To Fight For It – פרק 29

-תיאה מקווין-

קול פסיעותיי מהדהדים בחוזקה ברחוב השקט, חושך אפל מקיף אותי מכל עבר.
השעה קרובה לאחת עשרה בלילה, ירח גדול ועגול לצד מיליוני כוכבים מאיר את הרקיע הכהה.
אף לא ענן אחד בשמיים, האוויר עומד ואף משב רוח הקליל ביותר לא נושב באוויר המחניק.
משהו מוזר וכבד רובץ על הלב שלי, משהו מחניק חונק לאט את הגרון שלי.
אני לחוצה, אני לא יכולה לשקר לעצמי בנוגע לזה, או בנוגע לכל דבר אחר.
אני כל כך לחוצה ממה שיש לליאו לומר לי.
זה לא פייר שזה קורה דווקא לי.
כל הרגשות האלה… לצד המחלה הסופנית, אני בקושי מצליחה להחיל את הכל.
את כל מה שקורה.
אני פוסעת פנימה, המקום מוכר נורא, שקים שחורים ואדומים פזורים מסביב, תלויים מהתקרה הגבוה והלבנה.
מנורה אחת בודדה מאירה את מרכז האולם הרחב ותחושה סגרירית סוגרת על המקום.
ופה בפנים האוויר עוד יותר מחניק לנשימה.
הכל עומד.
אני שומעת קולות של האבקות, של מאמץ ואני יודעת שזה ליאו בקצה השני של המוסך.
נאבק בשק גדול של איגרוף בשביל להוציא את כל זעמו, את כעסו.
כעס שאני יצרתי.
אני עוברת בין השקים, מנתבת את דרכי אליו.
עם כל צעד הגוש רק עומד וגודל חזק יותר בגרוני, אין לי מושג מה הולך לקרות בדקות הקרובות.
הוא נגלה לעיניי מאחורי שקי האיגרוף, נאבק בעצמו, לעזאזל הוא נראה כל כך טוב.
הוא לבוש במכנס טרנינג שחור וישן של חברת מותגים מוכרת.
חולצת טריקו כחולה כהה עם כמה קשקושים מקדמתה צמודה לשריריו העבים, אני מביטה על הקעקועים שממלאים את ידו, שרוול של קעקועים שרק גורמים לשרירים שלו להיראות עצומים יותר.
איגלי זיעה קטנים ומבריקים מכסים את פניו השזופות, מבריקים תחת המנורה הבודדות הדלוקה.
הוא נאבק בשק כל כך חזק וזה נראה כל כך לא פייר, לא לי, לא לו.
כל יום שעובר מרגיש לי כל כך לא פייר.
כל מה שקורה לא פייר בעולם הזה.
״היי״ אני אומרת בשקט, ולרגע חששה חולפת במוחי שהוא לא שומע את קולי מרעש האבקות האימתנית שלו בשק המתנדנד לכל עבר.
אבל הוא שומע, הוא שם לב אלי עוד מהרגע שנכנסתי למוסך הרחב.
הוא עוצר מלהכות בשק הגדול, ומנגב את פניו בעזרת מטלית לחה שתנגב מעל פניו את איגלי הזיעה.
״היי״ הוא אומר בשקט ונשען על שולחן הקרוב אל הקיר לצידו, שותה מים קרירים מבקבוק פלסטיק שקוף הנח בידו.
״רצית לדבר?״ אני שואלת אותו, ונימת הקול שיוצאת מבעד לשפתיי נשמעת כל כך מגוחכת.
אני נשמעת כל כך לחוצה, במקום להתנהג בטבעיות ולהראות שכלום לא קורה.
אני מסגירה את עצמי בידיו של האיש שיודע הכל, מהמחלה ועד לרגשות המעצבנים שאני לא מצליחה להסתיר במסיכה ממנו.
״כן, בואי…״ הוא אומר בשקט וטופח בידו הגדולה על שולחן המתכת עליו הוא נשען, שאני יבוא לעמוד לצידו.
אני צועדת לעברו, וכל צעד מרגיש לי כאילו לקח לי שעה, כאילו אני צועדת בחול טבעוני שמושך אותי פנימה.
אני יודעת שאסור לי, שזה לא פייר, שעלי להניח לו.
אני מגיעה לעברו, מתיישבת על קצה שולחן המתכת בעוד הוא בא לעמוד מולי, כשעיניו החומות-זהובות בתצפית מושלמת וישרה לעיניי.
״מאז היום בו ראיתי אותך בכנסייה, ידעתי שמשהו שונה בך״ הוא מתחיל לדבר, והלב שלי מרקיע שחקים, דפיקות הלב חזקות יותר מהמכות שליאו הכה בשק המסכן.
אני שותקת, לא אומרת דבר, לא כרגע, אני רוצה לשמוע מה יש לו לומר.
״מאז אותו יום רק השתוקקתי לראות שוב את העיניים שלך, את החיוך שלך לא משנה עד כמה מזויף הוא היה…״ הוא אומר בכיווץ גבות, בנימה קלה של כאב מוזר.
הוא הסיט מעל פניי קווצת שיערות בלונדיניות בהירות שנפלו על עיניי.
״וכשהזמנתי אותך למוסך, כל יום ציפיתי לראות אותך מגיעה, עד שסוף סוף באת…״ הוא תופס את ידי, והרעד המטורף הזה, שכל פעם שהוא רק נוגע בי חולף בגבי.
״חיפשתי תירוצים לדבר איתך בהודעות, לקח לי זמן לשכנע אותך לספר לי את הסיפור שלך, שכל כך סיקרן אותי״ אמר ובידו אגודלו צייר עיגולים דמיוניים על עורי הבהיר, על גב כף ידי האחוזה בידו השרירית והחמה.
״שמחתי שנפתחת בפניי, שסיפרת לי את כל הסיפור המטורף שלך, שהיית כנה ואמיתית איתי בנוגע למחלה שלך״ הוא אומר וזה נראה שלא רק לי עומד גוש מחניק בגרון.
״משהו מטורף קרה, קרה לי… כשניסיתי לגעת בלב שלך״ הקול שלו שובר אותי עד לחלק הכי קטן והאחרון שבי.
״כשניסיתי לגעת בלב שלך, באיזה שהיא צורה מטורפת… את נגעת בשלי!״ האחיזה שלו מתהדקת סביב כף ידי, חמה ומגינה.
ולהביט בעיניו החומות-זהובות שמבריקות תחת המנורה הבודדה הדלוקה, מרגיש לי עד כמה זה לא מגיע לו, הכאב הזה שבלאהוב אותי.
״ליאו…״ אני לוחשת בשקט, מנסה לשחרר את כף ידי האחוזה בכף ידו הגדולה והשרירית, אבל הוא מונע ממני, עוצר אותי מלשחרר, מלדבר.
״תקשיבי לי בבקשה, עד הסוף״ הוא מחייך חיוך קטן וריק מכל רגש שיורד תוך פחות מכמה שניות בודדות ומייסרות.
אני נאנחת ביני לבין עצמי בדממה גמורה.
״את בטח חושבת שאני מטורף, שזה בהחלט לא מוסרי שאני אתאהב בך, אני המורה שלך לאיגרוף ואת המתלמדת שלי… אבל זה מעולם לא הרגיש לי יותר נכון ממה שאני מרגיש אלייך עכשיו״ המילים שלו כמו חוד של חרב ננעצות בליבי, שוב ושוב.
״תרגישי את זה״ הוא לוקח את כף ידי שבתוך ידו ופורש אותה על לוח החזה שלו.
אני מרגישה איך השרירים שלו מתמתחים מתחת לחולצה הכחולה כהה, ומתחת להכל את הלב הפועם שלו, בכל כך מהירות.
״זה מה שקורה לי בכל פעם שאני רואה אותך״ הוא אומר ומשפיל את מבטו, מהדק את ידו מעל ידי הצמודה ללוח החזה שלו.
״ליאו אל תעשה את זה יותר קשה ממה שזה כבר״ אני אומרת בשקט, ואני מרגישה איך הקול שלי לא רק קורע את השקט שבנינו, אלה קורע גם את הלב הפועם שלו מתחת לכף ידי.
״אני לא מבין אותך, אין דבר יותר פשוט מזה!״ הוא מסרב לדבריי, הוא לא מוכן לקבל את זה.
ואני לא יודעת איך לומר לו את זה, אין לי שום דרך להסביר לו שזה לא פייר.
לא כלפי ולא כלפיו.