The light and the dark. ep seven. the end or start?

בפרק הקודם:
הגיע הזמן להחליט. נשארו רק יומיים. השעון מתקתק. וחיי תלויים בכפות ידיי.

The light and the dark. ep seven part one. preparations
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היום זה היום האחרון לאימונים. מחר אני ואדווארד נילחם. אך גילית עוד כמה דברים
בזמן ששהיתי כאן. בסוף הקרב המנצח יבחר את מי שירצה להתחתן איתו. ויהיה מלכו\מלכתו.
כבר לא ידעתי מה לעשות. הייתי אבודה יותר מתמיד. הייתי בתוך חדר חשוך עם כדור אור
קטן מהבהב. וכדור האור הזה הוא תקוותי. תקוותי להישאר בחיים.
בסוף השיעור של ברייק הוא פנה אליי ואמר "רין שמעת שהמנצח הולך להתחתן עם מי
שירצה?" הוא הביט בי מחייך. אך רק שתקתי. וכך גם הוא.

נהיה מאוחר ונכנסתי לחדרי. התארגנתי לישון ונכנסתי למיטה. אך לא הצלחתי להירדם.
'גם אם אבחר לנצח האם אצליח להביס אותו? או שאתן לו לנצח?.'
חשבתי כל הלילה על הקרב. החלטתי לעשות מקלחת. אולי זה ירגיע אותי.
בבוקר כשהתעוררתי עייפה. סידני העירה אותי בשמחה. היא נתנה לי את המדים
והובילה אותי אל אולם הכניסה. שם היה אדווארד מחכה ומביט בי. מבטו היה אדיש
אבל הרגשתי הרגשה מוזרה ממנו.

סידני החזיקה בשני ידיינו ושיגרה אותנו לאיצטדיון ענקי. היא עלתה מהר במדרגות והכניסו אותנו
לחדרים מופרדים. ראיתי בחדרי את הזקן. "הגיע הזמן לבחור. לבחור את גורלך"
הוא אמר והלך למושבים של האיצטדיון. קפאתי. לא יכולתי לזוז. כל מה שהצליח לזוז היו
הדמעות שזלגו מפניי. 'אני אלחם. אני אלחם רק כדי להראות שאני חזקה. אבל אני אחזור
לביתי. אני לא אשאר כאן ולא אתחתן. אני אלחם בשבילי ולא בשביל שום ממלכה'
חשבתי. שריקה חדה נהייתה בכל האיצטדיון וסידני ניגבה לי את הדמעות "תהיי חזקה"
היא אמרה ויצאתי מהחדר. הייתי בתוך זירת האיצטדיון. ואדווארד עמד בחלק השני של
הזירה. שנינו הבטנו אחד בשני בגבורה והמשרוקית להתחלת הקרב נשרקה.

The light and the dark ep seven part two. the battle.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הקרב התחיל במהירות. לו הייתה חרב אפורה ארוכה שזהרה בשחור-סגול.צבע האופל.
לי היו סכינים מהירים בצבע לבן-כחול. צבע האור. זרקתי עליו במהירות 3 סכינים.
"לייטנינג!" צעקתי וברקים יצאו מהסכינים. אל כיוונו של אדווארד. הוא מהר התחמק.
"דארק אאורה!" הוא צעק וכיוון אליי את החרב שלו כמו אקדח. ובמהירות צללים
שחורים עפו אליי. הצלחתי להתחמק מהם אבל אחד פגע בכתפי קלות.
"אני בסדר גמור" אמרתי לעצמי. "בלו פליימ!" הוצאתי חמישה סכינים וזרקתי אותם
על אדווארד. הם התחילו לעלות באש. הוא הצליח להתחמק אבל אחד הסכינים
שמשום מה לא עלה באש פגע ברגלו. הוא המשיך ללכת. "ביג סלאש!"
הוא צעק וכיוון שוב את חרבו אליי. יצאו ממנה שלושה עמוד אור שחור שבמהירות
עף אליי. זה נראה כאילו הוא גם חותך דרך הריצפה. הצלחתי מהר להתחמק
שנייה לפני שהם הגיעו אליי. "פאפט שוו!" הוא צעק מהר כמה שניות אחריי שהתחמקתי.
ופתאום לא הצלחתי להזיז את הגוף שלי. הגוף שלי זז מרצונו. "תרקדי נסיכה תרקדי!"
אדווארד חייך. אבל מהר השתחררתי מהכישוף. הייתי עצבנית יותר מתמיד.

The light and the dark. ep seven part three. to kill or not to kill? that is the qustion
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

'הגיע הזמן להשתמש במכה שברייק לימד אותי.'
חשבתי וזרקתי סכין אחד קצת יותר גדול מהאחרים. אל עברו של אדווארד.
"לייט שוט!" צעקתי. אדווארד ניסה להתחמק אך הסכין פגעה בבטנו.
הבטתי בו מופתעת מכל הדם שיצא במהירות ממנו. הוא שכב שם על הריצפה.
'ניצחתי?' חשבתי והבטתי מסביב. ראיתי את ברייק מחייך והוא צעק "תהרגי אותו!".
קפאתי. רציתי לנצח אבל לא היה בכוונתי להרוג אף אחד. "כן תהרגי אותו"
אמרה מלכת האור. כולם פתאום באיצטדיון התחילו להריע ולצועק "תהרגי אותו! תהרגי אותו!"
ואדווארד הביט בי. "תהרגי אותי" הוא אמר משתעל. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי להאמין.
עברו כמה דקות עד שחזרתי לעצמי. "למה?" שאלתי מביטה בריצפה.
"למה? כי זה קרב!" מלכת האור אמרה בגועל. "למה?" שוב שאלתי.
"זה לא שיש לי לאן ללכת במילא אם אפסיד. ובמצבי אני לא יכול לנצח. קדימה תהרגי אותי"
אדווארד אמר והמשיך להשתעל. "לא" אמרתי בכל האומץ וכל כעסי.
"הוא במילא חסר תועלת למה לא תהרגי אותו?" אמר מלך החושך בכעס
"כי" אמרתי והרמתי מהר את מבטי אל שני המלכים. "אני בחיים לא אעז להרוג מישהו!"
צעקתי וכל האיצטדיון נהיה שקט. "אפילו אם הוא האויב המושבע שלך?" אמרה מלכת האור
בכעס. "חוצפנית! תלמדי שבחיים צריך להרוג בשביל לנצח!" מלך החושך צעק מעוצבן.
"אני לא אחת מכם. אני לא גדלתי לא באור ולא בחושך. גדלתי בשניהם. חייתי בחדר חשוך
בהתחלת חיי. אבל אחר כך ראיתי את האור שבעולם. אף אחד מהם לא טוב ואף אחד מהם לא רע.
החושך נתן לי להיות לבדי. ולחשוב על דברים. החושך לא הראה לי אנשים או בעיות.
אבל האור הראה לי חיים חדשים. הזדמנויות חדשות. אך הוא גם הראה לי אנשים נוראיים.
רצח. מוות. ולעג. שניהם רעים וטובים. ושניהם לא רע ולא טוב." איגרפתי את ידיי.
"אתם לא אור ולא חושך. אתם רק מתחזים. הממלכות שלכם בכלל לא חושך או אור. או מלאכים
או שדים. אתם רק מתחזים." צעקתי. "עדיף לכם לעזוב את כל מה שאתם עושים ולבנות ממלכה
חדשה. ששני הממלכות יהיו בה. ממלכה שתסמל את האהבה. את הקושי. ואת העולם!."
ולקחתי מאחד חדרי ההכנה ערכת עזרה ראשונה והתיישבתי
ליד אדווארד. "למה?" הוא שאל. ועניתי לו בזמן שטיפלתי בו. "כי ידיי לעולם לא יכוסו בדם."

The light and the dark. ep seven part four. the forbidden kiss.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אדווארד חייך אליי ומהר משך אותי לנשיקה. הופתעתי אך הרגשתי הרגשה חמימה מבפנים.
פתאום ברייק ירד לזירה במהירות רבה. כל האנשים באיצטדיון היו המומים.
"שלא תעז לגעת בה!" הוא צעק ומהר הבטתי בו. "חתיכת שד מלוכלך!" הוא צעק.
"רין..אני לא מאמין שעשית את זה! הנשיקה האסורה! עכשיו בגללכם העולם יקרוס עלינו!"
הוא צעק מעוצבן ומהר הלך אל אדווארד באגרופים. "תפסיק ברייק!" צעקתי ומהר קמתי.
"חשבתי שאתה נחמד…אבל אתה רק אחת הבובות שלהם" אמרתי בעצבים והצבעתי
על המלכים שהיו בשוק. ברייק הביט בי בכעס. "אם כבר הייתי הבובה שלך"
הוא אמר ורץ משם. "מהר כולם תפסו מחסה! הם התנשקו את הנשיקה האסורה בין מלאך לשד!"
אנשים התחילו לצרוח ולצעוק בפחד. 'הנשיקה האסורה חשבתי?' באמת שמעתי בסיפורים
שלשד ומלאך אסור להתנשק. ולזה הם קראו הנשיקה האסורה..אני אינני מלאכית.
זה שאימי בדמה הייתה לא אומר שאני כן. וגם אם אני כן. סיפור אגדות מטופש כמו זה יכול להיות.
התיישבתי שוב ליד אדווארד והמשכתי לטפל בו. "א-את לא כועסת?..בכל זאת זה אסור.."
הוא נאנח והביט בי באשמה. "א-אני מצטער אני בכלל לא הייתי צריך לגרור אותך לזה-"
"תשתוק ותן לי לטפל בך" נאנחתי וסיימתי לטפל בו. "בוא. יוצאים מכאן לחפש רופא. הדברים
שהשתמשתי יצליחו לעצור את הזרימה אבל נצטרך רופא." אמרתי ועזרתי לו ללכת עד
למחוץ לזירה. "הנה תתיישב כאן בנתיים." הושבתי אותו וחיפשתי בכיס שלי את הקמע.
הוצאתי את הקמע והבטתי בו. "אז שנינו הפסדנו?" הוא הביט בי בחיוך קטן
"כנראה שכן. הגיע הזמן להכיר לך עולם אחר" חייכתי והחזקתי בידו. הקמע זהר.
אך ברגע האחרון הוא עזב את ידי. "ניתראה" הוא אמר וחזרתי לעולמי.

The light and the dark. ep seven. part four. an end or a start?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

חזרתי לעולם בני האדם. התעוררתי באותו היער. הייתי מאוד מטושטשטת אבל הצלחתי להגיע
הביתה. אימי דאגה לי עד דמעות. אך הבנות המטומטות בכיתתי
חשבו שמתתי. תמיד הבנות נתפלו אליי אבל לא היה לי אכפת. אחריי יומיים
כבר האמנתי שכל השבוע הזה היה חלום. ופשוט חלמתי עליו ביער. אבל כשהלכתי לכיתה.
התיישבתי בכיסא והמורה נכנסה בחיוך "תלמידים יש לנו היום תלמיד חדש בכיתה!.
תכבדו אותו ותכירו לו את בית הספר אוקי?" היא אמרה בחיוך ומתוך הדלת נכנס…
"אדווארד?!" צעקתי מביטה בו מופתעת. הבנות צחקו עליי עד שהסתכלו עליו. ואז הן שתקו.
"וואה איזה נער חתיך" הן מלמלו. המורה אמרה לי להיות בשקט והתיישבתי בחזרה בכיסא
"נעים להכיר את כולכם שמי אדווארד" הוא חייך אליי. 'אז..כל זה לא היה חלום אחריי הכול..'
חשבתי וחייכתי לעצמי. ההרפתקה הגדולה שלי לא הייתה חלום.

בסופו של דבר אדווארד טופל על ידי רופא. קנה דירה קטנה בשבילו והתרגל לחיים הרגילים.
הוא ואני התאהבנו והתחתנו. וחיינו באושר ואושר. ומתברר? שהממלכות כן התאחדו לממלכה אחת!
ממלכה קסומה בשם מאג'יק. אני שמחה שכל זה קרה לי. כי עכשיו אני יודעת שבחיים
אין טוב ורע. אין מלאך או שד. אין חושך או אור. יש את שניהם ביחד. בכל דבר יש רע וטוב.
אי אפשר להגיד זה רע זה טוב כי כל דבר הוא שניהם. אם דבר היה רק רע או רק טוב
הוא לא היה באיזון. והסוסים בארווה של הטירה? טוב לשניים מהם נולד תינוק!
ובעצם זה מאותו החד קרן והשד קרן שרכבתי עליהם! לשניהם נולד תינוק. הוא לא שד קרן ולא
חד קרן. הוא קרן. ציבעו חום אך בשני עינייו יש כתמים. בעין ימין יש כתם לבן ובעין שמאל יש כתם שחור.
ככה כולם שמחים לא? הרי זה הסוף הטוב שכולם חיכו לו..בערך. ברייק למזלו מצא
נערה יפייפיה שהחליטה להתחתן איתו. אבל כל פעם שהוא רואה שד (לשעבר) הוא מתעצבן.

וזה הכול. זה הסיפור הגדול אך קלאסי לא? כמו כל סיפור אגדה.. אך האם לזה באמת יש סוף?

הסוף?\עוד בהמשך? ….