To Fight For It – פרק 22

-ליאו גרייס-

אני מסתובב בביתי בחסר מעש כשטרה כלבת רועה הגרמני שלי משוטטת בשקט אחרי.
אני מצפה כבר שעות להודעת תשובה בחזרה מתיאה, מה קורה איתה, אבל ההודעה נשארת תלויה באוויר בלי מענה מצידה.
זה מוזר, אבל אני לא מקדיש לזה כל כך הרבה מחשבה, היא לוודאי לא עם הפלאפון שלה.
אני יושב על הספה הרכה והנוחה, גופי כמעט מיד נבלע במשענת הרכה והמרופדת.
״קדימה טרה, לכי להביא את זה״ אני זורק לה צעצוע לעיסה ורוד וישן שלה שאיבד כל צורה שהיא.
והיא מדלגת בשמחה ובמהירות לעבר הצעצוע הקטן, מרימה אותו ובקול צעדים קטנים מדלגת בחזרה אלי.
היא קופצת על הספה הרכה, אני לא מעיף אותה או אומר לה לרדת , להפך אני נותן לה לשבת בחיקי שהיא לועסת לחתיכות את הצעצוע המעוך ומלא רוק.
״כלבה טובה״ אני מחייך ומגרד בנקודה הקטנה מאחורי אוזנה השמאלית שהיא כל כך אוהבת.

קרוב לחצות הלילה, ואני נכנס אל תיבת ההודעות, אף הודעה ואף מענה.
לאט לאט תחושה מוזרה ממלאת את חלל החזה שלי וזה מתחיל להדאיג אותי.
אני לא אוהב את זה שהמתלמדים שלי לא עונים לי להודעות, זה מסמן לי דבר אחד או שהם הסתבכו בצרה כל שהיא, או שמשהו אינו כשורה, לא משנה מה זה מבשר לי רק רע.
אני מחייג אליה, צלצולים קצובים רועמים באוזניי, אבל אין שום מענה מהצד שלה.
-״שלום הגעתם לתיא…״ נתקתי לפני שההודעה הקולית מסיימת להתנגן שוב באוזניי.
אני מקליד לה הודעה מהירה, רק בשביל להרגיע את החששות שמשתגעות להם בתוכי בלי הפסקה.
-הכל בסדר? תתקשרי אלי שאת רואה את ההודעה- .
אני נכנס כעבור רגע אל המיטה החמה, מניח את מכשיר הנייד שלי ליד הכרית כדי שאם תיאה או כל מישהו אחר יתקשר אני יהיה זמין לכך.
״טרה!״ אני קורא לכלבת הרועה הגרמני האהובה עלי, היא קופצת על המיטה ונשכבת מתחת לשמיכות יחד איתי.
אני מרגיש יותר רגוע שהיא שוכבת ככה לצידי.
״לילה טוב״ אני אומר לטרה ומכבה את האור מהמתג שמעל ראשי, חושך משתרר בחדר הרחב ואף מקור של אור לא מאיר את החשכה השוררת.
טרה משמיעה קול דק ועדין, כמו של גור רך הרוצה קצת יחס חם ואוהב.
אני מניח את ידי על פרוותה הקצרה והנעימה ומלטף אותה הלוך ושוב עד שאני נרדם לצידה, והיא נרדמת לצידי.

רטט חזק נשמע מהמכשיר הנייד שלי מקיץ את שנתי הטרופה בשנייה בודדה, אני עונה בלי להסתכל על המסך או על השעה.
-״תיאה?״ אני עונה מתנשף, מנסה להישמע כמה שיותר ערני.
-״לא אחי, קארלוס״ אני שומע את קולו של אחד מהמתלמדים שלי, אכזבה עמוקה מתפשטת לה בתוך החזה שלי.
-״היי קארלוס לא שמתי לב מי מתקשר, מה הולך?״ אני שואל כאילו הוא לא הרגע העיר אותי משנתי בארבע לפנות בוקר.
-״שמתי לב שלא הסתכלת מי מתקשר, מי זאת תיאה?״ הוא שואל וצחוק שיכור בורח משפתיו.
לצד האכזבה מתחיל להתפשט גם חשש, היא לא ענתה להודעה, היא לא התקשרה.
-״אחת המתלמדות שלי קארלוס, היכן אתה? אני אבוא לקחת אותך״ אני קם מהמיטה באנחה קלה, זה היה ברור שהוא יפול שוב לשתייה, זה היה רק עיניין של זמן אחרי שהאח היחיד שלו, המשפחה היחידה שנותרה לו… נרצח.
אני מחפש את מקומי בחושך של החדר, לובש בלי להסתכל על עצמי מכנס טרנינג שחור ישן וקופצון כחול לא תואם, לא כל כך אכפת לי איך אני נראה בעיקר לא בשעה שהמתלמדים שלי צריכים אותי.
-״אני בבית החולים ליאו, בחדר של הנרי״ הקול שלו נשמע עכשיו שבור, אפשר לשמוע את הכאב החזק שבנימת קולו הרעועה.
הלב שלי נשבר למשמע קולו הכאוב.
-״אני בדרך״ אני מלמל אל הפלאפון ומנתק את השיחה הקצרה חוטף את מפתחות האופנוע שלי והקסדה.