To Fight For It – פרק 15

-תיאה מקווין-

״זה קרה כשהייתי בת שש״ אני מתחילה סוף סוף לדבר ולספר, לא משנה כמה נסיתי להכין את עצמי לפני לרגע הזה, אני לא חושבת שהצלחתי, קולי נשמע רועד ושבור מבעד לשפתיי.
״הייתי רק ילדה קטנה, אבל הרגשתי כאבים עזים, אז לקחו אותי לבדיקות״ אני ממשיכה לומר.
הוא שותק, לא אומר דבר, רק מביט לכחול הבהיר שנמצא בעיניי.
״זה לקח חודשים, של בדיקות, אישפוזים, כמויות הדם שהם לקחו ממני יכלה להספיק למדינה שלמה״ אני מגחכת, אבל החיוך המזויף יורד בהרף עין מפניי.
״לבסוף הם הודיעו לנו, את הדבר הגרוע מכל…״ אני עוצרת, מרגישה איך הגוש חונק את גרוני, איך הדמעות עומדות על הסכר שבעיניי, אבל אני יודעת שאני לא אצליח לבכות גם אם ארצה, במיוחד לא מולו.
הוא מקשיב דרוך לדבריי.
״הם הודיעו לנו שיש לי… לוקמיה״ אני מלמלת בנימה של כאב, של כעס, כעס כלפי העולם המטומטם שאני חיה בו.
״הם הודיעו לי שיש לי סרטן״ הדמעות על סף עיניי גרמו לי להישמע כאובה עוד יותר.
״מאז זה התחיל, מאות הטיפולים שלא עזרו בדבר, כימיותרפיות שרק הגריעו את הכאב, בכי אימי שלא מספיק מאז, ואבי שנקרע בנינו״ הקול שלי שקט כל כך כמו הדממה, אבל הוא מקשיב, הוא לא מפספס מילה מדבריי השקטים והכאובים.
״כבר במשך שלוש-עשרה שנה שאני חיה בין הבית לבין בית החולים״ זה כואב יותר לשמוע את זה בקול, לא רק לחשוב על זה.
״הבית שלי התפרק מאז, שלוש-עשרה שנה של שיחה שלא נגמרת סביב הנושא הזה. ואיפה לא הייתי, בכל מדינה ביקרתי, כל מומחה למחלה בדק אותי״ אני נושמת בכבדות בסוף המשפט.
״אבל כולם ענו את אותה התשובה…״ אני רועדת, מכף רגלי ועד קצה קודקודי.
״שנותר רק הזמן״ אני מכווצת את גבותיי.
״והדבר שהכי הורג אותי… זה…״ אני עוצרת, לא מסוגלת להמשיך.
אני מרגישה מגע על גבי, הוא מניח יד מנחמת, יד מהוססת, אבל אני לא זזה לא נרתעת, אני מברכת בליבי על היד המנחמת הזאת שלא קיבלתי מאף אחד כבר במשך שלוש-עשרה שנה של כאב.
אני בוחרת לשתוק, אני לא מסוגלת לספר לו שאני גוססת, שהזמן שנשאר לי קצוב, ושרק בעוד שבעה חודשים אפילו פחות אני ינשום את נשמתי האחרונה.
אני לא רוצה את הרחמים האלה, רחמים כמו מכל מי שמכיר ויודע על המחלה שלי.
מתנהג איתי בעידנות כאילו אני בובת חרסינה יקרה ואם היא תשבר, אוי לי.
זה מרגיש כאילו לקח לי יותר משעה לספר לו את הסיפור שלי, אבל זה בעצם רק כמה משפטים ארוכים שהוצאתי מבעד לשפתיי החשוקות.
שקט שוב משתלט, רחשי הגלים שוב מגיעים לאוזניי ובאיזה שהיא מידה זה מרגיע אותי מסערת הרגשות שמתחוללת בתוכי כבר שנים.
אני מכניסה את ידי לחול הלבן, החול קר, רך ונעים למגע, וכשאני מרימה את ידי בחזרה אלי הגרגירים מתגלגלים ולא נשארים עוד על עורי הבהיר עוד יותר מהחול.
אומרים שאחרי שפורקים את הלב, אמורים להרגיש הרבה יותר טוב, כאילו אבן נגולה ממנה.
אבל שום לא השתנה, גם אחרי שסיימתי לדבר ההרגשה נשארה אותה ההרגשה.
הרגשה מעצבנת שאין לי איך להתמודד איתה כי לא משנה מה אני האעשה אני בכל זאת אמות בעוד פחות משבעה חודשים.
משהו מציק לי, הרגשה שיש לי עוד מליון דברים לומר, עוד דברים להוציא עליהם את הכעס שלי.
הוא מביט עלי, כבר שעות שעיניו לא עוזבות אותי, מהרגע שהגענו ועד עכשיו, וזה לא נראה שהם הולכות לשחרר ממני.
״יש לך עוד מה לומר…״ כעבור רגע נשמע קולו הגברי שחותך את השקט שנוצר, הלב שלי מחסיר פעימה, הוא לא שאל, הוא אמר, כאילו הצליח איך שהוא לקרוא את מחשבותיי.
וזה מפחיד אותי מעט, שאם זאת הצליח לנחש, מעניין מה עוד ניחש מהסתכלות בי, לסיפורי.
אני מהנהנת בשקט, אם אני כבר כאן ובסיטואציה הזאת, אז למה לא לשפוך הכל?
לפתוח את הברז שסגור במשך שנים ולתת למים לזרום מבעדו.
הוא נשען אחורנית על ידיו השריריות והנפוחות, אפשר לראות גם בלי להכירו שהוא מתאבק.
״זה מרגיש כאילו המחלה הזאת, שוחקת חלקים מהנשמה שלי, שלאט לאט עם הזמן לא ישאר ממנה כלום״ אני אומרת לו, הוא מהנהן בשקט כאילו מסמן לי להמשיך.
״הכאבים שאני חשה בכל יום, אלה כאבים שאי אפשר לתאר במילים, וההורים שלי, הרופאה שלי, כולם חושבים שאני מצליחה להסתדר עם זה יופי כי אני לא מתלוננת״ אני אומרת במשיכת כתפיים, עם הזמן שאנחנו פה זה נראה קל יותר לדבר על זה במחיצתו, לאט לאט אני מרגישה יותר נוח להיות איתו.
״אבל לעזאזל אני ממש לא מסתדרת עם זה! אבל אני לא אומרת כלום, לא על הכאבים, לא על הטיפולים שכבר לא עוזרים, כי נמאס לי מהמבטים המרחמים שתולים בי גם ככה״ המילים יוצאות חשוקות משפתיי הורודות, אני משנה את דעתי, זה לא נהיה קל יותר, זה רק הופך קשה לספר.
״המבטים המטומטמים האלה, השיחות הבלתי פוסקות סביב הנושא הזה מוציאות אותי מדעתי! נמאס לי כל כך מזה!״ הכעס מתפרץ ממני, ואני אפילו לא שמה לב לכך רק כאשר הוא מחליף תנוחה, הוא חוזר לשבת ישיבה מזרחית מולי, משעין את סנטרו על ידו ומקשיב דרוך יותר.
״אתה יודע… פעם , חשבתי שככל שיעבור הזמן, כך זה יכאב לי הרבה פחות״ אני מושכת את כתפיי באי הבנה.
״אבל בימים מסויימים, הכאב, הוא יותר גרוע מביום שבו זה קרה, מביום שהודיעו לי ולמשפחה שלי שאני חולה״ אני נותנת מכה עצבנית על החול הרך הבולם את הכאב הפיזי שאמור היה להיגרם לי.
״הכאב הפך לחלק ממני, כנראה שיש דברים שאי אפשר להילחם בהם״.
ולאחר שעות, זה נראה שהמשפט הזה עורר אותו סוף סוף, והוא ישר מוחה.