בקריצה נורמאלית
"אני בכיתה יא" אמרתי בקצרה וחייכתי חיוך ביישני. את האמת? אני לא יודעת למה התביישתי.
התרגשתי והתביישתי. היום גם דיבתי מול כל הכיתה ועניתי על תשובה, וגם רון מדבר איתי עכשיו.
"אה.. אז את בכיתה של לירון" אמר והוציא את העשן בצורת עיגול.
"לירון?" שאלתי ללא הבנה, אני מקווה שיש עוד לירון חוץ מלירון שאני מכירה
"לירון, האקסית של אביאל, מכירה?" שאל. לירון ואביאל?
"הוא לומד כאן?" שאלתי וניסיתי לשחק את עצמי שאני לא מכירה
"הוא בצבא עכשיו" אמר והבנתי בדיוק על מי מדובר.. "אחלה בחור" אמר לאחר כמה דקות
"טוב. אז אני אלך, יש לי שיעור" אמרתי וקמתי ממקומי והתחלתי ללכת
"להתראות חדשה, עוד ניפגש" צחק וסימן לי שלום באוויר.

היום עבר מהר, נהנתי מהתגבורים בהיסטוריה, זה העסיק את הראש שלי בלימודים במקום לחפש איפה אמא שלי. את האמת עבר לי מחשבות בראש איפה היא יכולה להיות עכשיו?
היא גם מתכוונת לעזוב?
היא מתכננת להיעלם כמו אבא ולהשאיר אותי עמוק בבור?.
אבל את כל זה אני לא אדע. אני מקווה לדעת איפה היא.

"תוריד את הנעליים ועכשיו נאכל" אמרתי לליאל בזמן שחיממתי את האוכל שאתמות הבאתי מהעבודה, האוכל שם פשוט מדהים. מעולם לא אכלתי אוכל כזה טעים.
תמיד היה את הטאצ' של אמא, את הפפריקה החריפה בבישול, את הקינמון. טעם של בית.
"לא רוצה!" אמר בעצבים והמשיך לראות טלויזיה, "אז מה בא לך?" שאלתי והתחלתי לאכול, הדבר האחרון שיעצבן אותי לפני העבודה זה הוא!
"את אמא! ואת אבא! ואת סבתא! לא רוצה אותך! לכי מכאן!" אמר בעצבים. מעולם הוא לא דיבר אליי ככה.. זה פגע בי באיזה שהוא מקום. אבל לא הראתי התייחסות כי הוא ילד, ילד שמחפש את ההורים שלו.. והוא צודק – אני לא אמא שלו. לא אבא שלו.
"בוא נאכל ונעשה לאמא הפתעה לפני שהיא תבוא מהעבודה" אמרתי לו בשקט , אני רוצה שהיא תחזור. היא תחזור בכלל?
"אני לא רוצה!" כעס שוב. והכעס התחלף לבכי. איך אפשר להישאר חסר רגש אל הבכי שלו..
קמתי מהשולחן אפילו שאני לא אספיק לאכול לפני העבודה ואספתי אותו אליי. נתתי לו להתפרק, לבכות, לחבק, להרביץ. הכל….
"הוא לא אוהב אותי! בגלל זה הוא לא כאן" בכה ליאל, איך ילד בן 4 מבין דבר כזה..
"הוא אוהב אותך, מאוד. אבל הוא היה חיב ללכת, לעבודה" תירצתי לו
"ומתי הוא יבוא" אמר והמשיך לבכות אל תוך חולצת הטריקו שלי של העבודה
"הוא יבוא. אני מבטיחה" אמרתי לו , למרות שאני לא יכולה להבטיח.

ליאל נרדם בין זרועתיי לאחר שהבטחתי לו מאות פעמים שהכל בסדר ושאנחנו אוהבים אותו, אני צריכה ללכת לעבודה ואמא עדיין לא פה, היא גם לא עונה לטלפונים.
הרמתי את ליאל על ידיי וחשבתי על להשאיר אותו אצל סבתא, אבל זה לא נורמאלי ולא שפוי להעיר אותו בשביל לחזור הביתה ב1 לפנות בוקר.
וכל זה באוטובוס.
נאצלתי לוותר על יום עבודה שחשוב במיוחד בשביל להישאר לטפל בליאל.

הערב הגיע ואמא עוד לא הגיעה, ליאל כבר במיטה ישן ואני עדיין מחכה לאמא. עומדת ליד הטלפון ומתקשרת אליה. השעה כבר 1 לפנות בוקר והיא לא כאן.
המשכתי לבהות בטלוויזיה ובאתי כבר לוותר וללכת לישון. עד שהדלת נפתחה.
"איפה היית?" אמרתי במהירות ואבן ירדה מליבי
אמא לא ענתה והמשיכה למטבח ושתתה מים, כנראה להירגע
"אמא?" שאלתי שוב בחשש, "די שנאל. די" אמרה אמא בשקט מפחיד
"אנחנו נצא מזה. כמו תמיד" אמרתי בנימה אופטימית
"את לא מבינה?" אמרה אמא בכאב
"מה יש לא להבין?" שאלתי באכזבה
"החיים הם לא גלגל המזלות" נאנחה ואמרה בכעס
"בסדר! אז יש הרבה אופציות! ללכת לעבוד" אמרתי באופטימיות מטומטמת
"את ילדה! את לעזעזל לא מבינה!" אמרה אמא בכעס. פעם ראשונה שכעסה עליי כך
"מה שאני מבינה זה שהפתרון הוא לא לברוח" אמרתי בשקט והלכתי לחדר.

הדלקתי את המחשב נייד בחדרי ונהנתי מהשקט שעוטף אותי. השקט הוא חברי הטוב, אני חייה בשקט.
היום זאת הפעם הראשונה שדיברתי בבית ספר. אני מרגישה חזקה, מרגישה שווה.
למזלי ליאל לא ישן איתי בחדר אז יכולתי לשים שיר ולהתנתק מהכל.

-wake me up- avicii

They tell me I'm too young to understand
They say I caught up in a dream
Well life will pass me by if I don't open up my eyes
Well that's fine by me

הם מספרים לי שאני צעירה מידי בכדי להבין.
הם אומרים לי שאני שקועה בחלום.
החיים יעברו לי גם אם לא אפקח את עיניי, וזה בסדר מבחינתי.

"שנאל?" שמעתי קול מבעד לדלת של חדרי, זאת היתה אמא
"אמא בבקשה.. אני לא מעוניינת" אמרתי לה במטרה למנוע ריב.
היא בכל זאת נכנסה ונעמדה ממול למיטתי, החדר נורא קטן שהוא יכול להכיל רק 2 אנשים בקושי.
"את לא מבינה, את בסך הכל ילדה. תשאירי לי את זה" אמרה וגירדה בראשה בעצבנות
"את לא יכולה להגיד את זה, בטח לא אחרי שאני קורעת את התחת שלי בעבודה מאחרי הליצודים עד 1 לפנות בוקר בשביל לשלם חשבון חשמל, מים, ארנונה, גז ואוכל!" כעסתי עליה. עד היום הסתרתי את זה ממנה שאני עובדת עד 1, היא כמובן ידעה, אבל לא דיברה. הרי מה יש כבר להגיד? אין אוכל, אין מים, אין חשמל. צריך את זה
"והעבודה שלך תחזיק אותנו כל החיים? לא!" כעסה
"כי אני פאקינג לא אמורה לממן משפחה!" הוצאתי את זה ממני ואמא פערה את פיה ולאחר כמה שניות סגרה אותו, אני די מצטערת שאמרתי את זה
"אני יודעת.." אמרה בשקט ויצאה מהחדר
"ל..לא התכוונתי" אמרתי בשקט אבל זה היה מאוחר מידי.

התעוררתי לבוקר נוראי, היו לי כאבי ראש נוראיים.
התארגנתי לבית ספר וארגנתי את ליאל לגן, אכלנו וכל הארוחה הסתכלתי על אמא שהתעסקה במחשב נייד. לא דיברנו. גם העדפתי שלא.
"תגיד לאמא ביי ונלך" אמרתי לליאל בשקט וזה מה שהוא עשה.
הסתכלתי על המחשב נייד בלי שאמא שמה לב לאחר ששמה אותו בשולחן והלכה להביא לליאל משהו מהחדר שלה.

'פנימיות עם בתי ספר' זאת המילה שהיתה רשומה בחיפוש.
היא נכנסה לכל העמודים וכתבה על הדף מספרים.
היא.. היא רוצה להיפטר ממני?. ומה עם ליאל? הוא יבוא איתי?
למה היא בכלל כתבה את זה? היא מוותרת?

"הו שנאל" שמעתי את אמא ממלמלת , כנראה היא שמה לב שבדקתי את כל הדפים שהיא נכנסה אליהם
"זה לא מה שאת חושבת. זה לטובתך" אמרה בניסיון להבהיר לי את הדברים
"יאלה ליאל בוא" אמרתי והתעלמתי מאמא שמנסה להיפטר ממני, שתיפטר ממני.
היא לא תחזיק מעמד שבוע.
מי ישלם לה את החשבונות סוף החודש?
"שנאל!" קראה לי אמא אבל אני כבר טרקתי את הדלת והמשכתי לסידורים שלי. לגן של ליאל ולבית ספר שלי

"גם היום באת? חשבתי שעזבת אותנו" אמרה לירון והמשיכה לשלוחן שלה בזמן שהקלדתי לאבא אסמס.

-'היי אבא. מלא זמן לא דיברנו. חשבתי שאולי.. אולי תרצה לקחת אותי אלייך,
אני לא אזיק לך. אני אפילו אעזור לך עם הכסף, אני עובדת.
פשוט אני לא חושבת שמקומי הוא בבית הנוכחי שלי..
אתה לא מבין? אה חח.. אמא מחפשת פנימיה לשלוח אותי לשם,
אני די כועסת עלייך. כי אם לא היית מהמר על הבית שלנו, וכל הרכב שלנו, ומביא לנו עוד חובות אז היתי יכולה לגור בבית… אבל כנראה זה היה צריך לקרות. א..'
השפוטה של לירון עברה והפילה לי את באיפון מהיד והפריעה לי באמצע הקלדה
נאנחתי בשקט והרמתי את האיפון מהריצפה והמשכתי להקליד

-'..אמא כועסת עליי, לא התכוונתי. רציתי שתאהב אותי' רשמתי ולחצתי על שלח.

היום עבר והלכתי לעבודה שלי, בכל זאת.. מישהו צריך לעבוד.
העברתי את העבודה בכיף, פחות מחשבות על מה הולך לקרות.

שעה 1 לפנות בוקר הגיעה וזה זמני ללכת לתחנת אוטובוס.
עליתי לאוטובוס ובדקתי את האיפון הריק שלי מהודעות, לא מאמא. ובטח שלא מאבא.
ירדתי בתחנה של הבית שלי והמשכתי ללכת עוד 10 דקות לבית, נכנסתי לבית מותשת , אפילו להתקלח אין לי כוח.
הקור הנוראי הקפיא לי את כפות האצבעות שלי.
הוצאתי מהתיק את כל הדברים ונשנשתי מעט אוכל.
"הגעת. רציתי לדבר" שמעתי את הקול של אמא בזמן שאכלתי
הסתכלתי עליה והמשכתי לאכול, אני לא מעוניינת לשמוע הסברים.
"יהיה לך טוב שם. לא תצטרכי לעבוד, תכירי חברים." אמרה אמא
"מה הפואנטה" אמרתי בזלזול
"את תגורי בפנימיה, ונמכור את הבית, אני וליאל נגור אצל סבתא" אמרה
"ומה שונה בי?" שאלתי, מעולם לא הרגשתי לא רצויה גם מצד אמא שלי.
"שנאל. זה יעזור לי. אין לך מקום אצל סבתא.. את יודעת שאין שם מקום.. ברגע שנצא מהחובות אני אחזיר אותך משם מבטיחה" אמרה בשקט
"אני לא נכנסת לשם" אמרתי והמשכתי לאכול, אנחנו נצא מזה כמו תמיד
"אנחנו לא נצא מזה! תביני! הם עיקלו לי את הרכב! יש לנו עוד הרבה חובות!" כעסה, כאילו אני אשמה.
"את רוצה שאני אעזוב? אני אעזוב. אני יארגן תיק" אמרתי וקמתי מהשולחן
"לא התכוונתי לזה" אמרה בשקט, אבל לא בדיוק מעניין אותי אל מה היא התכוונה.
גם ככה אף אחד לא אוהב אותי בבית ספר, מה אכפת לי.

נכנסתי לחדר כשאני מחזיקה את הדמעות בגרון והתחלתי להוציא מהארון בגדים ושמתי על המיטה, אני סתם דרמתית, הרי לעבור לפנימיה לוקח לפחות שנה, לא?.
זה בטח יהיה כיף כמו בסרטים.. נכון?..
"שנאל" קראה אמא בשקט
"רק.. לכי מכאן" אמרתי בשקט ושמרתי את הכאב חהתפוצץ בתוך גופי
"אני.." אמרה בשקט והתחילה לבכות, אבל לא הקשבתי
"אני אוציא אותך ברגע שאני יוכל" אמרה בבכי מר. אבל אני לא סולחת לה.
לא סולחת לאבא.
"ברגע שאת מכניסה אותי לשם. תשכחי ממני, אני כבר לא שנאל שלך." אמרתי, אבל לא רציתי שזה יישמע כמו איום.
"ככה שנאל? ככה מתחילים? אני עושה את זה למענך!" אמרה בכעס
"לטובתי? מתי עשיתי משהו לטובתי? הכל אני עושה למענכם! אני נמצאת במעמד חברתי הכי נמוך שיש, אני עובדת לילות על גבי לילות בשביל שלליאל יהיה כאן אוכל, אני חוזרת מאוחר וקמה לבית ספר ולוקחת את ליאל איתי שלא יהיה לך מעמסה! אני עושה הכל בשביל להפחית ממך, אני שמה עליי את כל המשקל! שלך יהיה קל וככה את נפטרת ממני?" אמרתי בכעס וקמתי ממקומי והתחלתי להתהלך בחדר
"אף אחד לא ביקש שתעבדי! יש אותי ואני מסתדרת! מתי תביני ותפתחי את הראש המצוקמק שלך כמו של אבא שלך! את מזכירה לי אותו בהתנהגות שלך! תפסיקי להתנהג ככה!" כעסה.

כמו אבא שלך..
כמו אבא שלך..
כמו אבא שלך..
המשפט הזה פגע בי. אפילו שהיא לא התכוונה.

"מתי תביני אותי!! אני לעולם לא אתחתן! לעולם לא אצא עם גבר! אני פאקינג פרודה! ואני לא גרושה! נחשבת נשואה! ועוד עם ילדים!" אמרה בכעס
"את לא חייבת שנהיה הילדים שלך. אנחנו יכולים להסתדר לבד, או כמו שכבר תכננת, לשלוח אותי לפנימיה.." אמרתי בשקט והכנסתי את הבגדים למזוודה קטנה, היא יצאה מהחדר ולא נכנסה.

נכנסתי מתחת לשמיכה והתחלתי לבכות. איך החיים השתנו לי כך…
בבוקר התעוררתי לבד, אמא לא היתה כאן וגם לא ליאל. השעה היתה 10 בבוקר. אני מאחרת שיט.
התלבשתי מהר ונעלתי את נעליי וחיפשתי את המפתחות שלי לבית בשביל שאני יוכל להיכנס לבית אחרי הצהריים.
חצי מהבית לא היה כאן, מצחיק? אותי לא.
ארגזים היו פזורים ברחביי הבית הקטן. אבל בסדר. כנראה אמא עושה ניקיון.

'שנאל היקרה. אני מצטערת שהכל כל כך מהר.
את תמיד תהיי בליבי. את יודעת שההחלטה הזאת לטובתך.
אני מצטערת שלא נוכל להיפרד ממך,
כתבתי לך מאחורי הדף את הכתובת של הפנימיה, תגיעי לשם. האוטובוס עובר עוד מעט
את תכירי חברים ומשם תלכי לבית שלך.. לבית החדש שלך..
אנחנו ניפגש מתישהו. נכון?
אוהבים אמא וליאל.
את תצאי בשבתות וניפגש, אני אכניס לך כסף לחשבון ברגע שאוכל. ואת תצאי משם מהפנימיה מתי שהכל ייסתדר.
תתקשרי אליי כשאת קמה' כתבה

ברזים נפתחו בעיניי ולא האמנתי שזה מה שקורה.
משרד הרווחה בא לקחת אותי? אין יותר מושפלת ממני ברגע זה.
העדפתי לקבל את ההשפלות ואת העלבונות מלירון ומחברות שלה, אפילו מאביאל.

אל: אמא
-'אני לא יודעת מה להגיד. אני כבר רגילה שנפרדים ממני בלי להגיד..
אז.. חיים נהדרים שיהיו לך..
אני מקווה שאת ליאל לא תעזבי אף פעם.
מהיום אני כנראה לבד. כי את יודעת שחלק מפנימיה זה לצאת רק פעם בחודש הביתה, במיוחד בפנימיה שאת שמת אותי שהיא בצפון, מרחק של שלוש שעות מכאן.
אני מקווה שיום אחד תוכלי להעריך אותי, כמו שאני הערכתי אותך.
בתודה, שנאל. שנאל שכבר לא שלך' שלחתי.

אני לא הולכת לשום פנימיה. תגרדו אותי מהריצפה אני לא אלך.
לאן אני הולכת אם אין לי לאן..
הלכתי לטייל ברחוב וקיוויתי שמכונית תדרוס אותי למוות.
התיישבתי על חומה נמוכה וחשבתי מה אני אעשה. החורף כבר כאן, אני לא רוצה להיות יותר מידי בחוץ.
נזכרתי בליאור. אבל פדיחה לבקש עזרה..
אולי כדאי לי ללכת לפנימיה? אני אתחיל חיים חדשים.. אבל אני רוצה משפחה…

אל: אמא
-'את לא שוקלת מחדש את הנושא הזה? אני כמעט ולא אהיה בבית.. אני רק אשן בבית, מבטיחה.
אני גם ככה עובדת כל היום ובבוקר לומדת, אני יישן בבית רק 6 שעות..' שלחתי
לאן התדרדרתי.

אמא התקשרה. עניתי.
"כן" עניתי מהר, שתגיד שהכל בסדר.. שנגור ביחד..
"כבר הגעת לשם?" שאלה בשקט
"לא.. את לא רוצה לחשוב על זה שוב? אני גם ככה בגיל 18 יעזוב." אמרתי שוב
"אני לא יכולה.. אנחנו נחשבים כגרים ברחוב. תביני.." אמרה בעצב
"ממ.. הבנתי" אמרתי בעצב ימיגבתי דמעה שזלגה מחוץ לעיניי
"אני מצטערת" אמרה בשקט
"אל תצטערי. אני.. אני אסתדר" מלמלתי בשקט וניסיתי לעשות את עצמי שמחה אבל אני לא
"שנ..שנאל" אמרה אמא בבכי אבל כבר ניתקתי את הטלפון, לא יכולה לשמוע אותה.

חזרתי לבית ויצאתי עם המזוודה אל תחנת האוטובוס כי אמא בעבודה וגם ככה אין לה רכב לקחת אותי כי עיקלו אותו, וגם שלט למכירה נתלה על הבית בגלל שעיקלו לנו אותו.

נקודת מבט אביאל-
יצאתי מהמקלחת ושמעתי את האיפון שלי מצלצל, לירון.
"אה?" עניתי בעייפות ולירון היתה עסוקה בדיבורים עם חברות שלה
"לירון ביי" אמרתי ובאתי לנתק
"לא רגע.. מה קורה?" שאלה, "עייף, ביי" אמרתי וניתקתי. שונא את השאלות האלה על הבוקר.

ירדתי למטה כבר לבוש במדים של הצבא, היום יש לי בדיקה ברופא ולא מתאים לי!
"בוקר טוב" מלמלתי בעייפות ושתיתי את הקפה של הבוקר
"לא נכון.. הבית הזה מקולל" אמרה אמא והניחה את פיה על הפה שלה בזמן שדיברה בטלפון
"טוב. אני אדבר איתך, אביאל קם" אמרה אמא והתפנתה אליי

"אתה לא מאמין! הבית שהיה נטוש אז, בבניין הזה ששם, זוכר?" אמרה, זה הבית של שנאל הזאת
"כן" אמרתי ואכלתי מהעוגיות שאמא הכינה
"עיקלו להם את הבית, מסכנים !" אמרה בעצב, עיקלו לשנאל את הבית? שוב?
מסכנה. מה אני מרחם עליה..
אבל עדיין מסכנה, היא עובדת הרבה ועכשיו אפילו בית אין לה.
בעיה שלה.
"טוב אני זז לרופא, יום טוב חיים של אמא" אמרתי ונשקתי לראשה
הגעתי לתחנה וראיתי את שנאל, לא מתאים לי.
היא היתה עם מזוודה קטנה כזאת, היא עוזבת?.

היא הסתכלה עליי והחזירה את מבטה אל האיפון שלה, היא לא יודעת שכל השכונה כבר יודעת שעיקלו להם את הבית.
החלטתי לדבר, רק להרגשה הטובה שניסיתי לעזור.
"ה…האוטובוס יצא כבר?" שאלתי והרגשתי דפוק, היא הנידה את ראשה לשלילה.

לא היה על מה לדבר, אז שתקתי. רק הסתכלתי עליה מחייגת מספר ומתקשרת אליו
"ליאור אני לא אגיע היום, אני יבוא מחר" אמרה בשקט וחייכה חיוך קטן, היא נראתה מאושרת.
"כן, ראיתי" צחקה בצחוק העדין שלה.
"נהנתם?" שאלה בחיוך רחב, היא לא נראת עצובה.. אז בשביל מה טרחתי לדבר איתה
"יפה" צחקה וניתקה לאחר כמה שניות את האיפון שלה
היא לא נראתה שחסר לה כסף, היא היתה מטופחת ולבושה בבגדים אופנתיים.
אבל מה לי ולה. חע
הסתכלתי על כף היד שלה והוא היה משופשף מעט עם דם קרוש, נזכרתי שהפלתי אותה בטעות לריצפה. הרגשתי רע עם עצמי עם מה שקרה בזמן האחרון איתה.
הכאב הפיזי שהיא חוותה מהנפילה והכאב הנפשי מהעלבונות של לירון וחברה שלה.
אבל זה לא הפריע לה, כי אם זה היה כואב לה היא היתה מדברת, אבל היא שתקה אז זהו.
אבל הפצע היה נראה מחריד.
מעניין מה נסגר עם המפתח באותו יום, איפה היא ישנה.. ומה היא עשתה..
"את בורחת מהבית?" אזרתי אומץ להגיד. הוספתי צחקוק קטן בשביל להקל על האווירה
היא הנידה את ראשה לשלילה ועדיין לא הביטה בי, היא רק הקלידה באיפון שלה משהו.
"אז?" ניסיתי להוציא את זה ממנה, חאן היא מצכוונת ללכת לבד, עם מזוודה?
היא לא ענתה, מעצבנת זאת.
"הא?" שאלתי חסר סבלנות
"הא.. מה? אה. לאבא שלי" אמרה במהירות, היא היצה שקועה במשהו, היא חייכה אל מסך האיפון שלה, כנראה קראה משהו מצחיק.
אבא שלה? היא לא בקשר עם אבא שלה.. אולי הם השלימו?.
"אפשר שיחה? האיפון שלי לא טוב" אמרתי, היא הנהנה ויצאה מהר מכל הדברים בטלפון שלה
לקחתי את האיפון מהיד שלה וקמתי מעט ועשיתי את עצמי מחייג אבל בעצם נכנסתי לראות מה היא קראה, זה היה הודעות שלה עם אבא שלה, לא יפה לחטט נכון? אבל למי אכפת. היא לא שמה לב מה עשיתי, רק השפילה את ראשה.
שלחתי לי את ההודעה שהיא שלחה לאבא שלה והסתכלתי בהודעות שלה לראות מה היא שלחה ומה הוא ענה.
רשום שרק היא שלחה אליו הודעות, הוא, לא ענה. מוזר.
מחקתי את השיחה שלי ושל שנאל, שהיא לא תשים לב ששלחתי לי את ההודעה והחזרתי לה את הטלפון.
"תודה" אמרתי האוטובוס הגיע, עליתי חאוטובוס וגם שנאל, היא התיישבה רחוק ממני.

'אבא מה נשמע. אז אני בתחנה, מחכה לאוטובוס. הוא עוד לא בא,
דיברתי עם אמא בבוקר , היא החליטה שזה סופי שאני אלך לפנימיה. אני לא יודעת על מי לכעוס.
הרי זאת לא אשמתה..
היא וויתרה עלי.. גם אתה וויתרת עלי.
אני ידעתי שהיתי צריכה לעבוד עד 4 לפנות בוקר, אולי אז לא היתי עוברת לפנימיה.
הפנימיה בצפון, רחוק מכל מה שהכרתי.. אני עוברת לשם לבד, בלי ליאל.
הוא ייגור עם אמא וסבתא.
אמא הבטיחה שהיא תחזיר אותי לבית כשהכל ייסתדר, אבל אני לא מאמינה שזה ייקרה.
היא נפרדה ממני במכתב על השוחחן אוכל, היא לא נתנה לי חיבוק או נשיקה , כמוך. גם אתה לא נפרדת ממני.. רק עזבת.
אתה קורא בכלל את ההודעות?
מחר אני גם יעבוד כי אני רוצה גם לטוס לפריז , אתמול אמא אמרה שאני דומה לך חחח. אנחנו דומים?. עוד שנה אני אתגייס, אתה תבוא לגיוס שלי?.
אני אלך לקרבי, אני עמוד מול המחבלים ויבקש שיירו בי, אני אהיה איתך. בגיהנום.
אבא אתה חי? אתה נושם? אתה בגיהנום? אתה בגן עדן? אתה פה?.
אני רוצה שתחזור. שתהיה איתי סוף סוף. שיהיה לי אבא..
אנשים נעלמים לי מהחיים. אתה, אמא, ליאל, חברים.
אני לבד. אין דבר יותר כואב מלהיות לבד, יותר כואב מלקבל ירייה, יותר כואב מלקבל מכות.
הלבד זה הדבר הכי נוראי שקיים. הוא יותר מפחיד מהמוות.
אוהבת, ולא כועסת. שנאל'

מה זה….הסתכלתי אחורה וראיתי את שנאל נשענת על החלון כשעינייה נעוצות בחלון ואוזניות על אוזנייה.
אני דיי מרגיש רע. אני גרמתי לה להרגיש רע יותר מה שנגרם לה.
אמא שלה 'וויתרה' עלייה. ככה היא מתארת את זה
ובהחלט הלבד הוא יותר נורא מכל דבר.
אני גרמתי לה כל כך רע, בזה שהתעלמתי ממנה.. בזה שאנשים דיברו אליה רע, בזה שהיא הושעתה מבית ספר. כי ידעתי שלירון כתבה את זה על הקיר.
אני אשם בזה שלא הצעתי לה מחסה כשידעתי שהיתה פגועה.
אני אשם! אני ידעתי מה עובר עליה ולא התייחסתי.
אני בן אדם נורא.
אין פלא שהיא מפחדת ונרתעת כשאנשים מתקרבים אליה, כשלירון מתקרבת אליה, ראיתי איך היא התכווצה במקום. כשאני דיברתי אליה היא השפילה את ראשה. ראיתי!

שפשפתי את ראשי בעצבנות וחשבתי מה לעשות. סליחה לא תעזור לה.
אני לא אוותר עליה.
קמתי ממקומי והלכתי אל שנאל שישבה לבד, הגשם בחוץ נוראי.
מזל שאנחנו בתוך האוטובוס.
"איפה את יורדת?" שאלתי והתיישבתי לידה, למרות שהיא לא הציעה לי.
היא הורידה את האוזניות מאוזניה והביטה על ציפורניה, לא הסתכלה על כלום.
"אני יורד עוד 5 תחנות, את?" שאלתי וניסיתי להראות התעניינות.
"אביאל.. אני מעדיפה שלא נדבר" אמרה והביטה לצדדים לראות אם מישהו מסתכל.
אני מבין אותה.
"את בסדר? רוצה לדבר?" שאלתי והיא הנידה את ראשה לשלילה והפנתה לי את הגב ושמה אוזניות על אוזניה.
היא הורידה לי את האגו שהיה צריך לגרד אותו מהריצפה. אבל זה מגיע לי.. זה מה שעשיתי לכבוד שלה.
הלכתי למקומי והבטתי עליה כל הנסיעה. היא עצמה את העיניים מידי פעם ופיהקה פיהוק קצר.
הכל התחיל בים שאמרתי לכולם שהיא סתם פרחה זורמת, רק שיירדו ממנה. כי מגיע לה מישהו טוב יותר ממנה.
לירון שמעה שאני מכיר אותה ומשם היא החלה לשנוא אותה. והכל התחיל.
אני ראיתי אותה באותו יום בים מחכה שייקחו אותה, אני התחבאתי בצד עם הרכב, ולא הצעתי לקחת אותה.
היא חיכתה שם 3 שעות. ואני? התעלמתי.
ביום הזה שכמעט אנסו אותה ואני לא שאלתי לשלומה, אם היא בסדר. רק התעלמתי.
ביום הזה שלקחתי את לירון וחברה שלה מהתחנת אוטובוס והן השפילו אותה עד כאב מוות ואני? התעלמתי.
באותו יום שאבד לה המפתח ואני לא הצעתי לעזור לה לחפש.
אז מה הפלא שהיא מתרחקת ממני.

הגיע הזמן שלי לרדת מהאוטובוס והסתכלתי על שנאל שעוד לא ירדה מהתחנה. היא כנראה צריכה לנסוע הרבה.
החלטתי להישאר באוטובוס ולראות לאן היא נוסעת.
עברו להן שעתיים!!!! מה אני צריך את זה?!
היא ירדה מהאוטובוס והלכה בגשם אל כיוון לא מוסבר, הייתי מאחוריה, היא לא ראתה.
היא המשיכה ללכת ועצרה כל מיני אנשים שאלות וחייכה אליהם.
היא היתה רטובה מהגשם, אבל זה לא עצר אותה.
חצי שעה הלכנו ברגל, היא נראתה בשיא הכושר.
היא הגיעה אל בית ממוצע ודפקה בדלת, אז היא כן הלכה אל אבא שלה? לא הבנתי.
חזרתי אל התחנה ונסעתי בחזרה אל הבית.

נקודת מבט שנאל-
הגעתי אל הבית שאליו אמרו לי להגיע, זה לא נראה לי כמו פנימיה.
"שלום" חייכה אליי אישה בסביבות גיל ה50
"אני.. אני שנאל" עניתי וניגבתי את עיניי מהטיפות גשם שבינהם היו גם הדמעות שלי.
"אמרו לנו שתגיעי, בואי מתוקה, תתארגני תתיבשי ונדבר" אמרה והובילה אותי חחדר קטן כזה.
ניגבתי את שיערי במגבת שהיא נתנה לי ואת פניי, ויצאתי. היתי לבושה בבגדים שלבשתי מקודם. הם אומנם רטובים אבל לא נורא.
האישה דיברה איתי ואני לא ידעתי מה לענות. רק חייכתי. בתוכי יש מאות שאלות ועצב לא מוסבר.
"בימים הראשונים תהיי כאן, אצלי בבית עד שתתאקלמי ונכניס אותך אל הפנימיה. כולם נמצאים בטיול שנתי, אז תהיי כאן" אמרה והראתה לי את החדר 'שלי'
"אני צריכה ללכת לעבוד בראשון לציון. אני יוכל לצאת מחר?" שאלתי
היא הנהנה בראשה ונתנה לי להיות בחדר שלי.
התיישבתי בפינה של החדר על הריצפה ובכיתי.
מה עוללתי שאלה הם חיי.
הטלפון שלי צלצל זאת היתה אמא.
"הלו?" שאלתי בשקט וגמעתי רוק
"שנאל. איך שם? אני מצטערת.." בכתה.
"בבקשה.. אל תתקשרי יותר" אמרתי וניתקתי לה.