To Fight For It – פרק 24

-ליאו גרייס-

אני יושב לצד המיטה הלבנה בתוך החדר הלבן והסטרילי הזה.
אין לי מה לעשות חוץ מלהסתכל, אני לא יכול לעשות שום דבר כדי לעזור לה.
אני יודע שיטה אחת להתמודדות- איגרוף.
וכאן אין לי במה לחבוט חוץ מהמכונות המעצבנות שמחוברות אליה, אבל אני לא עושה זאת.
אחות חייכנית נכנסת אל החדר, השעה קרובה לחמש לפנות בוקר ולמרות שהיא נראת עייפה חיוך מתוק דבוק לפנייה השחומות.
״אתה החבר שלה?״ היא שואלת במבט נחמד, מניחה על שידת בית החולים שליד המיטה מספר קופסאות עם כדורים.
״לא״ אני מניד את ראשי לשלילה, וחוזר להביט עלייה, על איך שהיא שוכבת כה חסרת אונים על המיטה הבהירה.
אני לא שומע עוד מהאחות, אחרי שסיימה להניח את כל קופסאות הכדורים היא פנתה ויצאה מהחדר בדממה.
אני זוכר שפעם קראתי איפה שהוא שלדבר עם מישהו חסר הכרה זה טוב לחולה, לשמוע קולות מוכרים ומנחמים.
״תיאה?״ אני שואל בשקט, וכמעט מגחך על המחשבה שחלפה בראשי שהיא באמת תענה למשמע קולי קורא לה.
״איך את? מחזיקה מעמד?״ אני ממשיך לשאול אותה בשקט, ורק המוניטור שמראה את סימני החיים שלה, את דפיקות הלב הפועמות בתוך בית החזה שלה עונה לשאולותיי.
״אל תשכחי כל מה שאמרתי לך, את חזקה, את יכולה לנצח במערכה הזאת״ אני אומר בשקט, קולי לא גובר על לחישה מעומעמת בתוך חלל החדר הקר.
פחד מציף אותי, שאולי היא לא תפקח עוד את עינייה הכחולות והבהירות כל כך שיכולתי להביט לשם במשך שעות ארוכות.
״את לוחמת תיאה, אל תשכחי זאת, את יכולה לעשות את זה, אל תוותרי לעצמך!״ אני מעודד אותה, כראה לחינם ואולי… סיכוי קלוש שהיא שומעת את דבריי השקטים הנאמרים פה בחדר.
״ליאו?״ אני שומע קול אחר ושקט, קול מוכר.
אני מרים את מבטי אל דלת החדר, קארלוס עמד שם עם הג׳קט תפוס בידו הגדולה והמשוחררת.
הוא הסתכל עלי בעיניים דומעות, לא ידעתי מה לעשות, שתיי מתלמדים שלי נמצאים מולי במצב גמור של חוסר אונים.
ואני מרגיש כה חסר שליטה, שאין לי מה לעשות בנוגע לשניהם.
קארלוס המתאבל על מות אחיו, ותיאה העדינה ששוכבת מאושפזת על מיטת בית החולים הקרה.
אני קם ממקומי, לא יכול לעזוב את החדר בלי להדק את השמיכה הדקה לגופה הרזה שישמור על חום גופה במקום הקפוא הזה.
אני מתקדם אל עבר קארלוס, הוא מסתובב ופונה ביחד איתי ללכת ולצאת מבית החולים הגדול.
רגע לפניי שאני יוצא מהחדר הלבן אני מסובב את מבטי ומסתכל אחורה אליה.
עינייה הכחולות בהירות כל כך עדיין סגורות, ועל פנייה נראה מאבק.

אני חוזר אל הדירה שלי, קארלוס איתי, אני מעדיף שיהיה אצלי ולא יסתובב במקומות אחרים בהם אין לדעת מה הוא יעשה.
הוא מתיישב על הספה ומרגיש בטבעיות, ככה כל המתלמדים שלי מרגישים איתי.
אני מוציא מהמקרר בקבוק אלכוהול חצי ריק, ברגעי משבר זה הרבה יותר חזק ממני ואני מסכים לעצמי להתפרק.
אני מניח את הבקבוק עם שתי כוסות זכוכית על השולחן מול קארלוס.
הוא מופתע הוא לא מבין למה אני מבין כל האנשים בעולם, מסכים לו לשתות, ויותר מכך שותה יחד איתו.
אך הוא לא מדבר, רק מוזג לשתי הכוסות את המשקה האלכוהולי שריחו מיד מתפזר בחלל הסלון השקט.
טרה שוכבת בפינת החדר על מיטת הכלבים הסגולה שלה, מביטה בי בעיניים גדולות וחומות.
״זה בנוגע לבחורה ההיא נכון?״ הוא לבסוף שואל וקורע את השקט המעצבן, עיניי רק מתכווצות בתגובה.
אני לא יודע מה לענות לו, אם זה נכון או לא, אני לא יודע למה אני מגיב בכזאת צורה.
״לרוויה אח שלי״ הוא מחליק לעברי את הכוס על גבי שולחן העץ החום, אני לוגם חצי ממנו בשלוק אחד גדול ששורף בתחושה טובה כל כך את גרוני.
אני שונא את זה, משום מה אני שונא את התחושה הזאת שמה שלא קרה, היא גורמת לי להרגיש ככה.
חסר אונים.