The beauty in revenge

עבר

אני חוזרת לפח שלי, לפח שאני קוראת לו בית.
אחרי שניסיתי למצוא עבודה. מקום מכובד שיעסק אותי, ללא הצלחה וללא מזל.
אבל אני לא מוותרת אני צריכה להמשיך להילחם, ולקוות לטוב.

אנחה כבדה נפלטת מפי, לאחר שישבתי על המזרן שלי. הדבר היחיד שיש לי ב'בית'.

הסתכלתי מסביב, המחשבות שלי צפו.
למה? ההורים שלי לא רצו אותי בגלל זה אני פה.
מה החיים האלו שווים לי?
אני לא צריכה להמשיך אני לא צריכה לנשום.
הדמעות נקו לי את הפנים.

בנשימה אחת החלטתי לא לוותר. ניגבתי את הדמעות. עוד נשימה להירגע.

ואני הולכת לישון עם לב כואב, אבל אני שלמה.

למחרת בבוקר, עוד פעם. הכל שוב מהתחלה. הבגדים, התיק, הפח. שוב הבוקר.
שוב אני מורידה את הראש בשביל התקווה הקטנה שלא ישימו לב עליי.

היה קר, הנשימות היו קרות. ניסיתי לחמם את גופי, ללא הצלחה נותרתי קרה.
בדרכי לבית ספר נתקלתי באישה זקנה.
"אני מצטערת גברתי" אמרתי לה בנשימות קפואות
"אין בעיה עלמה צעירה" קולה היה רך. הנהנתי ותכנתי ללכת.
"הינה" היא הושיטה לי סוודר לבן. הוא היה נראה כל כך חמים.
"הו לא אני לא יכולה לקחת את זה ממך" אמרתי ביטלתי את הצעתה.
יש לי חוק לא לקחת נדבות מאנשים.
"אני מתעקשת," היא התחילה לומר "חוץ מזה נכדתי כבר גדולה מידי בשביל הסוודר הזה. אני רוצה שאת תקבלי אותו." והושיטה את הסוודר שנית. בהיסוס קל לקחתי את הסוודר.
"תודה לך, רוב תודות לך"

היא חיבקה אותי, ולחשה "תשארי חזקה אבל אין שום בושה בלבקש עזרה"
החזרתי לה את החיבוק, הרבה זמן שלא הרגשתי חום מאדם.

ריחה היה מתוק, אנני יכולה להסביר זאת אבל ההרגשה והריח שלה נתנו לי את התקווה שאני יכולה להמשיך ואולי משהו יקרה בדרך.

לאחר שעזבתי את האישה ושרצתי לבית ספר נכנסתי לכיתה, ראשי זקוף. אני לובשת בגד חדש, אני הרגשתי חזקה.

הכיתה שלי נכנסה לחדר אחד אחרי השני, ואני השארתי את ראשי מורם גבוה. הרגשתי בטוחה יותר שונה אבל באופן חיובי.
לפתע נכנס האדם היחידי שיצליח להוריד אותי, שיצליח להרוס ולהפיל אותי כל פעם מחדש.
לאו פורטייר.
הוא נכנס לכיתה, עיניו צדו את עיני. הרגשתי כמו טרף, הורדתי את ראשי והתפללתי שהוא לא יעשה לי משהו שהוא לא יפנה אליי.

והתפילות שלי התקבלו בברכה הוא לא פנה או דיבר אליי כל השיעור.
וכך זה המשיך.

הייתי בטוחה שהוא לא יעשה לי משהו. הרגשתי כמו בת אדם ולא סוג ד.
לראשונה הייתי בטוחה שפי התרומם במעט ויצר חיוך.
אך לכל התחלה יש סוף, ושלי הגיע.

"אז מה מרטין, את חושבת שבאמת תצליחי לצאת היום מבית הספר בלי נזק" אמר. הוא נמצא קרוב לשולחן, ידיו משולבות.
הוא מתבונן בי, ואני מתפלל לנס שיוצא אותי מכאן.
"סוודר יפה, הוא חדש?" שאל. הרגשתי בקולו טון של ממזרות.
הנהנתי, ראשי עדיין מושפל.
הוא תפס בחולצה שלי ובכך גרם לי להסתכל אל תוך עיניו. היה בהם שיעשוע.

הוא עזב את החולצה שלי. אבל נראה כיאלו התוכנית שלו להשפיל אותי רק התחילה.

כל היום פחדתי, הייתי בכוננות מוכנה לגרוע ביותר. לאו לא מתכוון לעזוב אותי לנפשי.
עוד שנה אחת וזהו אני חופשייה מהם. עוד קצת.

בגלל שפחדתי החלטתי ללכת למקום האחרון שבו יחפשו אותי. אולם הספורט.
אולם הספורט שלנו נמצא יחסית רחוק מרוב שכבות בית הספר. הוא גדול וריק.
הוא המקום המושלם שאנשים יחשבו שאני נמצאת שם.

הצלצול נשמע. עם כמה שאני מפחדת לצאת אני מפחדת עוד יותר מלפספס שיעור מדעים.
בלב ברירה יצאתי מאולם מסתכלת ימינה ושמאלה רואה שאין שום זכר לתלמיד ויוצאת בבטחה.

אני מגיעה לשכבה שלי. אין זכר ללאו הוא כנראה נכנס לכיתה. אני מאחרת בכמה דקות בשביל לוודא זאת.

נשימה עמוקה יוצאת מפי. ואני מחזיקה את הידית לאט לאט פותחת אותה. לקבלת מורה כועסת וזרם של קפה יורד מתחת לדלת.

השיער שלי מלא בקפה, יש לי ריח של קפה. אבל הכי גרוע הסוודר שלי, יש לו כתמי קפה.

בכל חוזקי ניסיתי לא לבכות, ניסיתי לעצור את הדמעות מליפול. הרמתי את הראשי והסתכלתי אל עבר המורה שהייתה מופתעת. הזזתי את ראשי אל עבר התלמידים שצחקו והשתתקו כשהסתכלתי עליהם. חוץ מאחד הוא צחק לאורך הכל. לאו.

עצמתי את עיניי וחזרתי אחורה. הלכתי, ברחתי. אבל אני אחזור.