The beauty in revenge

פרק שתיים:

אחרי שש שנים. הווה

השעון המעורר שלי נשמע, הסתובבתי בשביל לראות מה השעה 5:00 בבוקר.
אנחת תיסכול נפלטה מפי, וקמתי מהמיטה החמימה שלי.

לאחר אירגוני הבוקר שלי, ובדיקה של השעה, 5:42.
החלטתי לצאת לעבודה.

מפתחות למכונית פייאט שלי, וקפה לדרך.
תוך 12 דקות הגעתי לעבודה, לבית חולים ביסטר.

נכנסתי לתוך בית החולים, לכמה הצלחתי להגיע בתוך שש שנים בודדות,
מצאתי לעצמי בית, סוף סוף הרחוב הוא לא ביתי יותר.
קניתי מכונית ובגדים, השתנתי מאותה נערה שכולם היו מתעללים בה.

סוף סוף מצאתי את הכבוד שלי בתוך רופאה בכירה של קרדיו.

נכנסתי לתוך הבניין, הלכתי ישריות למחלקה שלי.
"איך כולם?" שאלתי את אחת האחיות שהייתה מאחורי הדלפק.
"כולם יציבים חוץ ממטופל במיטה 13, אין לא בטוח מה יש לו אבל יש לו נשימות עמוקות.
"אוקיי, תודה" הלכתי במהירות לחדר חמש מיטה 13.

"היי דינה!" קראתי לאחת מהאחיות. ראשה בצבץ מבחוץ.
"תזמיני את דוקטור שטיין. עכשיו!" צוויתי על האחות

הרמתי את האחיזת ידיים של המיטה ושיחררתי את העצירה של הגלגלים והתחלתי לנוע אל עבר המעלית.

דוקטור שטיין הצטרף לעזרתי בדחיפת המיטה. בדרכנו לחדר הניתוחים נתתי לו את כל המידע עלייה.

לאחר שעה, דוקטור שטיין תופס אותי בודקת את הנתונים של המטופלים החדשים שלי.

"מצבה טוב. היא עכשיו נושמת בקצב נורמלי."
"יופי" סיננתי והחזרתי את מבטי ללוח המטופלים
הוא שם את ידו על מותני וקירב אותי אליו.
"אז הערב אלי?" הוא שאל
אני הבטתי לתוך העיניים הכחולות שלו. הם תמיד הזכירו לי את הים הרוגע והשלווה ששוררת שם.

"כן" אמרתי והעיניים הרגעות נראו כל כך עמוקות
"יופי" שמחה השתלטה על קולו

הוא שיחרר אותי. הסכמנו שנשאיר את מערכת היחסים בינינו בסודיות.
בעבודה אנחנו דוקטור שטיין, דוקטור מרטין
בחיים באישית ניקולא ובלה

סירנות נשמעו. רופאים ומתמחים רצו אל עברם.

המתמחים שלקחו את המטופלים מידיהם של הפרמדריקים. התחילו להקריא את הנתונים, שם, גיל, מצבם ואיזה טיפול הם צריכים לעבור.

לאחר שקרדיו נשמע, רצתי אל המתמחה שלי. יש לה שיער שחור ועורה שחום. היא מתוקה ומתלמדת נהדרת.

נכנסנו לחדר ניתוח, לאחר שעתיים שעמדתי על הרגליים מנסה לשמור על הדופק, מנסה להילחם על חייה. לבסוף הצלחתי, היא נושמת מצבה יציב.
אנחת רווחה יצאה מפי לאחר שסיימתי לתפור אותה בחזרה.

הלכתי לחדר הממתינים, כנערה אף פעם לא דאגתי שמישהו מהמשפחה שלי יכנס לפה. אבל זה קרה משה, נכנס לניתוח ואני ישבתי על הכיסא מחכה לתשובות טובות. לבסוף הכל הסתדר , אבל אני בחיים לא רוצה להרגיש את זה שוב. ההרגשה הזו שאתה לא יכול לעשות כלום חוץ מלחכות להחלטה שאולי תהפוך את החיים שלך לריקים.

הממתינים ראו אותי ולכן קמו, הם לא יודעים איזה רופא טיפל בבן או בבת שלהם. הם חיכו לשם, לתשובה לפחד שלה.

"לנה פורטייר" אמרתי, הקהל מסביבי התפזר מבטים עצובים עלו על פנים.
"כן, מה המצב שלה?" שאל, קולו היה חזק וצרוד.
"מצבה יציב אבל אנחנו נשאר אותה פה לשלושה ימים להשגחה"
הוא הינהן "יופי, אז אני צריכה את האישור של המשפחה שלה."
"אין בעיה" אמר
חיכיתי שהוא אשלוף את הטלפון שלו בשביל ההורים שלה.
"אפשר את הטפסים?" הוא חיכה גם כן
"אדוני אתה לא חבר שלה?" שאלתי בחוסר הבנה
הוא גיחך "לא גברתי, אני אח שלה"
"הבנתי. וּבכן אתה יכול לחתום אצל האחיות יש להם את כל הטפסים." אמרתי הוא הנהן
"מצטערת על האי הבנה"
"זה בסדר," הוא צחק והלך לאחיות

אני חייבת להודות הוא נראה טוב. עם שיערו החום ועיניו החומות.
הוא מזכיר לי משהו, מישהו.