To Fight For It – פרק 10

-תיאה מקווין-

הוא חוזר להניח את שתי ידיו העוטות כפפות איגרוף שחורות על מותניי, צמרמורת קלה חולפת בגופי.
הוא מרים את ידיי ומכוון אותי בזווית הנכונה בא אני אמרה לקחת תנופה ולהכות בשק האיגרוף השחור התלוי מולי.
״קדימה, תנסי עכשיו״ הוא אומר, הקול הגברי שלו מעביר שוב את אותה הצמרמורת החולפת בגבי.
בחיים לא הייתי במחיצת גבר לבד, במיוחד לא צעיר או נראה טוב כל כך כמו ליאו.
בגלל המחלה שלי לא יצא לי כל כך להכיר בנים, או להיות בסביבתם.
הייתי לומדת בבית, או בבית החולים בין אישפוז לאישפוז.
להיות חולה מגיל צעיר במחלה הזאת זה קשה, זה חיים שאני לא מאחלת לאף אחד.
אלה חיים אבודים.
הוא חוזר אל מאחורי שק האיגרוף, כורך את זרועותיו העבות מסביב לשק ונותן לי את אותה הקונטרה כמו ממקודם.
״עכשיו תיאה, אני רוצה לראות איך את באמת מכה את השק״ הוא אומר בחיוך יפה, ומדגיש כל מילה שיוצאת מבעד לפיו המשורטת.
אני לוקחת נשימה עמוקה ונושפת לאט החוצה, לוקחת צעד אחד קטן ובודד אחורה ומכינה את התנופה של ידי.
אני משחררת את מותניי ורגע בודד אחר כך משחררת את אגרופי התלוי באוויר.
אני מכה בעוצמתיות את השק השחור שמזדעזע בין ידיו השריריות והמקועקעות של ליאו.
הוא מחייך בסיפוק ומביט עלי, ״אמרתי לך שאת יכולה לעשות זאת״ הוא אומר בקצרה ועוזב את השק.
אני מחייכת בשמחה, לעברו, לעבר השק, לעבר העובדה שבאמת הצלחתי להכות משהו.
גם אם זה רק שק אגרוף ישן שכנראה תלוי פה כבר כמה שנים.
אבל החיוך יורד כמעט במהירות שפרטים חוזרים כמו בומרנג אל תודעתי.
לא משנה כמה אכה את השק הזה, לא משנה כמה ארביץ לו , כמה אזעזע אותו, זה עדיין לא ישנה את העובדה שבעוד שבעה חודשים, אני עומדת למות.
וכנראה שהוא שם לב לכך, לחיוך הרחב שירד במהירות רבה מעל פניי.
״מה קרה?״ הוא שואל מעט מבולבל וחיוכו יורד לאט יותר משלי בהדרגה.
״זה שום דבר״ אני ממהרת לשים את המסכה המחייכת שלי על פניי, לשקר לעולם, לחייך את החיוך הכי יפה ומוצלח שלי וכאילו להגיד ש-׳הכל בסדר איתי׳.
״קדימה… שפכי את זה״ הוא אומר, משעין יד אחת על שק האגרוף הישן והשחור, עיניו החומות-זהובות חודרות אלי תחת המסכה המחייכת שלי.
והדבר היחידי שאני עושה זה לתהות איך לעזאזל הוא עושה את זה? איך הוא מצליח לעשות זאת כאשר כולם מאמינים למסכה שלי?
״זה סיפור לזמן אחר״ אני מתחמקת מלספר את הסיפור החולה שלי, תחושה לא נעימה וחסרת מנוחה ממלאת אותי.
אבל מצד שני איני חייבת לו דבר.
״נהייה ממש מאוחר, אולי כדאי שאלך״ אני מלמלת בשקט לעברו.
״בוודאי, אקח אותך לבית״ הוא אומר בחיוך ופונה להוריד את כפפות האגרוף הישנות מעל כפות ידיו.
״לא, לא, זה בסדר אני לא רוצה להטריח אותך, אני גרה לא רחוק מכאן מספר רחובות״ אני ממהרת לומר, החזקתי אותו מספיק זמן אחרי סגירת המוסך, אני לא רוצה לגרום לו לחכות עוד עבורי.
״קרוב לחצות, הרחובות מסוכנים בשעה זו, אני לא מוכן שתלכי לבדך״ הוא מבטל את דבריי בהינף יד, ומרים את מפתח המוסך מעל שולחן מתכת אפור הצמוד לקיר הקרוב אלינו.
״אבל״ אני מנסה למחות, אבל הוא קוטע את דבריי, ״קדימה״ הוא מאיץ בי, לא רוצה לשמוע עוד דבר.
נכנעתי בשקט, גם בלי שהוא שמע אותי.
יצאנו מהמוסך הרחב, הוא כיבה את האור הבודד שעוד נשאר דלוק מעל ראשינו ונעל את דלתות המתכת הכפולות אחרינו.

הלכתי לצידו ברחוב החשוך, רק צעדינו נשמעו, התקדמנו אל עבר החניון הקטן שמעברו השני של המוסך מעבר לכביש.
הלכתי בשקט אחריו, מתביישת מכדי לומר משהו, או סתם מכדי לפתוח בשיחת חולין.
״תעלי״ הוא אומר בחיוך קטן, אך אני מביטה מסביבי ושום רכב לא נראה בטווח הראייה שלי, רק אופנוע כבד קשור לאחד מעמודי החשמל הגבוהים.
״על מה?״ אני מצחקקת בבלבול, לא מבינה למה הוא מתכוון שכן אין אף רכב בחניון השקט.
הוא מחייך בסוג של הומור שלא הבנתי, מצביע בראשו לעבר האופנוע הכבד.
עיניי נפערו בהפתעה, ״על זה?!״ שאלתי המומה נורא.
״אני נהג זהיר, מבטיח״ הוא צחק מגיש לי קסדה לבנה גדולה שסוגרת על כל הראש.
״אם אתה נהג זהיר למה הקסדה המפלצתית הזאת?״ אני שואלת אותו מבולבלת ומעט מפוחדת מהנסיעה הקרבה.
״אל תדאגי ילדה, תענדי את הקסדה״ הוא אומר ומניח על ראשו קסדה עם מלאה בציורים התואמת לאופנוע האדום והחייתי שלו.
הוא משחרר את השרשרת ברזל הקושרת את האופנוע ומוביל אותו אל כביש האספלט השחור.
עולה עליו בקלילות כזאת, שזה נראה כל כך מתאים וכל כך יפה עליו, כמו דוגמן אופנועים מאיזה מגזין יוקרתי.
הוא טופח על המושב מאחוריו, והדבר היחידי שאני מצליחה לחשוב עליו זה עם שבעת החודשים שלי יתקצרו ואני אמות כבר הלילה בנסיעה על המפלצת הזאת.
לבסוף אני נאנחת בשקט, עונדת על ראשי את הקסדה הלבנה והחלקה ועולה בזהירות מאחוריו.
מהססת לרגע, אבל לבסוף גם מניחה את ידיי הדקיקות על מותניו.
המנוע הדומם נדלק, ושאגה אימתנית של המנוע מחרישה את הרחוב השקט והורסת את דממת הלילה השוררת.
והוא פוצח בנסיעה, עוקב אחריי הוראותיי איך להגיע אל ביתי.