Sweet Dreams | 2 | free, somehow

"אני יכול,שייני מייני?" הוא שואל. האלכוהול מדבר לו מהגרון. האלכוהול מניע לי את המוח וקובע את פעולותיי.
"לא!" אני מצייצת.
אפילו תחת השפעת אלכוהול אני מתנגדת למעבר.
"זונה" הוא מסנן ובשלוק אחד גומר על כוסית נוספת.
הוא מנפץ אותה תחת הכוח שבאצבעותיו ונועץ בי מבט.
הוא מתקרב אליי עד שאני יכולה להרגיש את הנשיפות שלו מכות בקצה אוזני.
"גם אם תרדי על ארבע, אני לא אזיין אותך" הוא מסנן בגסות.
הוא זורק כדור לתוך כוסית, שבהמשך הערב ברוב טפשותי שתיתי.
הכדור התמוסס באלכוהול הזהוב והמפתה.
משם הכל נעשה מעורפל.

7:12 בבוקר.
השעה האידיאלית לשכוח את קיומו הקדוש של יום שבת.
אני מסתכלת על השידה שלי.
הבבועה שלי נראית נורא ואיום.
אני קוברת את פניי הידיי למשך שתיי דקות ארוכות.
אני מתאוששת בקלות ונוחרת בבוז.
"שיין, רדי למטה! הלו!" הוא צועק לי.
הצעקה שלו מציקה לי.
מזכירה לי כמה מטלות יום שבת מביא איתו.
"נו רדי, את צריכה לתפקד."
כאן, ספורטיביות וגמישות זו תכונה מולדת.
כאן, לרכוש את הזמן… זה לא אופציה.
אני מסיטה את הפוך הצידה ומתייצבת מול המראה.
עוד בוקר אחד.
עוד שבת אחת.
היום זה תורי להתחיל,
היום זה תורי לסיים.