To Fight For It – פרק 12

-תיאה מקווין-

אני יושבת עם מלאני חברתי הטובה בחצר האחורית של ביתי הדי גדול, על כסאות שיזוף נוחים, מתענגות מקרניי השמש החזקות ולוודאי בין האחרונות של קיץ זה.
הסתיו הקריר כבר נותן אותותיו, והחורף עומד להגיע במהירות ולהכות בחוזקה ובעוצמתיות בעיירת החוף הקטנה.
מלאני לא מפסיקה לדבר על כל מיני נושאים משעממים ואני מוצאת את עצמי בקושי מקשיבה לה.
היא אומרת משהו ריק וחסר תכלית על האחיות פל שגרות בקצה הרחוב, שום דבר מזה לא באמת מעניין אותי.
מחשבותיי מפלגות למקום אחר לגמרי, והדבר היחידי שאני כן מצליחה לחשוב עליו זה על השעה שלוש שהולכת ומתקרבת.
ללכת אל המוסך ולפגוש שוב את ליאו.
אתמול בלילה הרגשתי כל כך טוב עם עצמי שהכתי בשק האגרוף הגדול, פירקיי אצבעותיי שרפו לאחר מכן, ואהבתי זאת.
למרות שאני יודעת שזה לא יעזור, זה לא ישנה את העובדה שאני גוססת, אבל למה לא לעזאזל? למה לא לפרוק את הכעס שלי?
״מה את חושבת על כך?״ מלאני שואלת אותי ומנפצת את בועת המחשבות האטומה שלי.
״אין לי מושג״ אני עונה בתשובה מתחמקת, לא הקשבתי לדברייה, ובאמת שאין לי מושג על מה אני בעצם אמורה לענות, כך שזה לא שקר גמור.
היא מביטה על השעון הכסוף והעדין שעל מפרק כף היד שלה, ״כבר כמעט שתיים , אני צריכה ללכת תאי, יש לי שיעור פסנתר״ היא אומרת בחיוך מתוק החושף טור שיניים לבנות וישרות וקמה מן כיסא השיזוף עליו ישבה לצידי.
אני מחייכת אליה את אותו החיוך המתוק והדביק בהבנה.
״נתראה אחר כך מל״ אני קוראת אליה וקמה גם אני מן כיסא השיזוף הלבן והניח עליו ישבתי במשך השעה האחרונה.
״להתראות״ היא מנופפת לי לשלום ויוצאת מבעד לשער הגינה הלבן האחורי, הבית של מלאני צמוד אל ביתי.
אני נכנסת בחזרה אל הבית, תחושה קרירה מלטפת את זרועותיי החשופות וגורמות לשערותיי לשמור, אף אחד לא נמצא פה.
ואני כל כך שמחה שזה ככה.
נמאס לי מהמבטים המרחמים של הוריי, מהשיחות הבלתי פוסקות כבר שש-עשרה שנה סביב הנושא הזה.
אני חוצה את המסדרון הקטן והרחב אל עבר החדר הדי גדול שלי.
קרני שמש בודדות חודרות מבעד לחלון ואני ממהרת לעמוד שם, לתת לקרניי השמש להיספג בעורי הבהיר כל כך שלא יזכה להשתזף לעולם.

אני עומדת מחוץ למכון, השעה שלוש וחצי ואני מאחרת כבר בחצי שעה לאימון שקבענו.
אני לי מושג למה קפאתי ככה, וזה בסך הכל דורש ממני לעשות פעולה פשוטה ולחצות את הכביש הארור הזה ולהיכנס פנימה.
אני מניחה שבשעות הלילה, כשאין כאן אף אחד, הרגשתי יותר בנוח להיות שם במחיצת ליאו.
ועכשיו כשהמקום הומה אנשים, אני מתביישת כל כך להיכנס פנימה.
קרני השמש מלטפות את כתפיי החשופות ואני כל כך אוהבת את זה, לא משנה כמה פעמים אהיה מתחת לקרניי השמש הרכות והמלטפות תמיד אשאר, אתמכר אליהן בשקט.
״הלכת לאיבוד?״ אני שומעת קול שקט מאחוריי, קול מוכר הקוטע את קו המחשבה שלי על קרניי השמש הנעימות.
אני מסתובבת בחדות ופוגשת בו, בעיינים החמות, ובחיוך המוזר הפרוש על שפתיו המשורטטות.
אני מחפשת את המילים, אבל אין לי מה להגיד, והדבר היחיד שיוצא משפתיי זה מלמול שקט לא מוסבר ומביך נורא.
הוא מסתכל עלי בכיווץ גבות וחיוך מבולבל כל כך.
״למה לא נכנסת?״ הוא שואל, מנסה להעביר את השקט המביך שהשתרר בנינו.
״אני לא חושבת שאני מתאימה לשם ליאו״ אני אומרת לו לבסוף בכנות.
למרות שכן, אני כן רוצה להיכנס ולהכות בשק האיגרוף הראשון שאראה ולפרוק את כל הכעס והכאב שלי.
״בטח שכן״ הוא נאנח ואוחז בכף ידי, הדבר הראשון שאני עושה זה להירתע.
להירתע ממנו כאילו והיה מצורע נגוע וחולה.
זאת הפעם השנייה שזה קורה בנינו, המגע הכי קטן והחסר משמעות ואני נלחצת נורא.
הוא קופא בשנייה, לא יודע מה לומר, הוא קפא כמו שאני הייתי קודם לכן מול המוסך תוהה אם להיכנס או לא.
ועכשיו אני רק עוצמת במבוכה את עיניי רוצה לקבור את עצמי מתחת לסלע הגדול והקרוב, לא לצאת משם לעולם.
״מצטערת שבזבזתי את הזמן שלך״ אני ממלמלת לאחר רגע קל ומביך ופונה משם, חוזרת אל הדרך המוכרת בחזרה אל ביתי.
״תיאה…״ הוא קורא בשמי ומדביק את הפער הצעדים הקטן שנוצר בנינו.
״אני מבין את החשש שלך, שאנשים יראו אותך שם, מתמודדת עם הבעיות שלך, אבל את האמת תיאה אין מישהו שלא …״ הוא אומר לי, ולעזאזל הוא צודק שזה מעצבן אותי כל כך.
״כל אחד שמה מתמודד עם החרא שלו, ככה שלאף אחד לא אכפת מי בא ומי נכנס, הם לא שופטים אותך או מעריכים אותך״ הוא מוסיף כעבור רגע קל.
״בכל התחלה מתלמד שלי מגיע ואמר לי שהוא לא מתאים, אבל בעצם הוא רק מפחד שאנשים יראו אותו נאבק…״ אמר קצר נשימה כשהוא הולך בקצב המהיר שלי, מנסה לעמוד בקצב הבריחה המהיר שלי.
״אבל אף אחד שמה לא ישפוט אותך, לאף אחד שמה לא אכפת אם את מתאימה להאבק או לא, אם את אישה או גבר, לכולם שמה יש רק מטרה אחת…״ הוא נאנח בקול רם, כשהוא רואה שדבריו לא מצליחים לשכנע אותי.
״להיאבק בבעיות שלהם, תיאה״ הוא אומר ועוצר אותי מללכת,מלהמשיך לברוח, מחזיק בכתפיי בעדינות רבה.
ואני שוב נרתעת, זה הרבה יותר חזק ממני, הוא מוזיז את ידיו, נבוך מכך שהמגע הקל שלו נראה לעיניי כל כך שגוי.
אבל בעצם אני פשוט לא רגילה, לא יצרתי מגע או קשר אם אף גבר במשך כל חיי, המחלה הזאת תפסה את כל עולמי.
״אני מצטער״ הוא אומר לאחר רגע, ואני מרגישה כמו אדיוטית גמורה במחיצתו.
״אני מצטערת ליאו, שבזבזתי את הזמן שלך״ אני נאנחת שוב בנימה ביישנית ופונה משם.
הפעם הוא לא קורא בשמי, הוא לא מנסה להדביק את פער המרחק שנוצר בנינו כדי לשכנע אותי לחזור.
אני רק ממשיכה בדרכי, והוא ככל הנראה פונה לדרכו.