To Fight For It – פרק 27

-תיאה מקווין-

-כעבור שבוע-

שבוע חלף לו מאז שחררו אותי מבית החולים, אני שוב עומדת על רגליי והפעם גם מצליחה לנשום בכוחות עצמי.
בלי אף מכונה שתעביר חמצן לראותיי, נושמת לבדי את האוויר הנקי של החורף שהגיע לאיטו.
השמש עומדת גבוה בשמיים אבל הפעם, כנגד פעמים אחרות, קרניה לא מלטפות את עורי החשוף ומחממות.
החורף הכה ביובש בעיירת החוף הקטנה שבה אני גרה.
אני לבושה בסריג בורדו כהה וארוך בזרועותיי וגופי, לרגליי גרביון שחור מצמר המחמם את עורי ולצווארי צעיף שחור עבה ששומר על חום גופי הכחוש.
שערי הבלונדיני והבהיר כל כך, שמוט מסביב פניי.
כבר שעות שאני מסתובבת ברחובות במעגלים, נותנת לרוחות הצפוניות שמקפיאות אותי לסדוק את שפתיי הורודות והעבות.
שבוע חלוף לו מאז שליאו בא לבקר אותי בבית החולים, כשאני מחוברת לכל כך הרבה מכשירים.
ופתאום מכריז על ההצהרה שלו, הצהרה שלא הייתי מנחשת או מצפה לה מעולם.
ולמרות שגם לי היה נוח לחבב אותו כל כך, לא מצאתי את עצמי עונה לו בחזרה לדבריו.
וכשלא נותר לו ברירה, הוא הטמיע נשיקה קטנה על מצחי ועזב, משאיר אותי עם המכשירים לבדי.
ראשי מורכן מטה, עוקבת אחרי עלי שלכת יבשים שאיבדו את כיוונם ברוחות הקרות שנושבות להם מסביב.
אני לא יכולה לעשות את זה לליאו, אני לא יכולה להגיד לו שאני מחבבת אותו והרגשות הלא מוסברים שיש אצלו, נמצאים גם אצלי.
אני גוססת למען השם, זה לא מגיע לו.
זה לא יהיה פייר אם אני אומר לו שאני מרגישה את אותו הדבר ואהיה איתו, בידיעה שעוד פחות משבעה חודשים אני עומדת לעזוב את גופי לתמיד.
אסור לי להכאיב לו ככה, אני מותירה אחריי מספיק אנשים שבורים, אי אפשר להוסיף עוד אחד לרשימת ההרוסים מהמוות העתידי שלי.
אני מרימה את מבטי אחרי שעות שראשי מורכן, אני קרובה אל חוף העיירה, האוקיינוס גועש רק כמה מטרים ספורים ממני, כחול, קר ומאיים.
אני לא מתקרבת, אין סיבה להביט בגלים המתנפצים בחוזקה על החול הלבן.
סערה מתקרבת, ואני כשאני חולה מטיילת ברחובות הקרים.
חלשה כל כך נתונה לחסדי הרוח.
״תיאה?״ קול מוכר מנפץ את רעשי הטבע של החורף מסביבי.