To Fight For It – פרק 11

-ליאו גרייס-

אני חונה את האופנוע הכבד מול הבית שלה, בית קרקע גדול בעל שביל גישה סלול אבנים אדמדמות, וחצרות קדמיים ואחוריים מעשיבים ופורחים.
היא מהצד היותר עשיר של סנטה קרוז- פולס.
היא יורדת בזהירות מהאופנוע ומורידה את הקסדה שנראת כל כך מגושמת בין ידייה הקטנות ומגישה לי אותה בביישנות.
״תודה ליאו״ היא מחייכת לעברי חיוך מתוק ולחייה הבהירות מעט סמוקות וורדרדות מהנסיעה הקרה.
זה מתוק בעייני, היא מתוקה.
״אין על מה, אני מצפה לשמוע את הסיפור שלך ׳בזמן אחר׳ ״ אני בוחר את מילותיי בקפידה ומושך ממנה צחוק קטן ואמיתי.
״נתראה מחר?״ אני שואל, רק מוודא איתה שהיא הולכת לחזור שוב אל המוסך ולא להיעלם כמו זרה.
״בשלוש?״ היא שואלת אותי במעט ביישנות, ושוב זה גורם לי לחשוב עד כמה היא מתוקה ועדינה.
״בכל שעה שתרצי״ אני מחייך לעברה ומחזיר את הקסדה האדומה והמקושקשת שלי על ראשי, מדליק את המנוע ומזריק גז, האגזוז חוזר להרעיש ברחוב הדומם והשקט.
היא שוב מחייכת במתיקות עדינה, אני מהנהן את ראשי לעברה פעם אחת ונוסע משם, נוסע ממנה.
בחזרה לחיי, בחזרה לביתי, ובחזרה לכלבת הרועה-גרמני שלי טרה.

אני קם לעוד בוקר אפרורי חדש, בעזרת טרה שמלקקת את פניי ברטיבות דביקה.
״איכס״ אני מתעורר במהירות ונוזף בה, אבל עייני הזהב הגדולות שלה מרככות אותי בפחות משנייה, ואני מוצא את עצמי מלטף אותה ומגרד מאחורי אוזנה במקום שהיא כל כך אוהבת.
אני קם לשטוף את פניי, משפשף היטב כדי להסיר כל זכר מהרוק של טרה ומצחצח את שיניי הלבנות במים קפואים כל כך.
אני מביט על שעון המחוגים הישן התלוי על קיר חדרי, רבע לחצות היום, בעוד פחות מרבע שעה עלי להיות כבר במוסך מוכן לעוד יום עבודה מפרך.
אני מתחיל למהר את פעולותיי, לובש עלי טרנינג שחור במהירות אדירה וחוטף את המפתחות שלי כדי לצאת כמה שיותר מהר מבעד לדלת הדירה.
טרה נובחת רגע לפני שאני סוגר את הדלת לגמריי, ״כמעט שחכתי״ אני שוב ממלמל לעצמי כמו מטורף ונכנס בחזרה, שם לטרה אוכל כלבים , ומים נקיים בכלים האדומים שלה ויוצא שוב מבעד לדלת הדירה, הפעם סוגר אותה לגמרי ועד הסוף, ממהר לצאת מהבניין הישן שקירותיו מתקלפים.
אני עולה על האופנוע האדום והגדול שלי מתניע את המנוע ומכין את עצמי לנסוע למוסך, בטח גרג אחד מהמתלמדים שלי כבר הגיע מוקדם כאופייני לו, לפני השעה שבה קבענו ומחכה לבואי.

״שוב אתה מאחר?״ גרג שואל נוזף בי, ומכה באגרופיו העונדות כפפות אגרוף שחורות האחת בשנייה.
״שכחתי לכוון שעון מעורר״ אני מחייך חצי חיוך עקום בהתנצלות לעברו וממהר לענוד גם אני את כפפות האיגרוף הקבועות והאהובות שלי.
פנינו אל שק האיגרוף הגדול והשמן הקרוב אלינו, שימשתי לו כתומך כשאחזתי את השק ביציבות מצידו השני.
״מה עם קלרה?״ אני שואל אותו, הסיבה שלו להשתגע, הסיבה שלו להגיע הנה להוציא קיטור.
״משגעת אותי אחי, אני כבר לא יכול איתה״ הוא עונה בזמן שהוא מכה את השק בעוצמה, גרג מפותח בשרירים עבים וכל אגרוף אפילו הקטן ביותר מזעזע את השק בעוצמתיות בין ידיי.
קלרה היא חברת הילדות של גרג, הוא מאוהב בה כבר שנים מאז שהוא זוכר את עצמו ואותה, אבל לקלרה יש חבר וזאת הסיבה שלו להגיע לפה, להוציא עצבים על שק האגרוף במקום על החבר שלה.
״אתה לא חושב שכדאי שתגיד לה?״ אני שואל אותו בכנות, כמעט כל יום שהוא נמצא כאן הוא מתלונן על כמה הוא אוהב אותה, על כמה הרגשות שלו כל כך חזקים כלפיה, כמה היא יפה והוא לא יכול להתיק את עיניו ממנה.
״אני אולי אוהב אותה ליאו, אבל אני לא חושב שאני יכול להפריד בניהם, המבט הזה שהיא מסתכלת עליו התמים והאוהב, ואני פשוט מתפלל שיום אחד היא תסתכל עלי ככה גם״ הוא אומר בשקט ועוצר את אגרופיו מלהכות בשק השחור והעבה, המלא חול ים.
המבט בעיניים שלו חולמני, ״ואם היא לא מרגישה אותו הדבר כמוני? ואם כשאני אגיד לה על רגשותיי והיא לא תרגיש כמוני אאבד אותה ליאו…?״ הוא אומר בנימת עצב שצובטת אותי, הוא חוזר להכות בחוזקה בשק, אגרוף ועוד אגרוף, וכל העצבים והרגשות שלו מתפרקים על השק העבה.
חזקים יותר, מהירים הרבה יותר ממקודם, וכועסים נורא.
״גרג, אתה לא שם לב לכך אבל אתה כבר איבדת אותה״ אני אומר לו את האמת המרה, כמה שקשה לשמוע אותה אי אפשר להסתיר את זה מפניו, הוא ילד פיכח שמסרב להבין.
״אני יודע אחי…״ הוא אומר לאחר רגע של של שקט בנימה שורטת של כאב ומגביר את המכות שלו, את האגרופים שלו שהופכים ברגע לאגרסיביים יותר, והשק משתולל בין ידיי התומכות.