The prisoner and The princess פרק 1

כולם הלכו, הלכו. אף אחד לא נשאר איתו. הדם כיסה את כל האיזור, כל מה שחלם לעשות, כל מה שרצה, נאבד בין רגע. "עמוק בתוך היער, יש פיה קטנה זוהרת בצבעי זהב.." הילד החל לשיר, "מחפשת לה מקום להתחבא מהצייד הרע" עיניו היו עצובות ועייפות. "היא משאירה שביל של שמחה לכל הילדים בעולם.." ראשו התנדנד מצד לצד, קולו היה קר. "לבסוף הזוהר ישמח את כולם" הוא המשיך לשיר בקול שקט, "אפילו את הצייד הרע הזוהר יהפוך לטוב" הילד חייך חיוך קטן, כל לחיו היו מלאות בדם. "אך הפיה הקטנה לא יודעת דבר מה" הילד צחקק, "הצייד האמיתי הוא בעצם הילדים" הילד התרומם מהרצפה והתקדם לעבר הדלת בזמן שהתהלך על הדם ברצפה. "אני הולך למצוא אותך פיה קטנה" הוא המשיך לצחקק וסגר את הדלת בטריקה. צינת הלילה גרמה לצמרמורות לכל מי שהלך בחוץ. אך הילד המשיך לזמר את השיר הקטן שיר הערש ששמע כל חייו, הוא הלך עם חיוך גדול על הפנים וצחקוקים שלא פסקו בזמן ששר את שיר הערש.

צרחות של ילדים הדהדו בכל מקום, "אמא! אמא!" קול אחד בלט מכולם, "אבא! אמא! הצילו!" הקול של הילד הקטן המשיך להדהד בכל מקום, קול הבכי שובר הלב שלו, הוא נשאר בודד בחשכה המחולטת שעטפה אותו. "בוא אליי" נשמע קול נוסף, קול עמוק, הילד הרים את מבטו, עיניו עם צבעם המעורפל שנצצו בחושך, הן היו הדבר היחידי שנראה בחושך המוחלט. הילד קם, קול צעדים נשמע, הוא רץ לעבר הקול הבלתי ידוע. אווירת אין סוף השתררה, הילד המשיך לרוץ ולרוץ, לא יודע כמה זמן יקח לו לרוץ. טאקרה קמה במהירות מהחלום המוזר שתקף אותה בלילה, היא התיישבה על מיטתה הענקית, מביטה בווילונות הכחולים שמנעו מאור השמש לחדור לחדר שלה במלואו. היא קמה ממיטתה, כותנת הלילה הלבנה והארוכה שלה נגעה ברצפה קלות. הדלת נפתחה וממנה נכנסה אחת המשרתות שלה. "נסיכה, התעוררת מוקדם הבוקר" המשרתת חייכה, היא הייתה המשרתת הזקנה ביותר בארמון, טאקרה זכרה איך תמיד דאגה לה, למרות שכעסה עליה הרבה כשהייתה ילדה קטנה. "בוקר טוב לורה" טאקרה חייכה, קולה היה עדין ושקט. "הבאתי לך את הבגדים שלך" לורה שמה ערמת בגדים בצבעי חום כהה וצהוב חלש. "אילו לא הבגדים הרגילים שלי" טאקרה החזיקה בבגדים במבט מבולבל. חולצתה הייתה חולצת בטן צהובה בעלת כפלים בחלקה העליון ובאמצעה הייתה תחרה עם חוטים שהתשחלו אחד בשני בצורת איקס, אליה היה מחובר ג'אקט בצבע חום שהיה עשוי מחומר שונה מבד, "מתכת?" טאקרה הרגישה את הג'אקט. שרווליו של הג'אקט גדלו לארוך ידה, מהכי צמוד לידה עד מרושל, בקצהם השרוולים היו עגולים עם תחרה עדינה. "תסתכלי על החצאית" לורה חייכה, החצאית הייתה חצאית חומה בעלת תחרה צהובה באמצעה, וכפלים חומים בקצה החצאית. "הבגדים יפים, אבל למה הם שונים משאר הבגדים שלי? במיוחד עם המתכת" טאקרה מלמלה, "כי המלך רוצה להוציא אותך למשימה" לורה סידרה את מצעי המיטה בזמן שטאקרה התלבשה, היא נעלה את המגפיי ברך החומים שלה. "איזו סוג של משימה?" טאקרה התיישבה על כיסא מול שולחן האיפור שלה. היא שמה צללית שחורה מעל עיניה התכולות שאימה תמיד התגאתה בהן. לורה סירקה לה את שערה האדום בעל הגוונים הכתומים עדינים, שערה של טאקרה הגיע עד כתפיה והוא היה חלק כמו של אימה. "לשיער שלך אין הבוקר קשרים" לורה חייכה וליטפה את השיער של טאקרה. "אתמול סירקתי אותו" טאקרה הביטה במראה, כל פעם שהביטה במראה היא הייתה חושבת שהיא מסתכלת על אימה היפיפה. "המשימה כנראה תהיה מחוץ לממלכה, שמעתי שמועות מהמשרתים האחרים שמדובר באוצר קסום" לורה הביטה בטאקרה דרך המראה, "את יפיפה הנסיכה טאקרה, גדלת כל כך יפה" עיניה האפורות של לורה שידרו שמחה. "אבא לא יתן לי לצאת לבד מהממלכה נכון?" טאקרה נאנחה, מבטה היה אדיש 'אני רוצה להתרחק מזה' היא חשבה לעצמה. 'כל חיי רציתי להתרחק מזה' טאקרה השפילה את מבטה אך לורה הרימה אותו במהירות. "תתגאי במי שאת, את הנסיכה, היורשת עצר הבאה של ממלכת טארקאס!" היא אמרה בהתלהבות. "מה טוב להיות יורשת עצר, של ממלכה שאני יודעת עליה כל כך מעט.." טאקרה אמרה בעצב לורה נאנחה. "זה הזמן ללכת לארוחת בוקר" לורה שינתה נושא במהירות, טאקרה התרוממה מהכיסא הלבן והקטן והתקדמה אל עבר הדלת במהירות.

טאקרה התיישבה לצד אביה שעמד בראש שולחן ארוך מעץ משובח. "אבא, על מה רצית לדבר איתי?" היא הביטה באביה, המלך, שיערו היה חום שהגיע את עורפו, ובפניו היה זקן קטנטן ושפם. "לא נדבר על זה עכשיו, נדבר על זה כשנגמור לאכול" הוא חייך. המשרתים החלו להביא את ארוחת הבוקר. "את אוהבת את הבגדים שהכנתי לך טאקרה?" המלך הביט בה בחיוך רחב, טאקרה הנהנה בביישנות. "הם יפים" היא אכלה מהסלט החתוך שלה. הדלת הגדולה נפתחה ואביר צעיר בעל שיער בלונדיני ועיניים ירוקות. "הוד מעלתך, הבאנו אותו" האביר הצעיר קד קידה. "לואי!" טאקרה חייכה, הוא חייך אליה חיוך עדין. "תכניס אותו" מבטו של המלך הפך מעדין ושלו לרציני ואדיש. "מי נכנס אבא?" טאקרה הביטה בו במבט מסוקרן. "השותף שלך למשימה" המלך חזר לאכול את ארוחת הבוקר שלו. האבירים נכנסו כשהם מחזיקים נער בעל שיער מלא ושחור שיורד עד עורפו, חלק משערו הסתיר את עיניו. הוא היה ללא חולצה ועם מכנס שחור, רגליו היו יחפות והיה לו דם על הפנים. כל גופו היה מלא בקעקועים במיוחד של דרקונים ושל צלבים. הנער השפיל מבט. טאקרה הביטה בזעזוע על הנער, היא קמה במהירות מהכיסא ולקחה את המפית שהייתה ליד צלחתה, "טאקרה מה את עושה?" המלך הביט בה בכעס. "איך יכולתם לעשות לו את זה?!" טאקרה הביטה בכעס על אביה, היא רצה לעבר הנער וניקתה את הדם מפניו, היא ראתה את עיניו, אדומות, עצובות. "כואב?" טאקרה הביטה בו, מבטה היה מלא רחמים, כל הסובבים בחדר היו שקטים. הנער הנהן וטאקרה המשיכה לנקות את הדם מפניו עד שנעלם ונשארו שריטות קטנות. "טאקרה, תחזרי למקום שלך" המלך פצה את פיו, "אבל-" היא הביטה בו. "עכשיו!" הוא צעק, היא חזרה במהירות למקום. "תושיבו אותו בכיסא מולי" קולו של המלך היה תוקפני, טאקרה השפילה מבט והסתכלה בזווית עיניה על הנער שישב. "איך קוראים לך?" המלך שילב את רגליו. "מיזוקי" הנער פצה את פיו, קולו היה עמוק. "מיזוקי, אתה יודע למה נשלחת הנה?" המלך חייך חיוך משועשע, מיזוקי נד לשלילה. "אתה פה, כדי להצטרף לבת שלי, הנסיכה טאקרה למשימה מעבר לממלכה. בעזרת קשרים שיש לי השגתי מפה למציאת משהו שאני רוצה, אתה יודע מהו, נכון מיזוקי?" עיניו של המלך היו מלאות בשעשוע. מיזוקי הנהן. "ואני יודע שיש לך ידע רחב על העולם בחוץ ועל הדרכים אז החלטתי שאתה תלך איתה, מה אתה אומר?" בקולו של המלך היה שעשוע, 'אבא מתנהג כאילו מיזוקי הוא צעצוע שלו…' טאקרה התעצבנה. מיזוקי לא ענה, הוא הביט אל הצלחת של טאקרה והצביע עליה עם ראשו. "מה אתה רוצה?" מבטו של המלך היה מסוקרן, "הוא רוצה את האוכל, נכון?" טאקרה חייכה אל מיזוקי, הוא הנהן, פניו היו אדישות, אך הוא הנהן. "קח" טאקרה קמה שוב עם צלחתה ושמה במקום של מיזוקי. "טאקרה, הוא אסיר, הוא לא צריך לאכול אוכל כזה" המלך שוב אמר בכעס, טאקרה נדה בראשה. "כל בן אדם צריך לאכול אבא, חוץ מזה, הוא כל כך רזה, איך יכולת לגרום לו את זה?" טאקרה הביטה במבט עצוב על אביה, לא מאמינה שזה מה שהוא עושה לאסיריו. "יש לו מזל שאין לו עונש מוות, למרות שהוא היה צריך לקבל אחד כזה" המלך מלמל. ולאחר מכן החדר רק התמלא בקולות האכילה של מיזוקי, טאקרה הביטה בו במבט מלא רחמים. 'הוא נראה כל כך סובל, זו בטח הצלחת אוכל הכי מלאה שהוא קיבל בכל הזמן שהוא היה כלוא' היא חשבה בעצב והתיישבה לידו. "טאקרה מה את-" המלך רצה שהיא תחזור למקומה אך טאקרה הביטה בו במבט כועס. "תאכל מיזוקי" טאקרה חייכה אליו, הוא הביט בה בעיניו האדומות והמשיך לאכול מהסלט, ידיו רעדו מעט כשהחזיק את המזלג והסכין, טאקרה ראתה את קעקוע הדרקון הקטן שהשתחל סביב אצבעותיו של מיזוקי. היה סימן אדום סביבו, 'נראה שעשו לו את זה לפני זמן קצר' היא הביטה בעצב על קעקועיו, על הבטן שלו שהייתה אולם שרירית אך הוא היה גם מאד רזה. מיזוקי הביט בזווית עיניו על טאקרה, שיערו הסתיר לו קצת כיוון שכיסה חלק מפניו. הוא ראה את חיוכה הגדול כשהיא הביטה בו, הקול שלה היה קול יפיפה. הוא המשיך לאכול, הוא הרגיש כאילו לא אכל כבר שנים אף על פי שאכל אתמול בלילה את המרק הרגיל שהביאו לו לתא. "מיזוקי, אין לי את כל היום, מה אתה מחליט?" המלך היה קצר רוח, מיזוקי סיים את ארוחתו והביט במלך במבט מלא שנאה. "אני אלך, הכל כדי להתרחק מהארמון הזה.." מיזוקי אמר בקול מלא שנאה כלפי המלך. "יופי, לואי גם אתה תצטרף אליהם, אני לא רוצה שהאסיר יעשה משהו לבת שלי" המלך הביט בלואי, לואי הנהן.
מיזוקי לבש גופיה קצרה אדומה שחצי ממנה גזור כך שרואים לו את קעקועי הבטן. על הגופיה היו רצועות מתכת שחורות שהקיפו את החזה שלו בצורת איקס, מכנס הג'ינס שלו היה בצבע שחור ומגפיו היו בצבע אדום. "למה נתנו לך את הגופייה הזו?" טאקרה הביטה במיזוקי, שעמד בחדרה הגדול, הוא הביט סביב לא מקשיב כלל לשאלותיה אלא לגודל החדר, מיזוקי הביט במיטה. "אתה רוצה לשכב עליה?" טאקרה חייכה וקמה מהמיטה. מיזוקי נגע במיטהולאחר מכן נשכב במהירות. "זה נוח.." הוא מלמל, "יותר נוח מהמיטה בתא לפחות" מיזוקי נאנח. "בוא נצא מיזוקי" היא חייכה והוא קם ממיטתה. "התקלחת נכון?" היא ליטפה את שערו של מיזוקי, הוא הנהן קצרות. "תודה שנתת לי להשתמש במקלחת שלך, היה שם את הריח שלך, זה היה ריח נעים" מיזוקי מלמל והחזיק בידה של טאקרה. היא הסמיקה במבוכה. "בוא נצא בסדר?" היא חייכה, הוא חייך חיוך קטן. "לואי, תדאג שלא יהיה ביניהם כלום" המלך הביט בטאקרה ובמיזוקי מתקרבים, "כן מלכי" לואי קד קידה והביט במיזוקי במבט מלא שנאה. "מיזוקי, הגיע הזמן שתצא לעולם!" טאקרה החזיקה בידו וגררה אותו לעבר הדלת בה לואי חיכה בסבלנות.