What? – פרק 8 | 16+

״ניק סאליבן בחוץ.״ בטי הכניסה את ראשה בדלת המשרד שלי וביקשתי ממנה להכניס אותו למשרד. כבר עברו שבועיים מאז הדיון ועדיין דבקתי בעמדתי שאני לא מעוניין להמשיך לייצג אותו, פושע נתעב ומסריח מפשע. אני נגעל להסתכל על האדם שאנס את הבת שלו ואני בטוח שהיא לא היחידה. בטי עמדה על כך שאני מחוייב להמשיך לייצג אותו ושהוא משלם ממש טוב, סירבתי בתוקף והיא כבר נואשה מהנסיון לשכנע אותי אחרת.
״אד!״ הוא נמהר ללחוץ את ידי והחזרתי לו חיוך חטוף ומזלזל. ״תודה רבה לך! אנחנו כמעט בחוץ!״ הוא התנהג כאילו שכח את התנהגותי אי-אז בבית המשפט.
״זהו אדון סאליבן,״ שילבתי את אצבעותיי, ״שאין אנחנו.״ קמתי מהכיסא שלי שניצב בסמוך לשולחן יוקרתי ליד חלון גדול בקצה המשרד. הוא הביט בי בחיוך לא מבין וקימט את גבותיו. ״אני לא מתכוון להמשיך לייצג אנס, שאני כעורך הדין שלו לא מאמין לכל מילה שנייה שהוא אומר וכבן אדם לא מאמין לשום מילה שיוצאת לו מהפה.״ חייכתי אליו והוא נשם עמוק. ״יותר מזה,״ חייכתי חיוך רחב יותר, ״אני מתכוון להעביר את כל החומר שיש לי נגדך למשרד עורכי הדין שפועל נגדך.״ הוא נשם עמוק ואיבד את המילים. ״מים?״ הצעתי לו והוא הביט בי מבוהל.
״אתה לא יכול לעשות את זה!״ הוא איבד את העשתונות. קם מהכיסא והטיח אותו על הריצפה, ״יש לי ילדה בבית! יש לי חיים! אני חף מפשע!״ הוא השתמש בכל הטיעונים שבהם התשמש במשך חצי שנה בשלוש שניות בלבד.
״זהו ניק, שאתה לא חף מפשע, הילדה שלך תועבר למשרדי הרווחה שכבר בדרך אלייה, ואין לך כל כך חיים, אתה הולך ישר לכלא.״ הוא נשם עמוק ולא ידע איך לצאת מהתסבוכת אלייה נקלע. ״ואם תקשיב לבן אדם שמכיר את החוק כמו את כף ידו, תסגיר את עצמך. שזה לא ייגמר רע יותר.״ התיישבתי בחזרה בכיסאה והוא התקדם אל היציאה, ״היי ניק,״ קראתי והוא הסתובב אליי, ״תרים את הכיסא בדרך החוצה.״ ביקשתי בחיוך רחב.
״זה לא נגמר!״ הבטיח, ״אני אתבע אותך!״
״אל תעשה לי את זה ניק, אני רועד מפחד…״
–

״מה הולך פה?״ בטי נכנסה למשרד שלי אחרי פרק זמן שלדעתי היה רבע שעה, היא הרימה את הכיסא ההפוך והחזירה אותו למקומו. הרמתי את כפות ידיי ושירבבתי את שפתיי כלא יודע. ״בכל מקרה,״ היא נשענה בעזרת יד על הכיסא שהחזירה למקומו. ״יש שמועות במשרד שאתה מזיין אותי.״ היא חייכה חיוך קטן ומבויש, ״תן לי לצטט- ׳הזונה הקטנה הזאת, לא שמתם לב שהם קרובים מתמיד? גם ראית את ההיקי בצוואר שלה?׳״ היא הביטה בפינת החדר וחיקתה קול צפצפני ומעצבן, צחקתי צחוק גדול והיא הביטה בי בחוסר הבנה.
״דבר ראשון אני באמת מזיין אותך,״ גיחכתי והיא אחריי, ״דבר שני, את יכולה ללכת ולהשאיר לי לטפל בזה. אני מנחש שאדריאנה אמרה את זה. אני צודק?״ שאלתי והיא הנהנה בהיסוס.
״רעבה לצהריים?״ העברתי נושא לאחר כמה שניות והיא הנהנה בנמרצות. התקדמנו שנינו אל היציאה וחיבקתי את כתפה לפני שיצאנו מהמשרד. היא התרחקה באחת והבטתי בה בחוסר הבנה. ״מה?״ שאלתי והיא הביטה בי במבט מתנצל.
״אחרייך.״ נאנחתי.
״אני לא רוצה שיתחילו לדבר… בוא ניקח את זה לאט.״ הדלת של משרדי הייתה עדיין סגורה, היא לקחה חצי צעד לכיווני ונישקה את שפתיי בעדינות. תחבתי את אצבעותיי בשיערה והעמקתי את הנשיקה שהתארכה למספר דקות.
״מה זה אומר?״ שאלתי בחיוך תחמני,
״אנחנו לוקחים את זה לאט. מאוד לאט.״ היא הדגישה כל הברה במילותיה האחרונות. הנהנתי בזלזול והיא הכתה את החזה שלי, ״התכוונתי לזה!״ היא התגוננה,
״בוודאי יקירתי, מה שתגידי.״ פתחתי לה את דלת המשרד והיא יצאה ממנו. ״מה את רוצה לאכול?״ שאלתי ובטי בהתה באדריאנה שדיברה עם אחד מעובדיי המשרד בתוך משרד שקירותיו היו זכוכית שקופה. אדריאנה הייתה יפהפייה, לא כמו בטי אך בהחלט אישה מושכת, מאוד דעתנית ותמיד ידעה להשיג את מה שרצתה. לא משנה מה היה.
״מה?״ היא התעוררה מהבהייה בה וביקשתי ממנה לחכות לי רגע, כשראתה שהתקדמתי למקום הימצאה של אדריאנה היא התקדמה אליי בצעדים גדולים.
״ויל, סליחה שאני מפריע. אדריאנה, הזונה הקטנה עם ההיקי בצוואר, זאת שקרובה אליי במיוחד בזמן באחרון ואני בוודאי מזיין, היא ארוסתי ודיי בקרוב הבוסית החדשה שלך.״ השארתי אותה המומה ויצאתי מהחדר בעל קירות הזכוכית השקופים. היא פערה את פיה והביטה בבטי במבט לא מאמין.
״ארוסתי אה?״ בטי הרימה גבה כשהסתובבתי אלייה, צחקתי וחייכתי אלייה חיוך רחב, מחבק את כתפה בדרך החוצה מהמשרד.
״בא לי לאכול במסעדה יוקרתית ופלצנית הערב.״ בטי נשענה על כתפי במעלית.
״זה אומר שתצטרכי להתלבש יוקרתי ופלצני.״
״אני אעמוד בזה.״ הבטיחה וחייכתי אליה בהסכמה.

נכנסנו לרכב ונסענו למסעדה קרובה למשרד. בטי הזמינה רביולי ואני הזמנתי סטייק במידת עשייה מדיום-רר.
״ג'ייק מאחורייך.״ בטי הזהירה והתלבטתי אם להסתובב, לאחר התלבטות הסתובבתי אליו וקראתי לג׳ייק שישב שותה קפה ושקוע בעיתון.
״אד.״ הוא חייך חיוך רחב, ״מה אתה עושה פה?״ הוא גיחך מחוסר הנוחות וניחשתי שמשהו קורה.
״אוכל עם חברה שלי,״ הסברתי והצגתי לו את בטי בחשש, ״אתה פה לבד?״ שאלתי אותו והוא הנהן באיטיות, לאחר שיחת חולין קצרה הסתובבתי חזרה לבטי והתחלתי לאכול את האוכל שהונח לשולחן.
״אתה מתגעגע אליו.״ קבעה את המובן מאליו. מובן שאני מתגעגע אליו. מתגעגע בכל ליבי ופשוט לא מאמין שהוא עשה לי את זה. גם עכשיו כשיש מישהי בחיים שלי, שממלאת אותי בתחושה טובה וחמימה, אני לא מצליח לשכוח את מה שקרה. הנהנתי במעט עצב ולמרות שכל כך רציתי להסתובב אליו לא עשיתי את זה, נשארתי פגוע ומלא סימני שאלה.
הגעתי למסקנה שעדיף להשאיר את הכל כמו שהוא, תשובות לשאלות שמטרידות אותך עשויות להטריד אותך יותר. טוב לי במקום שאני נמצא בו עם האנשים שנמצאים במקום הזה. הרמתי את מבטי מהצלחת לבטי שאחזה סכין ומזלג ואכלה בנימוס.
״מה?״ היא הביטה בי בחיוך מבוייש וניגבה את פיה.
״את יפה.״ הודעתי ברישמיות והיא גיחכה במבוכה, חייכתי חיוך קטן והרחקתי את הצלחת ממני כסימן לכך שסיימתי לאכול. ביקשתי מהמלצרית חשבון כשראיתי גם את בטי נשענת לאחור והיא הגישה לי אותו בחיוך. הורדתי את מבטי לכיסי כדי להוציא את הארנק, וכשהרמתי אותו שהיא נכנסה בדלת.
לעזאזל.
עדיין יפה כמו שהייתה.
היא הביטה גם היא בי ובהינו אחד בשנייה, רגע קטן שנראה כמו נצח.
״אד?״ קראה לי ושבתה את תשומת ליבי בחזרה. ״על מה אתה מסתכל?״ היא חייכה והסתובבה, חיוכה ירד מפניה לאיטו.
״זאת נעמי?״
שתיקה.
היא הנידה בראשה, ״כדי שאהיה ארוסתך, אתה צרך להתגבר על הקודמת שלך לפניי.״
שתיקה.
״תענה לי רק על שאלה אחת,״ ביקשה והבטתי בעיניים שלה, העיניים האלה שהצליחו לשבור ולנפץ את כל החומות שהיו מסביב ללב שלי, ״אתה עוד אוהב אותה?״ שאלה בלחש, רציתי לצעוק שלא, שאני מתעב אותה וזה פשוט המפגש הראשון, רציתי לצעוק שאני אוהב רק אותה ולא שום נעמי, שאני באמת חושב עלייה כארוסתי והלוואי שזה יתגשם.
אבל לא צעקתי.
שתקתי.
״הבנתי אותך.״ היא קמה מהשולחן ותפסתי בידה כדי שתישאר. ״תעזוב.״ דמעה זלגה מעינייה והשאירה אותי מנותק. לא עניינה אותי נעמי. כשקמתי מהשולחן אחרי שהשארתי מאה וחמישים דולר על הנרתיק השחור שצריך להכיל את הכסף. יצאתי מהמסעדה וזרקתי מבט אחרון בנעמי, ואז בג׳ייק.
אידיוט. אני פשוט אידיוט.
״בטי!״ צעקתי למונית שעלתה עליה, המונית כבר הגבירה מהירות והסיכוי שלי לעצור אותה הפך חסר סיכוי. נעמי יצאה מהמסעדה וג׳ייק הביט בנו מחלון הראווה,
״תתרחקי ממני,״ הזהרתי והיא התקרבה אליי צעד נוסף, ״אמרתי שתתרחקי!״ צעקתי עלייה והתקדמתי בריצה לרכב שלי. התמונה של בטי מזילה דמעה הייתה בראשי וחזרה על עצמה עשרות פעמיים. התנעתי את הרכב ונסעתי בלי יעד מוגדר אך עם מטרה ברורה- אני נוסע לחפש תשובות.