skys are blue – הקדמה

ישבנו מול נוף היער ואבני האודם המבצבצות ממול.
הוא הסתכל אל האופק ואני שקעתי בצבעי השקיעה המהדהדים ברקע.
ראשי הונך אט אט על כתפו ולרגע ליבו חסר פעימה.
"אני לא מאמין שאת הולכת לשם, לא שוב" הוא לחש ודמעה קטנטנה זלגה על פניו הבהירות והרכות.
"אין לי אפשרות אחרת, אתה יודע את זה" אמרתי בתקיפות מסויימת כשראשי מתרומם וידי מונחת חזרה על ברכיו ושניו חורקות.
"אולי סוף סוף תהיה מנצחת למשחק" הוא אמר בלי בקושי טיפת תקווה בליבו הפועם חזק.
"גיא, אם אני לא אחזור…" אמרתי בבכי רח והוא קטע אותי "את תחזרי רוני את תחזרי.

*
דפיקה נשמעה על דלת בייתי החומה ובזמן שאחי קם לפתוח אותה ברעידות קצרות קמתי לעבר דלפק ההמטבח הארוך ולקחתי במהרה את תיקי הגדול. תיק עור בצע חום חרוך וישן אבל חשוב לי.
"רוני כהן" נשמע קול מפוקח וחזק הבוקע מדלת הבית.
"אני באה" צעקתי בחלקי קולי האחרונים מהפחד.
חיבוק אחרון לאמא, חיבוק אחרון לרועי ולגיא רק מבט חטוף והלכתי משם, למשחקים.