To Fight For It – פרק 13

-תיאה מקווין-

אני מביטה במראה המבריקה שמולי ומרגישה הילדה הכי מטומטמת בעולם.
הוא בסך הכל רק רצה לעזור לי, להראות לי איך אוכל להיאבק בבעיותיי והדבר היחידי שעשיתי זה להתנהג כמו מפגרת גמורה במחיצתו.
להירתע ממגע קטן ומטומטם החסר כל משמעות ולצאת בעיניו כמו ילדה קטנה וטיפשה שבזבזה את הזמן היקר שלו.
אני נאנחת בשקט עמוק לתוכי, בוחנת את המראה המשתקף שלי למולי לעומק.
סימני המחלה דיי נכרים בפניי ובגופי ברורים כל כך, שלא משנה כמה אנסה להתחמק מזה, או אנסה להפסיק לחשוב על זה, אנסה לחיות בבועה שהכל בסדר אצלי ושהזמן חסר משמעות.
אבל המשקל שלי שיורד עוד ועוד, העור החיוור והבהיר שלי שהופך עם הזמן לכמעט שקוף, שקיי השינה מלילות רבים שהעברתי ערה.
אני עוצמת את עיניי בחוזקה רבה, מנערת את ראשי ואוחזת ברקותיי הפועמות לאט בכאב ומתפללת אינספור פעמים בתוכי שאולי, אולי במקרה הקלוש ביותר שכשאפקח את עיניי בעיותיי יעלמו.
אבל זה לא קורה, עיניי התכולות פוקחות את אפעפיי בחזרה אל המציאות המכוערת שאני חיה כבר תשעה-עשרה שנה.
למציאות שבה אימי העדינה כל הזמן בוכה, במציאות שבה אבי כבר לא יודע איך לנחמה, במציאות נורא שבה אני גוססת.
מציאות שבה הכל הולך לאיבוד.
מציאות מרה.
אני עוזבת את בואתי במראה, וצועדת במהירות על המרצפות הקרות והחלקות ונכנסת היישר אל מצעי המיטה.
אל מתחת לשמיכות העבות והפוך השמן, מניחה את ראשי הדואב על כרית נוצות רכה ולבנה.
הלב שלי פועם במהירות כתוצאה מהפעילות הפיזית הקשה, הכל הפך קשה בזמן האחרון, בסוף גם את הפעולה הכי קלה ופשוטה שיש, הכי בסיסית אני אפסיק לעשות, לנשום.
רטט מכני חזק מבהיל אותי אנושות ומושך את תשומת ליבי המיידית ממחשבותיי האבודות אל מכשיר הנייד המתקדם שלי המונח מתחת לכרית הנוצות הרכה שעליה ראשי נשען.
אני שולפת אותו בזהירות, מביטה על המסך הדלוק באור בהיר וחזק, שמסנוור את עיניי בחשכה השוררת מסביבי.
-הודעה חדשה-
ממספר לא מזוהה, אני ממצמצת מספר פעמים מול המסך, תוהה אם להיכנס אל ההודעה המוזרה.
לאחר מספר שניות בודדות וקצרות אני מקלידה את הקוד המוכר באייפון ה5 c הלבן והדק שלי, וכנסת אל תקיית ההודעות.
-הגיע הזמן?-
אין מוען, אין שם חתום בסוף ההודעה, מספר לא מזוהה.
ואני רק תוהה ומהרהרת מי זה יכול להיות? מי יכול לשלוח לי את ההודעה הזאת?
אני מביטה דקות ארוכות בהודעה, מסתכלת על כל אות ועל איך היא כתובה.
מחשבה מגוחכת חולפת בראשי , אולי זה מלאך המוות שהתקדם טכנולוגית ומבשר לי שאולי הגיע הזמן שלי למות.
אבל אני ישר מבטלת את המחשבה המטומטמת הזו.
לאחר כמה מחשבות נוספות בהם אני תוהה מה לכתוב, מה לענות , לבסוף אני מקלידה בקצרה.
-מי זה?-
ולוחצת במהירות על המקש הירוק ׳שלח׳ לפני שאתחרט ואמחק את ההודעה המוזרה.

עוברות שניות, דקות, ולבסוף חולפת לה גם שעה כשאני ממתינה ערה עד לקבלת מענה להודעה.
אני שוב מקישה את הקוד המוכר, האור הבהיר הנפלט מהמסך גורם לעיניי הבהירות להיתכווץ עד שיתרגלו אל האור הבוהק.
-ליאו-
ליבי מחסיר פעימה נחוצה כשעיניי מרפרפות על תוכן ההודעה הקצרצרה שמורכב רק ממילה בודדה.
ובשקט הרועם שמסביבי אפשר לשמוע אך ורק את ליבי משתולל בפראיות בתוך בית החזה שלי.
עדיין לא התאוששתי מהבושה, ממה שקרה איתו קודם לכן היום.
-הזמן למה?-
אני עונה לאחר דקות ארוכות של בהייה ממושכת בחלון השיחה הקצר.
לא עוברות מספר שניות בודדות והוא כבר משיב לי תשובה.
-לסיפור שלך?- הלב שלי שוב מאיץ את פעימות בתוך החזה שלי, ואני מופתעת כל כך.
מעולם לא סיפרתי לאף אחד את הסיפור שלי.
מצד אחד איני רוצה לצאת בעיניו ילדה קטנה וטיפשה שבזבזה לו את הזמן, אבל מצד שני איך אוכל לספר לו דבר כזה?
איך אוכל לספר לו את כל מה שעובר עלי מבלי להתפרק נפשית ופיזית?
אני עוד לא עונה על ההודעה ועוד רטט נוסף מושך את תשומת ליבי בחזרה אל מסך הפלאפון המסנוור.
-מחר בעשר?-
אני לא יודעת מה להשיב, מה לענות לו.
רק מקשיבה בחוסר מעש לדפיקות ליבי המואצות, ומחכה לתשובה שאולי תועיל ותגיע לבדה.
לבסוף, לאחר מחשבות נוספות, אני מחליטה לשלוח לו תשובה לשאלתו.
-בבוקר?-
אני כותבת מבולבלת מכיוון שאמר שהוא נמצא במוסך רק מחצות היום ועד הסגירה.
האייפון רוטט רטט קצר בין ידיי ואני מביטה על תוכן ההודעה.
-בלילה. במקום קצת אחר, קבענו?-
הפעם אני לא מהרהרת, לא חושבת לעומק ולתוכן של ההודעה.
-קבענו- אני שולחת במהירות לפני שאתחרט וסוגרת את המסך, מניחה את הפלאפון בחזרה למתחת הכרית הרכה והלבנה שלי.
עיניי נעצמות, והפעם זה העייפות שמכריעה אותי.
אני במהירות נופלת לשינה, עם חיוך קטן ומטומטם על פניי , בהתחלה לאט, ואז בבת אחת.