To Fight For It – פרק 21

-תיאה מקווין-

אני יושבת מתחת לעדן החלון על כיסא גדול ונוח, אני מתרפקת בחיקו המלא כריות רכות ועבות.
מחברת דפים חלקים בידי, חשבתי על זה רבות במהלך השנים מאז שגילו את המחלה הארורה.
הרי אני יודעת שאני לא אבריא שאין לי מוצא, סוף סוף אני מחליטה לעשות רשימה.
רשימה של כל הדברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות.
חלקם מופרכים וככל הנראה לא יתגשמו לעולם, אבל זה לא גרוע לבקש אותם.
ואני רושמת את הדבר הראשון שאני רוצה לעשות לפני שאמות על הדף הלבן והחלק.
קעקוע.
אני מגחכת, אין סיכוי בעולם שאבי יסכים לי לקעקע את העור הבהיר והחלק שלי, שלטענתו כמו חרסינה יקרה ובעלת ערך.
אבל אם הייתי בעלת ערך, לא משנה למי, אפילו לאלוהים.
לא הייתי במצב שבו אני נמצאת כרגע, וזה מה שמוביל אותי לדבר השני ברשימה שלי.
להיות נאהבת.
לא אהבת משפחה, או חברות, אני רוצה להרגיש איך זה כמו בסרטים שאני רואה, בספרים שאני קוראת ומוצאת לנכון לבכות בכל סוף מרגש.
וזה מה שגורם לי לרשום את הדבר השלישי שאני רוצה, וחיוך מתרחב על פניי בזמן שאני כותבת את האותיות המסולסלות.
להתחתן.
אני יודעת שכנראה אני לא יספיק לעשות זאת בשבעת החודשים הקצרים שנשארו לי.
אבל זה כיף לחשוב אולי אם לא הייתי חולה, יום מן הימים הייתי מתאהבת, מתחתנת ומקימה משפחה.
ועצם העובדה שזה לא הולך לקרות כאב חד מופיע בחזה שלי, כאב חד כל כך שאנקת חסרת יאוש נפלטת מפי אל חלל החדר הקר והריק.
הפלאפון שלי רוטט רטט ארוך ומציק לצידי, אבל זה לא מה שמעניין אותי כרגע.
הכאב הזה מאכלס את כל החלל הפעור שבמרכז החזה שלי, האוויר הנקי לא מגיע לראותיי בשום דרך שהיא.
ואנקת הייאוש שלי הופכת בשנייה קצרה ובודדה להתנשפויות מהירות וחסרות אונים.
העט הכחול נופל מידי על רצפת הפרקט הבהירה וקול הנקישה שמגיע לאוזניי רם יותר ממה שהוא באמת.
אני נופלת מהכיסא הנוח על הרצפה הקרה, מנסה לנשום כמה שיותר חזק, אבל האוויר בקושי מגיע לראותיי.
הפלאפון נופל לצידי על הרצפה הקרה ושנינו באותה מצב חסר האונים המפחיד הזה.
אני שוכבת על צידי, הנשימות שלי הפכו לחירחורים מפחידים שבוקעים מבעד לחזה שלי, וידיי מגרדות את הרצפה בחיפוש אחרי האוויר האבוד.
ואז אני שמה לב לסיבת הרטט בפלאפון הנייד הלבן שלי, הודעה חדשה מאת ליאו.
הכל הופך שחור.