stole my heart- פרק 1

"בריטניה, הנה אנחנו באים!" אני ואנני צרחנו כשיצאנו מהמטוס.

stop.
אני אספר לכם קצת עליי לפני שנתחיל:
אני היילי, בת 16.
יש חברה שקוראים לה אנני, אנחנו גרות בארה"ב.
ואנחנו טסות לכל החופש הגדול לקרובת משפחה שלי שגרה בבריטניה.
לקרובת משפחה שלי קוראים מיילי, ואני לא ממש זוכרת אותה כי ראיתי אותה לפני תשע שנים.
יש לי שער שחור- חום ועיניים חומות,
אלאנני יש שער חום ובקצוות יש לה טיפה צבע כסוף כזה…ועיניים חומות.
בכל מקרה….. נמשיך בסיפור:

"ועכשיו, איפה מיילי אמרה לך שהיא תהיה?" שאלה אותי אנני.
"אמממ… לא יודעת…." מלמלתי.
"תגידי תודה שיש לך אותי ואני צריכה להגיד תודה שיש לי את הפלאפון שלי כי יש לי את המספר פלאפון שלה." אמרה לי והוציאה את הפלאפון שלה מכיסה.
היא התקשרה למיילי.
"היא אמרה שניקח מונית לרחוב 'לומגרבסט' 15." הודיעה לי אנני אחרי שסיימה לדבר בפלאפון עם מיילי.
לקחנו מונית,
הנהג לבש כובע ומשקפיים.
כאילו הוא מסתתר ממישהו.
הוא נראה לי ממש מוכר, אבל לא הבנתי מי זה.

המונית עצרה מול בית ענק,
נתנו לנהג כסף וירדנו מהמונית.
"אומיגד." סיננה אנני.
"מה חשבת? זה בריטניה. לא המקומות הנטושים שאנחנו גרות בארצות הברית." אמרתי לה.
היא משכה בי לכיוון הדלת.
נקשנו בדלת.
כעבור שניות ספורות נעמדה מולנו בחורה, היה לה כובע אופנתי ובגדים אופנתיים.
היה לה גם שער שחור ועיניים חומות.
אמא שלי אמרה שהיא גדולה ממני בשנתיים אז היא בת 18, יש לה דירה משל עצמה.
"היילי?" היא צרחה.
וואו, אני מתחילה להיזכר בה.
חיבקתי אותה חזק חזק.
ואנני עמדה בצד כזה…לא קשורה.
צירפנו אותה לחיבוק.
כשסיימנו את החיבוק החם שלנו היא הכניסה אותנו לבית שהיה בו בערך….6 חדרים.
"וואו.." אנני התפלאה מגודלו של הבית גם מבפנים.
"בואו, אני אראה לכן את החדר שלכן!" אמרה מיילי ועלתה במהירות במדרגות.
"אממ.. מיילי?" קראנו לה.
נשארנו למטה.
"איך נעלה בדיוק עם המזוודות?" שאלה אותה אנני.
"או." אמרה וירדה במהירות.
היא עזרה לנו לעלות למעלה עם המזוודות.
"זה החדר שלך, היילי." אמרה מיילי לי והצביעה על החדר הימני.
"וזה החדר שלך, אנני." אמרה והצביעה על החדר שממול החדר שלי.
"חדר לכל אחד? וואו." אנני התפלאה שוב.
"אנני, עוד היא תחשוב שאנחנו גרות בשכונות של עניים." לחשתי לאנני והיא צחקה.

סידרנו את הבגדים והדברים בחדרים שלנו וירדנו לסלון.
"אני מקווה שאתן לא עייפות כי בערב יוצאים לחגוג." אמרה מיילי לאנני ולי וחייכה חיוך גדול.
"לחגוג?" אנני הצטרפה לשמחתה של מיילי.
"אני לא רוצה להרוס לכן, אבל נראה יל שאני אשאר בבית. אני הרוסה מעייפות." אמרה ופיהקתי פיהוק גדול במיוחד.
"אבל….היילי…" אנני עשתה לי עיניי כלב,
"אנני, זה לא יעבוד עליי." אמרתי לה והסתכלתי לכיוון אחר, לא לעינייה המהפנטות של אנני.
"פליזליז?" היא הלכה לכיוון שהסתכלתי בו.
אוי נו.
היא יודעת שאני לא יכולה להגיד 'לא' כשאני מסתכלת בעיניי הכלב שלה.
"טוב!" נכנעתי.
"יאי!!" מיילי ואנני קפצו מאושר.
חיוך קטן הציץ מפניי.

-ההמשך יבוא-