To Fight For It – פרק 20

-תיאה מקווין-

אני נושמת עמוק, ומרכזת את כל הכעס שלי בנקודה קטנה על השק.
כמו סרט רץ כל הסיבה למתח שלי, לעצבים שלי, לכעס הבילתי מוסבר שלי רצים כנגד עיניי.
כל כך הרבה רגעים משלוש עשרה השנים האחרונות, כל כך הרבה ריבים וצעקות, אשפוזים, כל כך הרבה פעמים שבלעתי המון כדורים.
ואז זה התפרץ ממני, בכזאת עוצמה שלא ידעתי שקיימת אצלי בגוף.
כמו הר געש שחיכה שנים בשביל להתפרץ, וכשסוף סוף זה קורה, זה קורה במלוא העוצמה.
השק הטלטל לכל עבר בפראות למרות ידיו האוחזות בחוזקה של ליאו.
הייתי מופתעת, בדיוק כמותו, לא חשבתי שיש בי כמות כזאת של כוח פיזי.
תמיד החשבתי את עצמי לחלשה, פיזית ומנטלית.
״כל הכבוד״ ליאו אומר בחיוך, נראה מרוצה מהבעיטה החזקה שזעזעה את השק בין ידיו.
״תמשיכי ככה, תדמייני שכל סיבת הכעסים העצורים שלך נמצאים בשק ותכי בעוצמה הכי חזקה שלך, תפרקי הכל״ הוא אומר בחיוך ועוזב את השק, אני מהנהנת קצרות והוא פונה ממני, עובר לשאר המתלמדים.
אכזבה מרה התמלאה בחלל הפעור בחזה שלי, ברור… הרי מה חשבתי לעצמי, הוא לא יכול להישאר לצידי בכל בעיטה שאני עושה ולדרבן אותי.
יש לו עוד מתלמדים, ובטח עם כל מתלמד הוא עבר את אותה ההדרכה שהוא עשה לי.
משכנע אותם לספר את הסיפור חיים שלהם.
זה הכה בי יותר חזק משזה הכה בשק, הרגשתי כל כך מטומטמת שזה עבר אפילו לשנייה בראש שלי.
הוא לא יכול להיות שמה רק בשבילי, כל הסיפור הזה, זה בגלל שהוא עובד, הוא מקבל על זה משכורת ולא בגלל שהוא רוצה לשבת לילה שלם ולשמוע את הסיפור שלי, או את הסיפורים של השאר.
זה גורם לי להתעצבן, ואת נקדת העצבים והכעס שלי אני ממקדת בשק, מכה בכל הכוח שלי, על זה שהייתי מעט תמימה וטיפשה בנוגע אליו.

השעה ארבע כבר חלפה לה, האימון שלי נגמר, אני לא יכולה להעמיס על הגוף החלש שלי יותר מידי.
בכל זאת, אני לא בריאה בשביל להתאמן כל היום ולהכות בשק איגרוף.
החזרתי את הכפפות למתלה שלהן על הקיר, מאז תחילת האימון לא פגשתי עוד בליאו, הוא הסתובב בין שאר המתלמדים שהכו בשק ואז נעלם בחדר משרדי.
לא משכתי עוד את הזמן, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהמוסך כמה שיותר מהר כדי לא להיתקל בו , אין לי כוח לשיחות מטומטמות על הכעס שלי.
ברחתי משמה, עושה את דרכי אל ביתי כמה שיותר מהר.

אני נכנסת אל הבית הריק, הקר, זה כבר הפך להרגל מגונה להיכנס לתוך הבית הריק.
לא חיבוק מאמא , לא מאבא, כי שתיהם מטביעים את עצמם בעבודה מאשר להתמודד עם העובדה שהבת שלהם גוססת.
אני מרגישה מגוחכת, התחושה הזאת לא עוזבת אותי מליל אמש, מהשיחה שלי ושל ליאו.
אני לא יודעת מה קרה שמה, ואיך בדיוק זה קרה, אבל כנראה שהיה לי כל כך נוח לחבב אותו.
לחשוב שהוא היה הראשון בצד שלי, כשהמשפחה שלי כבר ממזמן לא ממוקמת לצידי.
ובגלל שהרגשתי כל כך בנוח לחבב אותו, למצוא חן בעיניו החמות … אני מרגישה מגוחכת.
כל כך מגוחכת שלא עצרתי רגע לחשוב, אני גוססת ובעוד כשבעה חודשים אפילו פחות אני אמות.
אין לי זמן לאהוב.