To Fight For It – פרק 23

-ליאו גרייס-

אני פוסע לאט במסדרונות בית החולים השקטים בשעה זו של הלילה, כמעט ואף אחד לא נראה מסביב.
רק אחות אחת חייכנית שחלפה על פניי לפני רגע קל.
אני כבר מכיר את הדרך אל חדרו של הנרי אחיו של קארלוס, בחדר הזה באותו הלילה צפה באחיו מדמם למוות מקליע.
אני מגיע למסדרון, מחלקת טיפול נמרץ.
הרופאים עוד לא הספיקו לטפל בו כשהנרי כבר מת בזרועותיו של אחיו הקטן והבוכה.
״היי קארלוס״ אני מניח יד מנחמת על גבו, ריח של אלכוהול חזק ומסריח נודף ממנו.
העיניים שלו אדומות, זה נראה כאילו הוא היה ער והחזיק את עצמו מלבכות במשך שעות ארוכות ומייסרות.
הוא מפנה את המבט שלו אלי, המבט שלו קרוע, הוא עדיין מתאבל על אח שלו, עדיין מתאבל על אחיו שמת רק לפני חודשיים קצרים.
״זה כל כך לא מוסרי״ הוא אומר כעבור דקות ארוכות של שקט שאני רק מניח יד חמה על גבו , תומך בו, מראה לו שאני פה.
שיש מישהו לצידו.
״מה לא מוסרי?״ אני שואל אותו בכיווץ גבות, אני יודע מה הולך לקרות עכשיו, הוא הולך להתלונן על כמה זה לא פייר.
ואני הולך לנחם אותו, גם אם צריך… עד שיעלה השחר.
״המוות״ הוא עונה בקול חנוק, הוא מגרד את עורפו בצורה מוזרה כאילו משהו דבוק אליו ומסרב לעזוב אותו.
אני סורק אותו במבטי, שערו השחור והטיפה ארוך פרוע לגמריי, החולצה המכופרת שפעם הייתה מסודרת יפה על גופה עכשיו חלק מהכפתורים פתוחים והיא לא יושבת טוב על גופו החסון.
שרוכי נעליו השחורות פתוחים, וזה לא נראה שאכפת לו מאיך שהוא נראה כי הוא מעדיף להתאבל.
״קודם לכן הגיעה לפה נערה, ממש יפה ליאו, הכניסו אותה על מיטת בית חולים עם המון רופאים ואחיות שהתרוצצו סביבה״ הוא אומר בשקט, הקול השבור שלו מהדהד בחלל המסדרון הריק.
״היא הייתה מחוברת למלא מכשירים, ובעיקר לבלון גז כי היא כנראה לא נשמה״ הוא מוסיף על דבריו כעבור רגע, אני לא מצליח להבין לאן הוא חותר.
אבל אני שותק , אני לא מעיר או אומר דבר, נותן לו לפרוק את מה שעל הלב שלו.
״שהסתכלתי על פנייה המחוסרות הכרה ליאו , הבנתי שהיא לא הולכת לשרוד את זה, המוות התעופף סביבה״ הוא אומר בפנים מבולבלות, גבותיו השחורות והעבות מתכווצות בתהייה.
״אני יכול להישבע ליאו שראיתי את המוות אורב לה מעבר לפינה, ושהוא הולך לתפוס אותה בדיוק כמו שהוא תפס את הנרי״ הוא לוחש בכאב עמוק כל כך לעברי.
אני נושך את שפתיי התחתונה, אין לי מה להגיד לו כרגע, הוא מתאבל … והבטחות של הכל יהיה בסדר לא מתאימות כרגע.
הדבר היחידי שאני יכול לעשות כרגע זה לתמוך בו.
״חבל עליה, בחורה כל כך יפה ליאו, שיער בלונדיני בהיר משגע״ הוא אמר במשיכת כתפיים, הלב שלי החסיר פעימה.
״מה אורך השיער?״ אני שואל אותו המום, ומרגיש איך הלב שהחסיר פעימה מתחיל לדפוק במהירות ולהאיץ את עצמו בתוך בית החזה שלי.
״קצר, טיפה מעל הכתפיים״ הוא עונה מבולבל לא מבין מה אני רוצה ממנו.
עכשיו אני מבין למה היא לא ענתה להודעה שהשארתי לה, או לשיחה שהגיע הישר לתא הקולי.
״תמתין פה״ אני קם ממקומי וממהר את צעדיי אל עבר הקבלה.
ישבה שמה פקידה צעירה שהתעסקה עם חתיכה משערה האדמוני, ״תיאה מקווין?״ אני שואל דרוך, מתפלל בתוכי שאולי זאת טעות ותיאה בסדר גמור בביתה כנראה נרדמה מוקדם ולכן לא ענתה להודעות שלי.
״חדר 170״ היא אומרת בחיוך מזויף ואני מבין שמשהו באמת לא בסדר.
הפעם אני לא הולך, אני רץ במסדרונות הלבנים והסטרילים שמקיפים אותי.
הרגשת סחרחורת פקדה אותי לרגע כשראיתי את מספר החדר שלה בעיניי.
עמדתי בפתח, כל חששותיי אושרו בשנייה.
תיאה שכבה שמה, חיוורת יותר מתמיד ומחוברת למלא מכשירי הנשמה.